טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
גרעינין אין צריכין רוב, נתנן בחותלות צריכין רוב - תמר מצוי
"אמר רב הונא: קנים אין צריכין רוב, אגדן צריכין רוב. גרעינין אין צריכין רוב, נתנן בחותלות צריכין רוב. מתקיף לה רב חסדא: אדרבה, איפכא מסתברא. קנים מבדרן, אגדן לא מבדרן: גרעינין מבדרן, נתנן בחותלות לא מבדרן" (שבת, כ ע"א).
פירוש: אמר רב הונא: קנים שמדליק בהם מדורה בערב שבת אין צריכין שיידלקו רוב הקנים לפני כניסת השבת, לפי שהם נדלקים היטב. ואולם אם אגדן נעשו הקנים כקורת עץ וצריך להדליק את הרוב. וכן גרעינין של תמר שמדליק בהם אין צריכין רוב, שהם בוערים בקלות. ואולם אם נתנן בחותלות [סלים קלועים] צריכין שיידלק הרוב. מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: אדרבא, איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר] לומר, שכן קנים מבדרן [מפוזרים], ואילו כאשר אגדן לא מבדרן [אינם מפוזרים], ולכן קנים אגודים בוערים טוב יותר מאשר קנים בודדים. וכן, גרעינין מבדרן [מפוזרים] ואם נתנן בחותלות לא מבדרן [אינם מפוזרים] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: מהן חותלות וממה נעשו?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
בספרות חז"ל אנו מוצאים שעץ התמר שימש למטרות רבות ומגוונות. במדרש (במדבר רבה, וילנא, במדבר פרשה ג') נאמר: "... דבר אחר: מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת וכו'". הרשימה המובאת במדרש חלקית ובמאמרים הבאים הרחבתי יותר. הגזע שימש לא רק לקירוי אלא גם לצורך הכנת נסורת (ראו במאמר "קוצץ אדם דקל במועד" (מועד קטן, יב ע"ב)). הסיב העוטף את הגזע באזור הצמרת שימש למגוון גדול של מטרות (ראו במאמר "הניח סיב בתוך המזרק" (יומא, נח ע"א)) בנוסף להכנת חבלים. העלים שימשו לסיכוך ("האי אפקותא דדיקלא מסככין בהו" (סוכה, יג ע"א) ולחלקיהם היו כמה שימושים בהתאם למרקמם. ציר העלה העבה שימש לבעירה וכקורה להכנת ספסל (ראו במאמר "חריות של דקל שגדרן לעצים" (שבת, נ ע"א)). העלעלים ("הוצין") שימשו לקליעת חפצים בזכות חוזקם וגמישותם.
אחת הדוגמאות להכנת כלים מ"הוצין" היא החותלות המוזכרות בסוגייתנו. מתוך דברי רב חסדא בסוגייתנו "נתנן בחותלות לא מבדרן" משתמע בברור שהחותלות הן "כלי קיבול" מסויים המכיל את הגרעינים. מפרש רש"י: "נתנן בחותלות - כלים שעושין מלולבין, ונתן הכלי מלא במדורה צריכין רוב, לפי שצבורין יחד ואין השלהבת יכולה להכנס בהן". מדברי המשנה במסכת כלים (פט"ז מ"ה) ניתן להסיק שאין מדובר בכלי קיבול במובן המקובל אלא בסוג של מעטפת גמישה: "... חותל שהוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו טמא ואם אינו יכול עד שיקרענו או עד שיתירנו טהור". מפרש הרמב"ם: "וחותל, עטיפה עשויה מסיבים או הוצין ודומיהן, והן כעין כלי, נותנין בהן את הפירות הלחים בזמן המכירה כדי שלא יטנפו את היד, כאותן שמוכרין בהן את התמרים במצרים שקוראין אותן "אלדוכ'לה" והוא ממה שנאמר והחתל לא חותלת". הרמב"ם מוצא קשר בין שם העצם "חותל" ובין הפועל בפסוק ביחזקאל (טז ד'): "... והמלח לֹא המלחת והחתל לֹא חתלת". מפרש רש"י: "והחתל - לשון כריכה בבגדים וכן (איוב ל"ח) וערפל חתולתו הוא שמלפפין את הוולד". מסקנה דומה עולה גם מהמשנה בעוקצין (פ"ב מ"ב): "כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות. גלעינה של רוטב אף על פי יוצאה מצטרפת של יבשה אינה מצטרפת. לפיכך חותל של יבשה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף וכו'". מפרש הרמב"ם: "וחותל העטיפה ממה שנאמר והחתל לא חתלת, והוא, שיש על גלעיני התמרים עטיפה מבדילה בין הגלעין לבין פרי התמר וכו'".
משמעות זו עולה גם מהסוגיה במסכת שבת (קמו ע"א): "תניא חדא: חותלות של גרוגרות ושל תמרים מתיר ומפקיע וחותך. ותניא אידך: מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך! לא קשיא; הא רבנן הא רבי נחמיה. דתניא, רבי נחמיה אומר: אפילו תרווד, ואפילו טלית, ואפילו סכין אין ניטלין אלא לצורך תשמישן"(1). רש"י: "חותלות - כלי של כפות תמרים, ועושין כמין סלים, ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל". הפעלים שבהם משתמשת הברייתא קשורים לכלי גמיש העשוי ממקלעת ולא לכלי קשה. מפרש רש"י: "מתיר - אם הכסוי קשור בחבל. אבל לא מפקיע - סותר שרשרות החבל בכלי. ולא חותך - דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, וסכין אינו עשוי לכך".
הערוך (ערך "חתל") התייחס גם הוא לזהות החותלות אך לא מצאתי את הגרסה המובאת על ידו בכל כתבי היד המופיעים במרשתת:
"בפרק חבית בגמרא שובר אדם חותלות של תמרים ושל גרוגרות בכל כלי עץ. פרק י"ו בכלים חותל שהוא נותן לתוכו. פירוש כלי שעושין אותו מחריות של דקל וממלאים אותו תמרים לחין ואוכלין אותן לפי שעה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים כי תניא ההיא בתוחלני מפני שקורין אותן בלשון ארמי תוחלא. תמרי יבישות כובשין אותם באותן תוחלות וכובשים אותן כדי שלא ירקבו ואוכלין אותן בימי החורף וחתיכה מאותן תוחלות קורין חיבוצא. ואלו חותלות ממלין זבל וזורעין בו זירעונים וקורין אותו פרפיסא. חותל לישנא דרבנן פרפיסא ותוחלא".
בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי, אופק, תשובות פרשניות סי' שצה-שצו) אנו מוצאים תאור מפורט של מבנה החותלות והשימוש שנעשה בהן:
"חותלות (שבת כ ע"א): מביאין הוצין של חריות של דקל, כחמשה עשר [כעשרין הוצי]ן, וקולעין אותן כמין קב וממלין אותן תמרים חדשות ואוכלין אותן לפי שעה, [ושמן תוהלי. ותמרים יבישו]ת כובשין אותן באותן חותלות וכותשין אותן כדי שלא ירקבו ואוכלים בימי החורף, [וחתיכה מאותן חותלות קורין או]תה חיבוצא. וכעשרים יום או כחמשה עשר יום קודם ראש השנה [קולעין חותלות הרבה ועושין חותלת] אחת על שם כל קטן וקטנה שבבית וממלין א[ו]תן עפר [וזבל בהמה וזורעין בהן זרעונין של ח]טין ושעורין ופול המצרי או מיני קטניות וקורין אותן פ[רפיסא... וצומחי]ן אות[ן ז]רעונין כטפח כשני טפחים, וכל אחד ואחד מאותן תינוקות [לוקח את החותלת ומסבבה] על ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי, זה תמורתי, זה חליפ{ת}י, ומשלי[כה לנהר".
המונח "הוצין של חריות של דקל" לא מובן מאליו ולכן נייחד לו מספר שורות. בניגוד למקובל בציבור הרחב לדקל אין ענפים ועלים אלא עלים מורכבים בלבד. המבנים דמויי הענפים הם צירי העלים המורכבים ואילו ה"עלים" לכאורה הם עלעלים (תמונה 1). הלולב הוא למעשה עלה מורכב לפני שנפרש. כאשר העלים נושרים הם נושרים כיחידה אחת שלמה. העלעלים נקראים בלשון חז"ל הוצין ונהגו להשתמש בהם לקליעת חפצים כמו מחצלאות, סלים וכלי קיבול (ראו עוד במאמר "האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קני" (בבא קמא, צו ע"א)). (תמונה 2). דוגמה לשימוש בהוצין לקליעה אנו מוצאים במסכת שבת (עח ע"ב): "הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית. סיב אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין". כפיפה מצרית היא סל העשוי מעלעלי עלי דקל. כפיפה מצרית מוזכרת גם בסוגיה במנחות (סט ע"א): "תנינא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה! לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית, מי הוה עיכול, הוה ליה ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה"(2). מפרש רש"י: "כפיפה - קופה מצרית מצורי דקל".
 |
|
 |
|
תמונה 1. |
|
תמונה 2. כלים עשויים "הוצין" וסמר צילם: Davidbena |
(1) פירוש: תניא חדא [שנויה ברייתא אחת]: חותלות (סלים קלועים וסגורים) של גרוגרות ושל תמרים מתיר בשבת את קשר הסל, ומפקיע (פותח את הקליעה), וחותך. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, והרי זו סתירה בין הברייתות! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה] הא [זו] הברייתא המתירה כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואילו הא [זו] הברייתא האוסרת לשיטת ר' נחמיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' נחמיה אומר: אפילו תרווד (כף גדולה) ואפילו טלית, ואפילו סכין אין ניטלין בשבת אלא לצורך תשמישן המיוחד להם, ואסור לטלטל סכין כדי לחתוך את חותלות הפירות.
(2) פפירוש: תנינא (שנינו) במשנה: כל הכלים יורדין (נכנסין) לידי טומאתן (שיהיו ראויים לקבל טומאה) אף במחשבה שחשב עליהם הבעלים להשתמש בהם. ואולם אין הם עולין (יוצאים) מטומאתן (מקבלת טומאה) אלא בשינוי מעשה. ואם לא היה שינוי מעשה בכפיפה זו, והכפיפה נשארה בעינה כפי שהיתה לפני שנבלעה – הריהי עדיין טמאה! ומסבירים: לא צריכא (לא נצרכה) השאלה של רמי בר חמא אלא באופן שהפיל בלע הוצין (עלים של דקל), ולא השתנו העלים הללו בתוך מעיו של הפיל, שלא לעסם, ולאחר מכן, כשהוציאם מתוך מעיו עמדו ועבדינהו (ועשו את אותם) עלים לכפיפה מצרית. מי הוה עיכול, הוה ליה ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה? דאמר מר: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
