סתם רבן גמליאל במשנה הוא רבן גמליאל דיבנה (תוספות נדה דף ו ע"ב ד"ה 'בשפחתו'. אמנם אין זה הכרחי, כגון בפאה פ"ב מ"ו מדובר בהכרח ברבן גמליאל הזקן, שהרי כתוב "ועלו ללשכת הגזית"), בנו של רבן שמעון בן גמליאל הראשון שנהרג על ידי הרומאים. עם הריגת אביו עקב השתתפותו במרד, התנגדו הרומאים למנות את רבן גמליאל בנו לנשיא, אף שנמנעו מלהורגו לפי בקשתו המפורשת של רבן יוחנן בן זכאי (גיטין דף נו ע"ב: "תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל"), ולכן רבן יוחנן בן זכאי התמנה זמנית לנשיא. אולם כשעלתה שושלת חדשה לקיסרות ברומא, פרש רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, ומינה את רבן גמליאל לנשיא הסנהדרין ביבנה.
רבן גמליאל הנהיג את העם בשעתו הקשה שלאחר החורבן, היה אהוד מאוד על העם, קיים קשר מתמיד עם יהודי הארץ והתפוצות, נסע עם הסנהדרין למרחבי הארץ ואף לגולה, ואיחד את כל העם תחת הנהגת הסנהדרין. הוא ראה את ההנהגה כעבדות ולא כשררה, ומסופר שכשרצה להושיב בראש את רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא ולא באו, אמר להם: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם.
רבן גמליאל החמיר על עצמו והיקל על אחרים (בבא מציעא פרק ה משנה ח). ומסופר בגמרא (סנהדרין דף קד ע"ב): "מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה, שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו". היה צנוע ועניו כמתואר בתלמוד (כתובות דף ח ע"ב): "בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו (מפני יוקר התכריכים)... עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו, והוציאוהו בכלי פשתן, ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן". רבן גמליאל נלחם כנגד כת הנוצרים בחוזקה, ועל פי בקשתו תיקנו את ברכת המינים והוסיפוה לתפילה (אמנם יש אומרים שסבו רבן גמליאל הזקן הוא שהוסיף את ברכת המינים). מסופר בגמרא (תענית דף כט ע"א): "כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה. בא אותו הגמון ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם (הנשיא) מתבקש, בעל החוטם מתבקש. שמע רבן גמליאל, אזל טשא מינייהו (התחבא)".
בתקופתו הכריעו החכמים במחלוקות הרבות שבין בית הלל לבית שמאי ופסקו הלכה כבית הלל (ירושלמי יבמות סוף פרק א). בעניין קידוש החודש הסמכות נתונה ביד שלושה מחכמי הסנהדרין הממונים על ידי הנשיא, ורבן גמליאל כפה בזה את דעתו, במטרה להביא לאחדות בעם ולבל תהיה תורה כשתי תורות. רבן גמליאל דרש מהחכמים להכריע במחלוקות שביניהם לפי דעת הרוב, ומסופר בתלמוד (ברכות דף כח ע"א) שלאחר שרבן גמליאל דרש מרבי יהושע לעמוד במקומו על שהחזיק בדעתו שתפילת ערבית רשות, הדיחו החכמים את רבן גמליאל מהנשיאות ומינו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה, ורק לאחר שרבן גמליאל פייס את רבי יהושע הוחזר לנשיאותו. עוד מסופר בתלמוד (בבא מציעא דף נט ע"ב), שלאחר שנידו את רבי אליעזר הגדול על שהחזיק בדעתו כנגד דעת הרוב "אף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל - נח הים מזעפו". מאותה שעה ואילך מנעה אימא שלום אחותו של רבן גמליאל מרבי אליעזר בעלה ליפול נפילת אפים. פעם אחת ראתה שרבי אליעזר נפל על פניו, ואמרה לו שבגלל צערו מת אחיה, ומיד התפרסם בעיר שרבן גמליאל נפטר.
(כתב: הרב אוריאל לוי)
