הוא ר' צדוק הכהן, שהיה מגדולי חכמי ישראל בזמן חורבן הבית, ודברי הלכה שלו מצויים במקומות רבים במשנה. והוא ובניו היו מקורבים לבית הנשיקים. מסופר עליו כי התענה ארבעים שנה לפני החורבן על בית המקדש שלא יחרב. ומסופר כי כתוצאה מתענית ארוכה זו היה רזה ביותר, עד שכל אוכל שהיה אוכל היה נראה מבחוץ. אף רבן יוחנן בן זכאי, גדול הדור, כיבד אותו ביותר, וביקש מן הקיסר אספסיאנוס שיתן לו רופא מיוחד שיטפל בר' צדוק. בנו, ר' אלעזר בר' צדוק (הראשון) היה כבר אדם מבוגר בזמן החורבן, ואף הוא היה מחשובי התנאים הנזכרים במשנה.
(באדיבות מרכז שטיינזלץ)