|
כתב ידו הגדרה[1] - דיני שטר בכתיבת ידו או בחתימתו של המתחייב, בלא חתימת עדים מהותוכתב ידו של החייב - שמועיל לראיה לגבות בו מנכסיו, ולעשות בו קניינים (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם) - היינו בין שכתב אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני, וחתם למטה, ובין שכתוב כן בכתב יד אחר, והוא חתום למטה (תוספות יבמות ל ב ד"ה כתב, בשם ריב"ם, על פי כתובות כא א, ובבא בתרא קסז א; שו"ת הרשב"א ב שט; ריטב"א ור"ן גיטין פו א; טוש"ע חו"מ סט א). לא היה החייב חתום למטה, אלא כתב את השטר בכתב ידו, נחלקו בו ראשונים:
כשיש מנהג מיוחדבמקום שנוהגים להתחייב בכתב ידו בלא חתימה, כגון כתבי יד שנוהגים השותפים להוציא זה על זה, הכל מודים שגובים בהם, ואין המתחייב יכול לטעון שכתבו לטופס בעלמא (ריטב"א שם), ובמקום שאין נוהגים להתחייב בכתב יד בלא חתימה, כגון בזמננו שלעולם אין אדם מוציא כתב ידו על חברו בלי הזכרת שמו, מלבד שותפים וכדומה, הכל מודים שנאמן החייב לטעון לטופס בעלמא כתבתי (ש"ך שם סק"ד). כשמוכח מהשטר שצריך חתימהכתב בכתב ידו, אני פלוני החתום מטה, ולא חתם - השטר פסול, שתולים שביקש לחתום ולא חתם, לפי שלבסוף לא התחייב (אורים סט סק"ד). כשאין חתימה ואין אחריו מקום חלקהוציא עליו כתב ידו שאין בסופו חתימה, ולא נזכר בו שמו, ואין אחריו מקום חלק כלל - השטר פסול, שתולים שהנתבע כתבו כטופס שיחתום עליו איש אחר, ולאחר שחתם האחר, גזז התובע את חתימתו של האחר והוציא את השטר על הנתבע (אורים שם). כתיבת זמןאין צריך לכתוב זמן בכתב ידו, לפי שאין גובים בו ממשועבדים (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם. רמב"ן ורשב"א גיטין פו א; שו"ע חו"מ מג ו, וסמ"ע שם סק"ט). ואף על פי שזמן בכתב ידו מועיל לעניין קדימה בגביה מנכסי הלווה, לסוברים כן (ראה להלן: שם), מכל מקום לא תקנו לכתוב זמן אלא לצורך גביה מלקוחות, אבל לצורך קדימה לבעלי חובות אחרים אין צריך לתקן זמן, שהרי יכול המלוה להראותו לעדים מיד כשמגיע השטר לידו (תומים מג סק"ג). לצורך ראיהשטר בכתב ידו, שמועיל לראיה (ראה להלן: שם), אף על פי שלא כתב: אני מודה, או כיוצא בזה, חשוב שטר (מבי"ט א רצב). כשלא נכתב בדרך הודאה כלל, נחלקו אחרונים אם מועיל לראיה (כן משמע מנודע ביהודה תנינא חו"מ טו); או שאינו חשוב כשטר בכתב ידו (כן משמע ממשפטי שמואל עו). כשייתכן שזויףשטר בחתימת המתחייב, שאפשר שהמחזיק בו זייפו ושינה את הכתוב בו, כגון שנכתב השטר על חרס וכיוצא, שאפשר למחוק ולשנות את הכתוב בו, בלא שיבחינו במחיקה - ושטר כזה בעדי חתימה פסול (ראה ערך שטרות) - השטר פסול לראיה, והמוציאו אינו גובה בו (כן משמע מכתובות כא א, לפי תוספות שם ד"ה ודוקא, ורמב"ן ומאירי וריטב"א שם). ואף לתנאים הסוברים שעדי המסירה הם היוצרים את השטר (ראה ערך עדי חתימה וערך שטרות), ושטר כשר אף אם אינו "מוכח מתוכו" (ראה ערך הנ"ל), שטר בחתימת ידו שאפשר שהמחזיק בו זייפו - פסול לראיה (מהרש"א ופני יהושע שם; ש"ך חו"מ מב סק"ב, ונתיבות המשפט שם סק"א), שלא אמרו שאין צריך שיהיה השטר מוכח מתוכו, אלא אם אין בו חשש זיוף, כגון שעדי המסירה לפנינו, אבל אם יש בו חשש זיוף, יכול החתום על השטר לטעון שהתובע מחק וכתב על חתימתו כרצונו (פני יהושע שם; נתיבות המשפט שם). היה השטר כתוב על דבר שאפשר לזייפו, אך כולו בכתב יד המתחייב, כשר הן לראיה והן לקנין, שהרי אי אפשר שזייף את כתב ידו של המתחייב (כן משמע מתוספות בבא בתרא נא א ד"ה כתב, בתירוץ השני, ושו"ע חו"מ מ ב)[2]. שיטה אחרונהשטר הכתוב כולו בכתב ידו של המתחייב, למדים אף משיטה - שורה - אחרונה, שהרי היא כתובה בכתב ידו, ואין לחוש שהוסיף בה בעל השטר דבר, אבל אם נכתב השטר בכתב יד אחר, וחתם המתחייב שמו לבסוף, אין למדים משיטה אחרונה (שו"ת הרשב"א ג נה; שו"ע חו"מ מד ב), שיש לחוש - כמו שחששו בשטר בחתימת עדים (ראה ערך שטרות) - שהרחיק המתחייב חתימתו מן הכתב משום שאינו יכול לצמצם לחתום בסמוך לכתב, ואחר כך הוסיף בעל השטר דברים בין הכתב לחתימה (שו"ת הרשב"א שם; סמ"ע שם סק"ד). כשמסרו בפני עדיםשטר בכתב ידו, שמסרו בפני עדים - לסוברים שעדי מסירה כורתים (ראה ערך שטרות) - דינו כשטר בעדים (תשובות הגאונים (שערי צדק) ד ו יד, ותשובות גאוני מזרח ומערב צח, ועיטור ע - עיסקא וחוב, דף יג טור ב במהדורת רמ"י, בשם רבנו שרירא; מרדכי בבא בתרא תרנה; כן משמע משו"ע חו"מ מ ב, וש"ך שם מח סק"ב), ואף לסוברים שבשטר בכתב ידו נאמן לטעון פרוע (ראה להלן: בטוען המתחייב כנגדו), בשטר זה אינו נאמן בטענת פרוע (תשובות גאוני מזרח ומערב ועיטור שם, בשם רבנו שרירא; מרדכי שם). קניןכתב ידו נקנה בכתיבה ומסירה כשאר שטרות (ראה ערך מכירת שטרות. שו"ת הרמב"ן נב; התרומות נא ג ה; שו"ת הרשב"א א תתקפד, ושם אלף לח, ומיוחסות לרמב"ן עו; טוש"ע חו"מ סו ו), ואף על פי שאין גובים בו ממשועבדים (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם) - והלווה אף נאמן לומר פרעתי, לסוברים כן (ראה להלן: שם. שו"ת הרשב"א שם ושם ושם) - הרי גובים בו מבני חורין (רמב"ן שם; התרומות שם; שו"ת הרשב"א שם ושם ושם; טור שם), ולכן אין להחשיבו כמלוה-על-פה (ראה ערכו), שאינה נקנית אלא במעמד-שלשתן (ראה ערכו וערך מלוה על פה. טור שם), ובוודאי דין שטר יש לו, אף על פי שאין לו קול, ואין גובים בו ממשועבדים (שו"ת הרשב"א א תתקפד, ומיוחסות שם), והוא מוכר את הראיה שבו (התרומות שם). ואף על פי שאין נקנים בכתיבה ומסירה אלא שטרי קנין ולא שטרי ראיה, לסוברים כן (ראה ערך מכירת שטרות), כתב ידו הוא כשטר חוב, שהכל מודים שנקנה בכתיבה ומסירה (ראה ערך הנ"ל. נתיבות המשפט סו ס"ק כג, ומשובב נתיבות שם), שאף כתב ידו - כשטר חוב - חשוב שטר קנין, לפי שחל שיעבוד על ידי כתיבתו (משובב נתיבות שם), או שאף בכתב ידו תקנו שיהיה אפשר למכרו בכתיבה ומסירה, כדי שלא תנעל דלת בפני לווים (נתיבות המשפט שם, על פי סמ"ע שם ס"ק לח). חתימה על דף חלקבתלמוד אמרו, שלא יחתום אדם שמו על דף חלק, שיש לחוש שמא ימצא אדם שאינו הגון את חתימתו, ויוסיף מעליה דברים כדי לחייבו - כגון שיכתוב מעל לחתימתו: אני פלוני החתום למטה, לויתי מנה מפלוני (רש"י כתובות כא א ד"ה וכתב; רשב"ם בבא בתרא קסז א ד"ה אמר אביי, הראשון; נמוקי יוסף שם) - ולאחר מכן יוציא עליו כתב ידו (כתובות ובבא בתרא שם), וכשצריך לחתום את שמו חותם בראש הדף (בבא בתרא שם), או שהוא חותם על דבר היכול להזדייף (כן משמע מכתובות שם). ונחלקו הדעות אם אמרו כן דרך עצה טובה בלבד (כן משמע מהנמוקי יוסף שם); או שיש איסור בדבר (דרכי משה חו"מ קכו סק"ה), שיש לחוש שמא האדם שאינו הגון שימצא את חתימתו, יכתוב מעליה שטר חוב בעד אחד על אחר (נודע ביהודה תנינא חו"מ טו)[3]. החתימהכתב יד אחר תחת חתימתוהיתה חתימתו בראש הדף, ומתחתיה נכתב בכתב יד אחר שהוא חייב לפלוני, אין גובים בו (כן משמע מתוספות כתובות כא א ד"ה ודוקא, על פי בבא בתרא קסז א; שו"ת הרמב"ן כג; התרומות יג א ב, וטור חו"מ סט, בשמו; ריטב"א כתובות קב א, בשם הרמב"ן, ובבא בתרא שם; נמוקי יוסף שם; טוש"ע שם א), שיש לחוש שמא חתם שמו בראש הדף - לקיים חתימתו בפני בית דין (סמ"ע שם סק"ב), או שחתם שמו בסתם (לבוש שם א) - ומצא אחר חתימתו, והוסיף דברים תחתיה (שו"ת הרמב"ן שם; טוש"ע שם); ועוד, שיש לחוש שמא חתם שמו על ענין אחר, ובא אחר וחתך את הכתוב לפני חתימתו, והוסיף דברים תחת חתימתו (ש"ך שם סק"ג, בשם אביו), ואף אם אין החייב טוען מעצמו אחת מטענות אלו, כתבו אחרונים שבית דין טוענים לו שמא חתם שמו בראש הדף כדי לקיים חתימתו בבית דין (סמ"ע שם, לפי נתיבות המשפט שם סק"א). היתה חתימתו באמצע הדף, ומתחת חתימתו נכתב בכתב יד אחר שהוא חייב לפלוני, נחלקו בו אחרונים:
שטר שנחתם בידי אחר בציוויושטר שציוה המתחייב על אחר לחתום במקומו, ועשה כדבריו, וכתב בשטר: פלוני בן פלוני חתם במסירת קולמוס, או שכתב: פלוני בן פלוני ציוה לחתום - הרי זה שטר כשר (סמ"ע מה סק"ח, על פי תשב"ץ א קכח בשם הרשב"א; ש"ך שם סק"ח), שאותו החותם הוא עד בדבר (סמ"ע שם, בדעת הרשב"א), ואף כשלא קיבלו עליהם בני העיר מנהג זה שתועיל חתימת השליח כחתימת המשלח - השטר כשר (ש"ך שם). חתימה לפני כתיבת החיובחתם המתחייב על השטר קודם שנכתב בו החיוב, נחלקו הדעות:
חתימה על שטר שאינו יודע מה כתוב בוהחותם בכתב ידו על שטר, אף על פי שאינו יודע מה כתוב בו, כגון שהשטר כתוב בגופן של גויים, והדבר ברור שהוא אינו יודע לקרות, הרי הוא מתחייב בכל מה שכתוב בשטר (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן עז; שו"ע חו"מ מה ג), שכיון שחתם על השטר ולא חשש לקרותו, הרי שסמך על אחרים, וגמר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו (שו"ת הרשב"א שם; סמ"ע שם סק"ה), ואפילו בדבר שאינו קשור לגוף העניין שלשמו נעשה השטר - כגון שנכתב בשטר על שדה שלו שהיא של אחר, ולא נזכרה השדה בשטר אלא לסימן למצרי השדה הנמכר - מה שאין כן בשטר הנעשה בחתימת עדים, שאם לא ידע מה כתוב בו, אינו מתחייב אלא בגוף העניין שלשמו נעשה השטר, שעל זה העידו עדים שנתרצה, אבל לא בשאר עניינים הנזכרים בו, לסוברים כן (ראה ערך שטרות. שו"ת חתם סופר חו"מ ה). חתימת עדים על כתב ידוהחתים המתחייב עדים על כתב ידו, אף על פי שהשטר כתוב בלשון הודאה, אין דינו כשטר בכתב ידו, אלא הרי הוא ככל שטר בחתימת עדים, והכל מודים שאינו נאמן לומר פרעתי, שהעדים חתמו כדי לקיים את הכתוב בשטר, ולא לקיים את חתימתו בלבד (העיטור ע - עיסקא וחוב, דף יד טור א במהדורת רמ"י, בשם רב האי; בית יוסף חו"מ סט ג, בדעת רש"י כתובות כא א ד"ה מנכסים, ורמב"ם מלוה יא ג, ורא"ש שם ב יז; שו"ע שם), ומטעם זה אף גובים בו ממשועבדים (ש"ך שם סק"כ, על פי רמב"ם ובית יוסף שם), שהעדים החתומים עליו מוציאים קול (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם. ראש יוסף שם כו). ואם לא חתמו העדים אלא לקיים חתימת החייב - היינו שכתוב בפירוש שחתימתם באה לקיים שזו חתימתו (כן משמע מפנים מאירות ב קב) - דין השטר כשאר כתב יד, שנאמן החייב לומר שפרע, לסוברים כן (ראה להלן: שם. העיטור שם; כן משמע מהשו"ע שם). כתב ידו עם עדיםשטר שחתומים עליו עדים, ואף המתחייב חתום עליו, אם נתקיימה חתימת המתחייב, אף על פי שלא נתקיימו חתימות העדים, הרי זה שטר מקוים, ויש לו דין שטר בחתימת עדים לגבות ממשועבדים (כן משמע מהרשב"א בבא בתרא קעה א; תשב"ץ ד טור ג א, בשם תשובת הרשב"א) - כשידוע שנכתב השטר קודם קנייתם (רשב"א שם; תשב"ץ שם, בשם תשובת הרשב"א) - ואינו נאמן לומר פרעתי, אף לסוברים שבשטר בכתב ידו הוא נאמן לומר פרעתי (ראה להלן: שם. תשב"ץ שם, בשם תשובת הרשב"א), שבחתימת ידו הודה שחתימת העדים היא אמת (רשב"א שם). העניינים שמועיל בהםשטר בכתב ידו שטר גמור הוא (כן משמע מרמב"ן ורשב"א וריטב"א גיטין פו א), ואין חילוק בינו לבין שטר בחתימת עדים, אלא בדברים שיש סברא לחלק ביניהם (כן משמע משו"ת רא"ם סא, ונודע ביהודה קמא חו"מ ל)[4]. שטר הלוואה והתחייבותהמוציא על חברו כתב ידו שהוא חייב לו - היינו, שהודה בכתב ידו שהוא חייב לו (כן משמע מרש"י כתובות קא ב ד"ה בשטרא, ורשב"ם בבא בתרא קסז א ד"ה אמר; ר"ן כתובות שם; טוש"ע חו"מ סט א), כגון שכתב: אני פלוני לויתי מפלוני מנה (רשב"ם שם) - הרי הוא גובה בו מנכסיו (משנה בבא בתרא קעה ב, ורשב"ם שם ד"ה כתב; רמב"ם מלוה יא ג; טוש"ע שם), אף על פי שאין עליו עדים (רשב"ם שם), אם נתקיים כתב ידו (ראה להלן: קיומו. רי"ף שם קעו א; רא"ש שם י מט; טוש"ע שם ב). טעם הדבר, ששטר בכתב ידו שטר מעולה הוא (רמב"ן ורשב"א וריטב"א גיטין פו א, על פי רש"י שם ד"ה ואם; ר"ן שם), וכאילו יש בו עדי-חתימה (ראה ערכו. כן משמע מרמב"ן ורשב"א שם, וריטב"א שם ויבמות ל ב), שאין לך חתימה גדולה מזו (תוספות גיטין ג ב ד"ה שלשה), וכתיבת ידו חשובה כמאה עדים (כן משמע מרש"י גיטין פו א ד"ה ואם; מאירי שם ג ב, בשם גדולי הרבנים), שיש כאן הודאת-בעל-דין (ראה ערכו. כן משמע מרשב"ם בבא בתרא קעו א ד"ה ה"ג, ותוספות גיטין ג ב ד"ה וגובה; ריטב"א יבמות שם וכתובות קב א; מהר"ם חלאוה קכה; נמוקי יוסף יבמות שם), והודאתו מועילה אף מתוך הכתב (ראה ערך הודאת בעל דין: בכתב). וכן המחייב עצמו ממון בשטר בכתב ידו, מתחייב בכך, שכשם שמחייב אדם את עצמו בממון לחברו על ידי שטר, לסוברים כן (ראה ערך התחיבות: גדרה ואופניה), כך מחייב עצמו בכתב ידו (כן משמע מרמב"ן כתובות קב א). שטר מכירה ונתינההכותב - בכתב ידו (שו"ת הרשב"א ו רעא, ומיוחסות לרמב"ן רנד) - שדי מכורה לך, או שדי נתונה לך, כיון שהגיע השטר לידו של הקונה, או של מקבל המתנה, אף על פי שאין שם עדים כלל - קנה (כן משמע מרמב"ם מכירה א ז, ושו"ת הרשב"א שם ושם, וטוש"ע חו"מ קצא א). ודווקא שטר הנכתב בכתב יד אחר אינו מועיל לקנין, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: שם), משום שאין לו דין שטר כלל (תומים סח סק"ח; נתיבות המשפט לו סק"י), ולא מסרו ליד הקונה אלא לצחוק (תומים שם), שאין כתב חשוב שטר אלא כשיש ראיה ממנו (נתיבות המשפט שם, ושם מה סק"ב, על פי תומים שם); אבל בכתב ידו, כתיבתו או חתימתו עושה את השטר (תומים שם; נתיבות המשפט לו סק"י), שהרי יש בו ראיה (נתיבות המשפט שם). ומכל מקום, אין כתב ידו מועיל לקנין אלא לסוברים ששטר קנין מועיל בעדי-חתימה (ראה ערכו וערך שטרות), אבל לסוברים ששטר קנין אינו מועיל אלא בעדי מסירה (ראה ערך הנ"ל), אף שטר בכתב ידו אינו מועיל בלא עדי מסירה, שכתב ידו אינו עדיף על עדי חתימה (תומים מ סק"ג). שטר קידושיןשטר קדושין (ראה ערכו) שכתבו הבעל בכתב ידו, ואין עליו עדים, נחלקו בו ראשונים:
גטכתב גט בכתב ידו ואין עליו עדים, נחלקו בו תנאים:
נכסים משועבדיםאין גובים בכתב ידו של המתחייב אלא מנכסים בני חורין, ולא מנכסים-משועבדים (ראה ערכו. משנה בבא בתרא קעה ב; רמב"ם מלוה יא ג; טוש"ע חו"מ סט א) - אפילו המתחייב מודה שלא פרע (סמ"ע שם סק"ה) - שאין גובים ממשועבדים אלא במלוה-בשטר (ראה ערכו), היינו כשיש על ההלואה שטר עם עדים, ששני אלו מוציאים עליה קול, אבל בכתב ידו בלא עדים אין יוצא קול (רש"י כתובות כא א ד"ה מנכסים; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה גובה; פסקי רי"ד שם קעו א; רשב"א שם, וגיטין פו א; ריטב"א וחידושי הר"ן גיטין שם), ודינו כמלוה-על-פה (ראה ערכו) שאין גובים בה ממשועבדים (ראה ערך מלוה על פה. כן משמע מהרמב"ם שם; טור שם). אפילו כתב: חתימתי תעיד עלי כמאה עדים, אין גובים בו מנכסים משועבדים (סמ"ע שם סק"ד, על פי רמ"א שם). אפילו הוחזק כתב ידו בבית דין - כלומר שנתקיים כתב היד בבית דין אחר שמסרו למלוה, כגון שהודה החייב שזהו כתב ידו (כן משמע מרשב"ם בבא בתרא קעו א ד"ה בעא), או שהעידו עדים שזהו כתב ידו של החייב (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), וכתבו הדיינים על כתב היד שהוא מקוים (כן משמע מהרשב"ם שם) - מכל מקום אין גובים בו אלא מנכסים בני חורין (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), ואף על פי שאחר שהוחזק בבית דין יצא עליו קול (רבנו יונה שם), לפי שלא כתבו החייב מתחילה אלא להודות לתובע שהוא חייב לו, אבל לא כתבו על דעת לגבות בו ממשועבדים (רשב"ם שם ד"ה ה"ג, לפי תוספות גיטין ג ב ד"ה וגובה ורשב"א שם) - שלא נתכוין לעשות שטר שיהיה לו קול (תוספות שם; רשב"א שם) - ואין הקיום שנעשה אחר כך בבית דין, שעל ידיו יוצא קול, יכול לעשותו שטר לגבות בו ממשועבדים (רשב"ם שם)[5]. כשיש בו זמןהוציא התובע כתב יד שיש בו זמן - לסוברים שבמלוה-על-פה (ראה ערכו) יש דין קדימה בגבייה מנכסי הלווה (ראה ערך גבית מלוה: קדימה בגבייה. כן משמע משו"ת הרשב"א ז שכז, וסמ"ע מח סק"א; תומים מג סק"ג) - נחלקו הדעות אם יש לו דין קדימה בגבייה מנכסי המתחייב:
הלוואההמלוה את חברו, שהדבר משובח שלא ילוונו בלא שטר, ואף כשיש עדים על ההלואה (ראה ערך הלואה: כשאסור להלוות), אם מלוה בשטר בכתב ידו של לווה, יש מהראשונים המפרש שתלוי במחלוקת הראשונים אם נאמן לטעון פרעתי נגד כתב ידו (ראה להלן: בטוען המתחייב כנגדו), שלסוברים שהוא נאמן לטעון פרעתי, אין להלוות אלא בחתימת עדים, אבל לסוברים שאינו נאמן לטעון פרעתי, אפשר לכתחילה להלוות בשטר בכתב ידו (כן משמע מריטב"א בבא מציעא עה ב, ובבא בתרא קעה ב), ולהלכה נחלקו אחרונים: יש פוסקים שיכול לכתחילה להלוותו גם בשטר בכתב ידו, שאף בו כתוב בפירוש כמה היתה ההלואה (ש"ך חו"מ ע סק"ב, על פי סמ"ע שם סק"ד); ויש פוסקים שלכתחילה אין להלוותו בשטר בכתב ידו (מהרשד"ם חו"מ כג, על פי בבא מציעא שם; ש"ך שם, בשמו). בטוען המתחייב כנגדוטוען שאין זה כתב ידוטען החייב שאין זה כתב ידו, ונתקיים כתב ידו בבית דין (ראה להלן: קיומו) - חייב לשלם (רי"ף בבא בתרא קעו א; רא"ש שם י מט; מאירי שם קעה א; טוש"ע חו"מ סט ב), ואינו נאמן במיגו שהיה יכול לטעון פרוע (ראה להלן. כן משמע מרי"ף ומאירי וטוש"ע שם). טוען שפרעוחוב שבכתב ידו - ונתקיים כתב ידו בבית דין, וטען החייב שפרעו, נחלקו בו הדעות:
אף להלכה נחלקו הדעות:
במקום שהמנהג שהפורע חובו מקפיד שלא להותיר כתב ידו ביד המלוה, כגון במקום שדין המלכות הוא שאינו נאמן לטעון פרעתי נגד כתב ידו, אין הלווה נאמן לטעון שפרע, אפילו לסוברים שבסתם נאמן לטעון שפרע (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן כב; תומים סט סק"ה). כתב ידו שיש בו נאמנות (ראה ערכו) למלוה - היינו שכתב שלא יהיה הלווה נאמן לטעון שפרע, או שכתב שהמלוה יהיה נאמן לטעון שלא פרע (כן משמע מסמ"ע שם ס"ק יג, והגהות דרישה ופרישה לדרכי משה שם) - הכל מודים שאין הלווה נאמן לטעון שפרע החוב שבכתב היד (התרומות יג ב ב; טוש"ע שם ב) אם נתקיים השטר בבית דין (טוש"ע שם), שכיון שיש בכתב היד נאמנות למלוה, אילו פרע הלווה חובו לא היה מניחו בידו (טוש"ע שם), ובוודאי הוא משקר (ש"ך שם ס"ק יז). טוען שמשטה היה בתובעהוציאו עליו כתב ידו שהוא חייב, אינו יכול לטעון "לא היו דברים מעולם, אלא משטה הייתי בתובע" (שו"ע חו"מ פא יז, על פי שו"ת הרא"ש סה א, והטור שם בשם הרא"ש). וכן אינו יכול לטעון שלא כתב כן אלא שלא להראות את עצמו שבע ועשיר, ועל כך, ראה ערך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו (שו"ת הרא"ש שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם). ואפילו כשיש לו מיגו שהיה יכול לומר פרוע, לסוברים כן (ראה לעיל), אינו נאמן לטעון טענות אלו (כן משמע מסמ"ע סט סק"ג, וש"ך חו"מ פא ס"ק מג), שאנחנו עדים שלא התכוין לשטות, או שלא להראות את עצמו שבע (אורים שם ס"ק נה). טוען טענת ספקאין טענות החייב לבטל כתב ידו מועילות, לסוברים כן (ראה לעיל), אלא כשהוא טוען טענת ודאי, אבל לא בטוען טענת ספק (העיטור; התרומות שם; רמ"א שם) על ההלואה (תרומות שם) - כגון שטוען שאינו מכיר את המלוה, או שאינו זוכר אם לוה ממנו (ש"ך שם) - שבאופן זה החתימה היא ודאי, וטענתו היא ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי (התרומות שם; סמ"ע שם סק"י, וש"ך שם, בשמו). לא נתפרש בשטר למי נתחייבהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב, ולא נתפרש בשטר למי נתחייב - שהמחזיק בשטר יכול לגבות בו (ראה ערך שטרות) - נחלקו בו ראשונים:
קיומושטר בכתב ידו של בעל דין, צריך לקיימו כדי לגבות בו - כשם שצריך קיום לחתימות עדים שבשטר (ראה ערך קיום שטרות) - וכותבים עליו בית דין הנפק לקיימו, כשטר שיש בו חתימת עדים (ריב"ש תנד, על פי רשב"ם בבא בתרא קעו א ד"ה בעא; דרכי משה חו"מ סט סק"ד, בשמו). על ידי דימוי לשטרות אחריםהבא לקיים כתב ידו של לווה על ידי שטרות אחרים - היינו שמדמים כתב יד זה לכתב ידו של הלווה היוצא בשטרות אחרים, כדרך שמדמים בשטרות כתב יד העדים לכתב ידם היוצא בשטרות אחרים (ראה ערך קיום שטרות) - נחלקו בו הדעות:
שלא בפני בעל דיןהבא לקיים שטר בכתב ידו שלא בפני בעל הדין, נחלקו בו אחרונים:
להצריכו לחתום בפנינוטען המתחייב שאין זה כתב ידו, ואין אפשרות לקיים את הכתב ממקום אחר, נחלקו בו ראשונים:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
