דור ראשון לתנאים, גר בעיר ערב שבגליל התחתון, וחי בשלהי ימי הבית השני. רבי חנינא בן דוסא היה תלמיד חבר לרבן יוחנן בן זכאי, היה מופלג בחסידות, ועליו נאמר (ברכות דף יז ע"ב. תענית דף כד ע"ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
רבי חנינא היה מלומד בנסים ותפילתו היתה נענית. מסופר בגמרא (ברכות דף לד ע"ב): "מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו שחלצתו חמה... ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה, וכשבאו אצל רבן גמליאל אמר להן... באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות. ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך".
עוד מסופר (יבמות דף קכא ע"ב): "מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: שלום. שניה אמר להם: שלום. שלישית אמר להם: עלתה... אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו?".
רבי חנינא היתה לו שכנה שבנתה בית, והקורות לא היו ארוכות מספיק מכותל לכותל; באה לפניו. אמר לה יאריכו קורותייך, ומיד האריכו הקורות עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן (תענית דף כה ע"א).
"מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא... נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד; נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא" (ברכות דף לג ע"א).
"מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבו אותו לסטים וחבשו אותו בחצר אחת, הניחו לה שעורים ותבן ומים ולא היתה אוכלת ולא היתה שותה. אמרו מה אנו מניחין זו עד שתמות ותבאיש עלינו את החצר, מיד פתחו לה את הדלת והוציאוה והיתה משחקת והולכת עד שהגיעה לפתח של רבי חנינא בן דוסא. שמע בנו קולה ואמר לאביו, אבא דומה קולה לקול בהמתנו. אמר לו עמוד ופתח לה את הדלת, והכניסוה והניחו לה שעורים ותבן ומים והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו חכמים: כשם שהצדיקים הראשונים חסידים, כך היו בהמתן חסידה כמותן" (אבות דרבי נתן פרק ד).
רבי חנינא בן דוסא היה עני מרוד. מסופר בתלמוד (תענית דף כה ע"א) שכאשר ראה את בתו עצובה בערב שבת על שהתחלף לה חומץ בשמן, אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק, והיה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה. עוד מסופר: אשת רבי חנינא הדליקה את התנור בערב שבת שיעלה עשן, מפני שהתביישה משכנותיה על שאין לה כלום להכין לצרכי שבת; היתה לה שכנה רעה שידעה שאין לה כלום, ונכנסה לביתה בשעה שהתנור דולק; התביישה ונכנסה לחדר פנימי. נעשה נס והתנור התמלא בלחמים והערבה התמלאה בבצק. עוד מסופר שאשתו של רבי חנינא בקשה ממנו שיבקש רחמים ויתנו לו משהו לפרנסתו, ביקש רחמים ויצאה כמין יד ונתנה לו רגל של שלחן מזהב; ראה בחלומו שעתידים הצדיקים לאכול על שלחן זהב עם שלוש רגליים והוא על שלחן עם שתי רגליים, סיפר לאשתו וביקש רחמים ולקחוהו ממנו.
מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסא ושכח שם תרנגולים ומצאתן אשתו של רבי חנינא, אמר לה: אל תאכלי מביציהן. הרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערים אותם, מכרם וקנה בדמיהם עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחברו: כאן הנחתי תרנגולים שלי. שמע רבי חנינא, ביקש ממנו סימן ונתן לו את העזים. עוד מסופר ששכניו טענו שעזים אלו אוכלים משדותיהם וגורמים להם הפסד. אמר: אם הם מפסידים יאכלום דובים, ואם לא כל עז תחזור בערב עם דב בקרניה, וכן היה.
"מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר, מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים... זימן לו הקב"ה חמישה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו תן לנו חמישה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים, בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם, אמרו לו דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים" (קהלת רבה פרשה א).
"משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה" (מסכת סוטה פרק ט משנה טו.).
(כתב: הרב אוריאל לוי)
