דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, האם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע, או שאין אנו אומרים כן.
לדוגמא: מי שהיו לו שתי נשים ששמותיהן שווים, ואמר לסופר שיכתוב גט לשם איזו מהנשים שירצה לגרש. לדעת הסוברים ש"יש ברירה", יכול הבעל לגרש בגט זה איזו מן הנשים שירצה, שכן אנו אומרים שהוברר למפרע שהגט נכתב לשם זו שגירש*; ולדעת הסוברים ש"אין ברירה", אין הבעל יכול לגרש על ידי גט זה אף אחת מנשותיו, שכן בשעת כתיבת הגט לא היה מבורר איזו מהן ירצה לגרש, ולא נכתב הגט לשמה.
----------
* כן כתב היש"ש (ב"ק פ"ה) בדיני ברירה. ברם, יש מן הראשונים שסוברים, שאפילו לדעת האומרים בכל מקום ש"יש ברירה" יודו בגט ש"אין ברירה", כיון שלגבי גט נאמר: "וכתב לה", ודרשו: "לה" - לשמה, שמשמעו שיהא מבורר בשעת כתיבה. אכן, יעויין ביש"ש (שם) שכתב, שאף ברירה של גט תלויה בברירה שבכל מקום, שכן הלימוד של לשמה הוא רק על עצם הדין שהכתיבה צריכה להיות לשמה, אבל אם אומרים "יש ברירה" הרי זה כאילו היתה הכתיבה לשמה למפרע. ועיין בשעה"מ (עירובין פ"ח ה"ז) שמיישב את דברי הראשונים.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)