נשיא הסנהדרין, מחשובי התנאים בתקופה שלאחר חורבן הבית. אביו, רבן שמעון בן גמליאל (הזקן), היה נשיא הסנהדרין וממנהיגי האומה בתקופת המרד האחרון. לאחר חורבן הבית הועבר על ידי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה, ולאחר מות רבן יוחנן, נעשה הוא הנשיא.
בנשיאותו של רבן גמליאל (המכונה משום כך רבן גמליאל דיבנה) נעשתה יבנה מרכז רוחני שבו נקבעו תקנות והלכות לדורות. מסביבו התרכזו גדולי החכמים: ר' אליעזר (גיסו), ר' יהושע, ר' עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה ועוד. קיבוץ חכמים מפואר שלא היה כמוהו במשך דורות רבים.
רבן גמליאל רצה ליצור מרכז רוחני לישראל, אשר יאחד את העם כולו, כדרך שהיה בית המקדש בשעתו. משום כך פעל להרמת כבוד הנשיאות, והשלטון המרכזי של הסנהדרין. הנהגתו החמורה והתקיפה הביאה לבסוף לכך שחבריו הדיחוהו למשך זמן מסויים מכהונתו, ומינו במקומו את ר' אלעזר בן עזריה. ואולם מאחר שהכל ידעו כי כוונתו היתה אך לטובת האומה - החזירוהו במהרה לתפקידו.
אין בידינו דברי הלכה מרובים שבהם נזכר במפורש שמו של רבן גמליאל. אך בימיו ותחת הנהגתו אירעו כמה מן ההכרעות החשובות בתולדות הרוח בישראל; ההחלטה הסופית לנהוג כבית הלל, דחיית שיטת ר' אליעזר, קביעת נוסח התפילה. באותן הלכות שנמסרו בשמו מתגלית לנו גישתו להלכה, בהסקת מסקנות עקביות מן העקרונות שהחזיק בהם, ללא פשרה. אנו יודעים על שני בנים של רבן גמליאל שהיו מחכמי ישראל - רבן שמעון בן גמליאל ששימש נשיא הסנהדרין אחריו, ור' חנינא בן גמליאל.
(באדיבות מרכז שטיינזלץ)