כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > תמר מצוי - "דקל במועד" (מועד קטן יב ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

קוצץ אדם דקל במועד – תמר מצוי

"אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו. לייט עלה אביי. רב אשי הוה ליה אבא בשלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא. אמר ליה רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך - דקאמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו, הא לייט עלה אביי! אמר ליה: לא שמיע לי, כלומר: לא סבירא לי" (מועד קטן, יב ע"ב).

פירוש: אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו היוצאת עם ניסור העץ, ולא יותר. ומעירים: לייט עלה [קילל על כך] אביי מי שעושה מלאכה רבה כזאת רק לצורך זה. מסופר: רב אשי הוה ליה אבא [היה לו יער] במקום שלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא [הלך לקצוץ אותו בחול המועד לצורך מסויים], אמר ליה [לו] רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך [מה דעתך] במה שאתה עושה, האם סומך אתה על מה דקאמר [שאמר] רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו הא לייט עלה [הרי קילל על כך] אביי ומדוע אתה עושה זאת? אמר ליה [לו]: לא שמיע [נשמע] לי, לא שמעתי זאת, כלומר, רצה לומר בלשון עדינה לא סבירא לי [אינני סבור כן] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera

נושא מרכזי: לשם מה יש צורך בנסורת עץ ומדוע נאמרה ההלכה דווקא בדקל?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

ראשית נברר לשם מה זקוק האדם הקוצץ את הדקל לנסורת. בתקופתנו משמשת נסורת עץ בתעשיית לוחות הסיבית. לעיתים משתמשים בנסורת מעורבת בדבק על מנת לסתום סדקים או נקבים ברהיטי עץ. נסורת נגריות משמשת גם כמצע לגידול מכרסמים ומקור אנרגיה לגידול תעשייתי של פטריות מאכל. על השימוש בנסורת עץ בתקופת חז"ל נוכל ללמוד במשנה (שבת, פ"ד מ"א): "במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל לא במלח ולא בסיד ... טומנין בכסות ובפירות בכנפי יונה ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה וכו'". מפרש רע"ב: "נסורת - פסולת שמנסרין הנגרים מן העץ כשמגררים אותו במגירה". כך מפרש גם רש"י בגמרא (שבת, מט ע"א). נסורת מוזכרת גם כחומר שניתן לבצע בעזרתו את מצוות כיסוי הדם: "תנו רבנן: וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי? תלמוד לומר: בעפר, ואין לי אלא עפר, מנין לרבות זבל הדק, וחול הדק, ושחיקת אבנים, ושחיקת חרסית, ונעורת פשתן דקה, ונסורת של חרשין דקה, וסיד, וחרסית לבנה ומגופה שכתשן, ת"ל: וכסהו" (חולין, פח ע"ב). בימינו אין ערך לנסורת מעטה אך מעניין לגלות שבימי חז"ל גם נסורת בכמות זו היתה נושא שיש לתת עליו את הדעת: "מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית ... מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסרות של בעל הבית" (בבא קמא, פ"י מ"י). מפרש רע"ב: "אף הנסורת - דק דק היוצא מתחת המקדח שהם דקים מאד. של בעל הבית".

רב התיר לקצוץ דקל במועד גם כאשר האדם זקוק רק לנסורת. ניתן להניח שהלכה זו איננה בלעדית דווקא לדקל ואם כן מדוע נקט רב דווקא דקל ולא אמר "אילן" סתם. כמובן שניתן להסביר שלא מסתתרת כאן כוונה מיוחדת ורב נקט בדוגמה אקראית אולי משום שעצי הדקל היו נפוצים מאד בבבל, מקום מגוריו בחלק משנותיו (1). לענ"ד יש באזכור הדקל אולי יותר מאשר דוגמה סתמית והדבר קשור אולי למבנהו האנטומי המאפשר להפיק ממנו נסורת רבה במאמץ מועט יחסית. בניגוד לגזעי עצים ממחלקת הדו פסיגיים שליבתם הומוגנית ומסיבית (בנויה בעיקר מתאי עצה - Xylem) הרי שעצת הדקל בנויה מסוגי תאים שונים, בדרגות קושי שונות, ולכן בעלת מבנה רך המתפרק בקלות יחסית (על הסיבות להבדל ראה ב"הרחבה").

לעובדה שעצת הדקל מתפרקת בקלות יש גם משמעות הלכתית. הגמרא במסכת פסחים (עד ע"א) הדנה בשאלה מדוע רק עץ רימון ראוי להכנת השפוד לצורך צליית קרבן פסח שואלת ועונה: "... וניתי של דקל? איידי דאית ליה שיבי מפיק מיא, והוי כמבושל"(2). מפרש רש"י: "שיבי - קנלי"ר, שעשוי שורות שורות". מתרגם ד"ר מ. קטן: caneler = לחרוץ חריצי אורך. אכן עצת הדקל עשוייה סיבים סיבים המסודרים לאורך הגזע כשבניהם ניתן לראות חריצים. הפעלת לחץ, גם מתון, על הסיבים עלולה לגרום להתפרקות השפוד.

תאור יפה המבטא את הנוחות בהפקת נסורת מעץ הדקל מובא בפירוש רבינו חננאל (שבת, עד ע"ב) שהכיר היטב את הדקלים שגדלו במקום מושבו בתוניס:

"אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא. פי' כעין כתישה ולא כעין חיתוך חייב משום טוחן וכן מאן דסלית סילתי פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין וכשמפרק הנימין הללו יוצא בינית כמין קמח דק לפי' (המנפץ) חייב משום טוחן ואי קפיד אמשחתא כלומר אם מתכוין לחתוך אלו סילתי זרת זרת אורך כל אחד ואחד חייב משום מחתך וכו'"

מהלשון "קוצץ אדם דקל במועד" משתמע שמדובר בכריתת העץ כולו ודבר זה הותר, למרות הטירחה הרבה, משום שבעל הדקל זקוק לכמות גדולה של נסורת: "מי שצריך לדבר מועט ואי אפשר לו אלא על ידי מלאכה מרובה כגון לנסורת של עץ ואי אפשר לו בכדי צרכו אא"כ קוצץ דקל ומנסרו מותר אלא שהדבר מכוער וראוי להמנע ממנו אא"כ הוא צורך גדול" (המאירי, מועד קטן, יב ע"ב). גם הריטב"א (שם) פסק כך: "קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו. פירוש ובדלא סגיא ליה ליטול הנסורת אלא בקציצת כולו". לדעת תוס' הרא"ש חידושו של רב שהקציצה מותרת אף על פי שניתן להשתמש בעצי הדקל לאחר המועד: "קוצץ אדם דקל בחולו של מועד אעפ"י שאינו צריך אלא לנסורת - ואין זה נקרא מערים דהא לנסורת של דקל מיהא צריך ואי איפשר ליהנות מן הנסורת אלא א"כ יקצוץ הדקל, דדמי לשוחט את הבהמה ואינו צריך אלא לאכול כזית ממנה דמותר".


תמונה 1. גדם דקל - צולם בעינות צוקים		תמונה 2. פריכות הגדם מאפשרת השתרשות צמח בתוכו. צילם: ד"ר עקיבא לונדון

עצת הדקל כחומר גלם

בגלל איכותה הירודה של עצת הדקל היה השימוש בה לבנייה וריהוט מצומצם מאד. עדות לאיכותה הירודה של עצת הדקל נמצאת כבר במדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ'): "... או מה התמרה הזו אין עושין ממנה כלים כך הצדיקים אתמהא, תלמוד לומר כארז וכו'". הרד"ק (תהילים, שם) מצטט מדרש מפורט יותר: "צדיק כתמר - המשׁילוֹ לתמר ולארז, לפי שהם גבוהים מכל האילנות. ובדרש (שוחר טוב): ... מה התמרה הזאת אין עושין מהם כלים שולחנות ומנורות, יכול אף ישראל כן וכו'"(3). בספרות חז"ל מוזכרים עצים ממינים רבים בהקשרים שונים המעידים על מגוון שימושים בעצה (למשל כקורות) אך הדקל כמעט לא נמנה איתם. הדקלים ניטעו בעיקר עבור הפרי שנוצל בדרכים שונות כפי שמעידים אזכורים רבים בספרות חז"ל. גם בימינו כמעט ואין משתמשים בדקלים כמקור לקורות או לוחות והם משמשים בעיקר לייצור עץ לבוד או סיבית.

בעת העתיקה שימשו גזעי דקלים בעיקר כעמודים בבתים פרטיים אך לא כקורות לקירוי מבנים גדולים. הבדואים של סיני משתמשים בגזעים לקירוי (תמונות 3-4) וכפי שאנו מוצאים גם במדרש (במדבר רבה, וילנא, במדבר פרשה ג'): "... דבר אחר: מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת וכו'". לא מפתיע למצוא בולי עצי דקל על תקן עמודים או ספסלים: "אמר רבה אמר רבי חייא: דקלים שבבבל אינן צריכין קבע. מאי טעמא כבידן קובעתן. ורב יוסף אמר רבי אושעיא: סולמות שבבבל אינן צריכין קבע, מאי טעמא כבידן קובעתן" (עירובין, עח ע"א). מפרש רש"י: "דקלים שבבבל - פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו - אין צריך לקובען בקרקע, ואף על גב דדבר הניטל הוא, דתורת כלי עליהן דראויין למושב - אפילו הכי כבידן קובען, שאין בא אדם ונוטלן, וכן סולמות". הדקל הוזכר רק פעם אחת כחלופה אפשרית עבור עצי המזבח: "כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל זית ושל גפן ר' אלעזר מוסיף חמשה עצים פסולין אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל מייש ושל אלן ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין אבל באלו רגילין במדבריות של תאנה ושל עץ שמן ושל אגוז" (תוספתא, מנחות, פ"ט הל' י"ד).

בניגוד לעצת הדקל הרי שלעליו היו שימושים רבים ומגוונים ועל כך ראו במאמר "חרות פסול. דומה לחרות כשר". אחד מהשימושים הופיע במסכתנו (י ע"ב): "האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא שרי, אדעתא דדיקלא אסיר"(4). "דפשח דיקלא - שזומר הדקל מן הענפים שבו. אדעתא דחיותא - דראויין למאכל בהמה, דנקט מן הענפים דמחד גיסא בין לחין בין יבשין, לצורך מאכל בהמה, היינו דחיותא – ושרי". בניגוד לפועל "קצץ" המתייחס לדקל כולו, כאמור לעיל, הרי ש"פשח" מתייחס לקציצת העלים בלבד.


תמונה 3. מבנה בהר הגבוה בסיני - קורות דקל נעוצות בקיר צילם: מיכה ארז		תמונה 4. גג מקורה בעזרת דקלים צילם: מיכה ארז

ראו כאן מצגת מרהיבה המדגימה את ההבדלים בין מבנה ועמידות גזע הדקל וגזעי עצים אחרים - הכין: חנוך פלסר משדה אליהו

הרחבה

האנטומיה של גזע הדקל

הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב (ראו בשרטוט ובתמונות 5-6).

השוואה בין סידור צרורות הצינורות בחד-פסיגיים והדו-פסיגיים


תמונה 5. חתך רוחב בגבעול צמח חד-פסיגי צילם: חגי רענן		תמונה 6. חתך רוחב בגבעול צמח דו-פסיגי צילם: חגי רענן


תמונה 7. חתך רוחב בגזע תמר צילם: Tangopaso		תמונה 8. חתך רוחב בגזע אורן (מערכת האצטרובלניים מחשופי הזרע)

תמונה 9. טבעות הגידול בעץ דו-פסיגי

תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל.

בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול. בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.

ההבדל בין עצים דו-פסיגיים ודקלים בולט מאד בחתך רוחב בגזע. כאמור, לדקל אין קמביום ולכן לא ניתן להבחין בחתך הרוחב בטבעות גידול אלא במראה נקבובי אחיד בכל שטחו (תמונה 5). בניגוד לכך לעצים דו-פסיגיים יש טבעות גידול וקליפה בולטת בהיקף (תמונות 8-9). הריטב"א (סוכה, מה ע"ב) עמד על הבדל זה ופירש: "רבי לוי אמר כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד. שאין לו קליפה אלא תוכו כברו אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים ומשום הכי אפקיה רחמנא בלשון כפות תמרים ולא בלשון לולב וסימנא בעלמא הוא".

(1) ואכן בשורות הבאות בגמרא מסופר על כריתת יער מבלי לציין את מין העצים: "רב אשי הוה ליה אבא בשלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא. אמר ליה רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך? דקאמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו, הא לייט עלה אביי". פירוש: רב אשי הוה ליה אבא [היה לו יער] במקום שלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא [הלך לקצוץ אותו בחול המועד לצורך מסויים], אמר ליה [לו] רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך [מה דעתך] במה שאתה עושה, האם סומך אתה על מה דקאמר [שאמר] רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו הא לייט עלה [הרי קילל על כך] אביי ומדוע אתה עושה זאת? אמר ליה [לו]: לא שמיע [נשמע] לי, לא שמעתי זאת, כלומר, רצה לומר בלשון עדינה לא סבירא לי [אינני סבור כן].
(2) פירוש: ושואלים: מדוע מביאים שפוד של רימון דוקא? וניתי [ונביא] שפוד של דקל? ומשיבים: איידי דאית ליה שיבי, מפיק מיא [מתוך שיש לו סדקים בתוך הענף בין העלים] מוציא מעט מים מתוכו אגב הצליה, ובשר הפסח הנוגע בשפוד הוי [הריהו] כמבושל.
(3) הגרסה המובאת ב"פרויקט השו"ת" היא: "אי מה תמרה הזו אינן עושין ממנה כלים, אף ישראל כך, תלמוד לומר כארז בלבנון ישגה. אמר ר' תנחומא שאלתי אותה לרב הונא ואמר לי ראינוה בבבל, והיו עושין ממנה כלים ושלחנות ומנורות".
(4) פירוש: ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא [מי שמחתך את ענפי הדקל] אם עושה כן אדעתא דחיותא [על דעת להאכיל את הבהמות] שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דדיקלא [על דעת לתקן את הדקל] אסיר [אסור]. היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מבחינים בהבדל? אם שקיל כוליה מחד גיסא [לוקח, קוצץ, הכל מצד אחד] ודאי אדעתא דחיותא [על דעת האכלת הבהמות] הוא עושה כן, שהרי רואים שאינו מקפיד אם יפסיד את הדקל, אולם אם הוא קוצץ מהאי גיסא ומהאי גיסא [מצד זה ומצד זה] ודאי אדעתא דדיקלא [על דעת הדקל] הוא עושה כן ואסיר [ואסור].

לעיון נוסף:

באתר צמח השדה: תמר מצוי
בפורטל הדף היומי: "אין מודדין אלא בחבל של אפסקימא"

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים