|
כשוף; כשפים הגדרה[1] - האיסור לכשף, והאופנים בהם חוששים לנזקי הכישוף. שמם ומהותםהכשפים הם מעשים הפועלים לשנות את הנהגת העולם (כן משמע מהרמב"ן דברים יח ט, ורבנו בחיי שמות כב יז, וחינוך סב), על ידי הקטרה (כן משמע מברכות נג א), ומלאכי חבלה (שמות רבה ט יא; רמב"ן שמות ז יא; חינוך שם; רבנו בחיי שם כב יז; ריב"ש צב), ותחבולות במיני עשבים ואבנים (חינוך תקיא), וכן על ידי פעולות אנושיות, כרקוד, טפוח, צווחה, שחוק, שכיבת פרקדן על הארץ, שריפת דברים מסוימים ועישון הידוע (מורה נבוכים ג לז), וכן על ידי דיבור מסויים (כן משמע משבת פא ב, וסנהדרין סז ב, ושם סח א), והזכרת שמות טומאה (כן משמע מרש"י סנהדרין צא א ד"ה שם טומאה)[2]. המעשים הללו נקראים כשפים, משום שהם מכחישים - מלשון הכחשה, כאדם המכחיש את דברי חברו (רמ"ה סנהדרין סז א, בפירוש הראשון)[3] - פמליא של מעלה (סנהדרין סז ב, וחולין ז ב, לגירסתנו), שתיבת "כשפים" היא נוטריקון (ראה ערכו), כחש פמליא של מעלה (רש"י שם ושם ד"ה כשפים)[4], שהכשפים נראים כאילו הם מכחישים פמליא של מעלה (רבנו בחיי שמות כב יז, בשם רבנו חננאל), שמראים שעושים אותות ומופתים מעין מעשיו של מקום (שכל טוב שמות ז יא). מעשים הפועלים בדרך הטבעכל המעשים הפועלים על פי דרכי הטבע, אינם בכלל מעשי כשפים (כן משמע ממורה נבוכים שם, ומאירי סנהדרין סז ב, וחינוך תקיא, על פי שבת סז א), ואפילו אם דברים מתמיהים הם (כן משמע מהמאירי שם). אף מעשים שאינם פועלים בדרכי הטבע הנראה לעין, אלא שידוע על פי הניסיון שהם מועילים - מותרים (כן משמע ממורה נבוכים שם, ושו"ת הרשב"א א תיג, וחינוך סב). אם יש בכשפים ממשאם יש בכוחם של הכשפים לפעול, נחלקו הדעות:
האיסורהכישוף אסור מן התורה, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וּמְכַשֵּׁף (דברים יח י. מכילתא משפטים, נזיקין יז; רמב"ם שם טו), ונמנה איסור זה במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצוות לרס"ג ל"ת כג; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת לד; יראים רלט; סמ"ג לאוין נה; סמ"ק קלח; חינוך תקיא). יש מהראשונים סוברים שמלבד איסור זה עובר המכשף אף על האיסור שלא ללכת בחקות-הגוים (ראה ערכו), שנאמר: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וּמְכַשֵּׁף (דברים יח ט-י. כן משמע מהרמב"ן שם ט, ומאירי סנהדרין נו ב, וטור יו"ד קעח). טעם האיסורמספר טעמים נתנו ראשונים לאיסור לכשף:
ריפוי חולהחולה שיש בו סכנה או ספק סכנה, נחלקו בו אחרונים אם מותר לו להתרפאות על ידי כישוף, שפעמים מכוונים המכשפים ומוצאים דברים כנים ונכוחים (כן משמע מהמהרש"ל בשו"ת ג, וים של שלמה חולין ח יג, וש"ך יו"ד קעט סק"א בדעת הבית יוסף); או שאסור, שלדעתם איסור כישוף הוא מאביזריהו של עבודה זרה ואין מתרפאים בזה (כן משמע משו"ת הרדב"ז א תפה; כן מצדד במנחת חינוך תקיא ג, בדעת החינוך). אמונה בכשפיםהמאמין בכשפים, יש מן הראשונים שכתבו שהוא עובר באסור-עשה (ראה ערכו) של תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יח יג), שעניינו הוא שיתמים אדם מעשיו, ולא יאמין בקוסמים ובמכשפים ובמנחשים ובמעוננים, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' (שם י), וסמך לו: תמים תהיה עם ה' אלהיך, פירוש, אל תאמין באלו, אלא היה תמים (יראים תלא; כן משמע משו"ת מהרש"ל ג, בדעת הרמב"ם עבודה זרה יא טז)[6]. לימוד כישוףהלומד כישוף, על מנת לעשותו באופנים האסורים (ראה להלן: האופנים המותרים), יש שכתב בדעת גאונים וראשונים, שאף שעדיין לא עשה, הוא עובר על איסור תורה בעצם הלימוד, שנאמר: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם וגו' וּמְכַשֵּׁף (דברים שם ט-י. ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג ל"ת יז, בדעת רס"ג ורבי אליהו הזקן ור"י ברצלוני). החיובהעושה מעשה כישוף חייב מיתה (כן משמע מהמשנה סנהדרין נג א, ושם סז א; רמב"ם עבודה זרה יא טו), שנאמר: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז. כן משמע מסנהדרין סז א). אחד המכשף ואחד המכשפה חייבים מיתה - שכן לגבי אוב (ראה ערכו) וידעֹני (ראה ערכו), שמכשפים הם, לא חילק הכתוב בין איש לאשה, שנאמר: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ (ויקרא כ כז. רש"י סנהדרין שם ד"ה מכשפה) - אם כן למה נאמר "מכשפה", מפני שרוב נשים מצויות בכשפים (גמ' שם; ירושלמי סנהדרין ז יג), היינו שהכישוף מצוי בנשים (סמ"ג לאוין קצח; מאירי שם ב), ודבר-הכתוב-בהווה (ראה ערכו. רמ"ה שם; סמ"ג שם; חינוך סב; מאירי שם; קרית ספר שם נב). צורת המיתהמיתת המכשף, נחלקו בה תנאים:
כשאי אפשר להרגו במיתה שמחויב בהמכשף שאי אפשר להרגו במיתה שהוא מחויב בה, יש מן הראשונים שכתבו, שמצוה להמיתו בכל מיתה שיוכלו - וכפי שמצינו בשמעון בן שטח, שתלה שמונים נשים כשפניות (ירושלמי חגיגה ב ב, וסנהדרין ו ו. פענח רזא שמות כב יז; אלה המצוות (חאגיז) סב) - ואף לסוברים ששאר חייבי מיתות שאי אפשר להרגם במיתה הכתובה בהם אין הורגים אותם במיתה אחרת (ראה ערך חיבי מיתות בית דין: שלא במיתתו), שלכן לא פירש הכתוב את מיתתו של המכשף (פענח רזא שם; פירוש הטור עה"ת שם; מצות דוד סז; אלה המצוות שם). חיוב כרתהעובר על איסור כישוף במזיד אינו חייב כרת (ראה ערכו), שכן לא מנאוהו במשנה בכלל חיבי-כריתות (ראה ערכו. תוספות זבחים מט א ד"ה לפי, על פי משנה כריתות ב א; דינא דחיי לאוין נה, ומרכבת המשנה שגגות א ב, ומנחת חינוך תקיא א, בדעת הרמב"ם שם ג-ד), ולא יצאו אוב וידעוני מן הכלל ללמד על המכשף, לסוברים כן, אלא לעניין סקילה (ראה לעיל), ולא לעניין חיוב כרת (כן משמע מתוספות שם). בשגגההעובר על איסור כישוף בשוגג, שנינו בתורת כהנים שאינו חייב חטאת (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרשה א ב); ויש מהראשונים שכתבו שחייב חטאת (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת לד; חינוך תקיא). העמדה לדיןהמתת המכשף, נחלקו ראשונים אם טעונה בית-דין (ראה ערכו. כן משמע מרש"י שמות כב יז, ורמב"ם סנהדרין יד ג, וחינוך סב), שימיתוהו לאחר שיגמרו את דינו למיתה (כן משמע מהרמב"ם שם); או שאינה טעונה דין - וכן עדים או התראה (ראה ערכו. נחלת בנימין על המצוות סג, לדעה זו) - אלא כל אחד היודע על אדם שמכשף הוא, עליו להקדים להרגו, ולא יעמידנו בדין, וכל הקודם בדבר זכה, שנאמר: לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז. בכור שור והדר זקנים שם; כן משמע מהחזקוני שם), וכמו שמצינו בשמעון בן שטח, שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד (ראה לעיל. בכור שור והדר זקנים שם), שאם ימתין עד שיביאו את המכשף לבית דין, שמא יעשה שום כישוף להינצל (בכור שור והדר זקנים וחזקוני שם), או לפי שהמכשף הרי הוא כרודף (ראה ערכו), שמצוה להרגו אף בלא עדים והתראה (ראה ערך רודף), שכן דרכו וכוונתו להזיק (נחלת בנימין שם). כשנמנעו מלהמיתובית דין שנמנעו מלהמית את המכשף, מלבד שביטלו מצות עשה להמית את החייבים מיתה (ראה ערך ארבע מיתות בית דין), עברו אף בלא תעשה, שנאמר: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז. רמב"ם סנהדרין יד ג, וספר המצוות ל"ת שי; סמ"ג לאוין קצח; רמב"ן שמות שם; חינוך סב), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם שם; סמ"ג שם; חינוך שם). בטעם הדבר שהחמיר הכתוב במכשף יתר על שאר חיבי-מיתות-בית-דין (ראה ערכו), והזהיר בלאו על המתתו, כתבו ראשונים שעניין הכישוף דבר רע הוא עד מאוד, וגורם כמה תקלות לבני אדם (חינוך שם), או לפי שהשוטים נפתים אחריו (רמב"ן שמות כב יז), או לפי שהמכשף יודע להערים ולהינצל מן המיתה, ולכן הזהירה התורה לבטל ערמתו, כי הסנהדרין בקיאים בביטול הכישוף (זוהר הרקיע לאוין פט, בדעת אבן גבירול). החייאתוהחייאת המכשף כלולה באיסור מכשפה לא תחיה (מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות סב ג; אמרי בינה שבת א), ולפיכך אסור ליתן למכשף שום מחיה, או להנותו שום הנאה (אבן עזרא שמות שם), וכן לתמכו ולסעדו ולעשות לו גמילות-חסדים (ראה ערכו. מהר"ם שיק שם), וכן אם נפל לבור אסור להעלותו (אמרי בינה שם). שאלה במכשפיםהשואל ודורש במכשפים, נחלקו בו הדעות:
חולה שאין בו סכנהחולה (ראה ערכו), שאין בו סכנת נפשות, נחלקו בו הדעות:
מלקותהשואל ודורש במכשפים אינו לוקה אלא מכת-מרדות (ראה ערכו), אף לסוברים שהוא עובר בלא תעשה (ראה לעיל. שו"ת הרדב"ז שם; שו"ת מהרש"ל שם), שלאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו) הוא (שו"ת מהרש"ל שם). האופנים המותריםהלכות יצירהלעסוק בהלכות יצירה - לצרף את אותיות השם שבהן נברא העולם (כן משמע מרש"י סנהדרין סז ב ד"ה עסקי, ורבנו יהונתן ופסקי רי"ד שם) - כשעל ידי כך נבראים דברים (כן משמע מהגמ' סנהדרין שם, ורש"י שם), זהו כישוף המותר (גמ' שם), שאין בזה כלל משום כישוף, לפי שמעשים אלו חשובים מעשיו של הקדוש ברוך הוא, הנעשים על ידי שם קדושה שלו (רש"י שם; רבנו יהונתן שם), ואינם אלא נראים ככשפים (שו"ת הרדב"ז ג תה; באר הגולה למהר"ל ב ד; מהרש"א שם), שאין איסור אלא לעשות כישוף המשנה ומבטל מה שנגזר למעלה (ראה לעיל: שמם ומהותם), אבל העושה כן על ידי הזכרת שמותיו יתברך אשר בהם ברא עולמו, חשוב הדבר שנעשה כמו שנגזר למעלה, ולא כשינוי בעולם (באר הגולה שם). להבין ולהורותמותר ללמוד כישוף - ולעשותו (ראה להלן ) - כדי להבין ולהורות, שנאמר: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם (דברים יח ט), ודרשו: לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות (ספרי שופטים קע; שבת עה א, וסנהדרין סח א). מספר טעמים נאמרו להיתר זה:
לבטל כשפים אחריםעשיית כשפים כדי לבטל כשפים אחרים - מותרת (כן משמע משבת פא ב, וחולין קה ב; שו"ת הרשב"א א תיג). ישיבה בסנהדריןאין מושיבים בסנהדרין (ראה ערך בית דין הגדול) אלא בעלי כשפים (סנהדרין יז א, ומנחות סה א; רמב"ם סנהדרין ב א), כדי שיהיו הסנהדרין יודעים לדון את המכשפים (רב האי גאון בתשובות הגאונים שם ושם; תוספות מנחות שם ד"ה בעלי, בשמו; רמב"ם שם; רבנו בחיי דברים יח ט)[8]. קשה לכשפיםפעולות מסוימות, אמרו חכמים שקשות הן לכשפים, היינו שהנשמר מלעשות אותן, אין כשפים נוחים לחול עליו, ואילו העושה אותן, יכול הרואה אותו לעשות לו כשפים (כן משמע מחולין קה ב, ורש"י ד"ה לכשפים):
פעולות אלה נחלקו ראשונים אם אסור לעשותן, לפי ששמירת עצמו מן הסכנות בכלל המצוות היא (כן משמע ממאירי שבת פא ב); או שאין איסור בדבר, אלא שמי שאינו נזהר בזה הרי הוא מגונה (כן משמע מתשובת הרמב"ם שבכסף משנה איסורי ביאה כא לא). שמא יאמרו כשפים הםעניינים מסוימים אין צריך לעשותם, שמא יאמרו הגויים, "כשפים הוא עושה":
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
