תולדות חייו: רבי זירא שייך לדור שלישי לאמוראי בבל. התייתם מאביו ומאמו בגיל צעיר, היה גוץ ועורו כהה. רבי זירא היה כהן, וזכה לאריכות ימים, בזכות ענוותנותו, ושלא הלך ד' אמות בלא תורה ותפילין (מגילה דף כח ע"א).
רבותיו ותלמידיו: רבי זירא למד תורה בבבל בישיבת רב הונא בסורא ובישיבת רב יהודה בפומבדיתא. יותר מאוחר עלה לארץ ישראל, ולמד תורה אצל רבי יוחנן ואצל רבי אלעזר בן פדת ראשי ישיבת טבריה בדור השני, ואחר כך למד אצל רבי אמי ורבי אסי ממלאי מקומם. רבי זירא העמיד תלמידים רבים, ובהם: רבי אהבה בנו, רבי ירמיה תלמידו המובהק, וכן רבי יונה ורבי יוסי ראשי ישיבת טבריה בדור הרביעי.
עלייתו לארץ ישראל: לקראת עלייתו לארץ ישראל, נמנע מלהיפרד מרב יהודה רבו מחשש שיצווה עליו להישאר בבבל, אך הלך לראות פניו וללמוד מפיו תורה (שבת דף מא ע"א). בשעת עלייתו התענה מאה תעניות, כדי לשכוח את הרגלי הלימוד של בני בבל, ולפנות לבו לתורת ארץ ישראל; עוד התענה מאה תעניות, כדי שלא ימות רבי אלעזר בימיו ויפלו עליו צרכי הציבור; ועוד התענה מאה תעניות נוספות, כדי שלא תשלוט בו אש גהנם. ומסופר שכל שלושים יום היה בודק את עצמו, היה מדליק את התנור ויושב בתוכו ולא היתה שולטת בו האש, עד שראוהו חכמים והקפידו ונחרכו שוקיו, והיו מכנים אותו 'קטינה חריך שקיה' (בבא מציעא דף פה ע"א. והבן יהודע פירש שחכמים התכוונו לעין טובה, אך כיון שנגלה הדבר ושבחוהו הסטרא אחרא נתנה בו עין וניזוק). בארץ ישראל נמנע מקבלת סמיכה ורבנות, אך לבסוף הוסמך בהדרכת רבי אלעזר רבו (סנהדרין דף יד ע"א).
מסופר בתלמוד (סנהדרין דף לז ע"א) שהיו בריונים שגרו בשכונתו של רבי זירא והיה מקרבם כדי שיחזרו בתשובה, וחכמים הקפידו על כך. כאשר נפטר רבי זירא, אמרו הבריונים שעתה אין מי שיבקש עליהם רחמים, ועשו תשובה.
(כתב: הרב אוריאל לוי)