טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא – תמר מצוי
"ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא, אתאי ההיא איתתא, א"ל: שדי לי תרתי, אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת לי? אמרה ליה: שדי מישדא; אמר רב זביד: כל שדי מישדא לאו כלום הוא" (קידושין, ט ע"א).
פירוש: ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא [אדם אחד שהיה זורק, קוטף, תמרים מן הדקל]. אתאי ההיא איתתא [באה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: שדי [זרוק, קטוף] לי תרתי [שתים]! אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת [אם אזרוק לך האם תתקדשי] לי בהן? אמרה ליה [לו]: שדי מישדא [זרוק זרוק]. אמר רב זביד: כל "שדי מישדא" ["זרוק זרוק"] לאו [לא] כלום הוא ואינה מקודשת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: מדוע התמרים "נזרקו" ולא "ניתנו"?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
מבין השורות של הלכות ותאורי אירועים הקשורים לדקל ניתן ללמוד על מאפייניו המורפולוגיים והאנטומיים. לעיתים קרובות מדובר במסקנות מובנות מאליהן כדוגמת המסופר בסוגייתנו אך כדאי לשים לב גם אליהן. הגמרא מספרת על אדם הזורק תמרים מדקל פעולה שלכאורה אינה מובנת. מדוע יש "לזרוק" תמרים ולא פשוט לתת אותן בדרך מכובדת?(1) לחילופין מדוע לא הסתפקה האשה בקבלת רשות לקטוף ונזקקה לעזרה? ניתן לשער שבניגוד לעצי פרי אחרים בהם ניתן לקטוף את הפירות ולהגישם למבקש הרי שבעצי דקל הקוטף נמצא בצמרת העץ משום שרק שם גדלים הפירות. יתר על כן, העלייה והירידה מעץ הדקל קשים במיוחד שהרי הוא עץ גבוה ואין לו ענפים צדדיים המאפשרים טיפוס נוח. בגמרא בגיטין (סא ע"א) אנו לומדים, אגב דיון הלכתי, על פתרון יצירתי אחר לקושי לטפס על הדקל: "רב כהנא הוה קאזיל להוצל, חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי, אזל קא מנקיט ואכיל. א"ל: חזי מר דבידאי שדיתינהו, נקיט ואכיל"(2). מפרש רש"י: "אופיי – מקלות". בעזרת השלכת מקלות מהקרקע לכיוון הצמרת ניתן היה לגרום לנשירת התמרים. מאפיינים אלו של הדקל משתמעים מסוגיות נוספות בש"ס.
מספרת הגמרא במגילה (כח ע"א): "שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה. סליק יתיב ארישא דדיקלא, אמר ליה: רבי, אם נאמר כבש למה נאמר אחד? אמר להו: צורבא מדרבנן הוא, שבקוהו"(3). כאשר אנו קוראים על כך שרבי עקיבא נמלט ממשרתיו של רבי נחוניא על ידי טיפוס על דקל צצה השאלה מדוע דווקא עליו? לכאורה ניתן להשיב שהיה זה העץ הקרוב ביותר ו"מעשה שהיה כך היה" אולם, אם כן, מדוע טרחה הגמרא לכתוב את שמו? אמנם שאלות מעין אלו עולות מדי פעם במדור "החי והצומח בתלמוד" אך מעניין לגלות שגם הרש"ש התחבט בשאלה זו: "סליק יתיב ארישא דדיקלא – יתכן משום דבדקל קשה לעלות כדאיתא רפ"ד דפאה לכן סליק עליה כדי שלא יוכלו לעלות אחריו מהר". כוונת הרש"ש היא המשנה: "הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים וכו'". על פי המפרשים ייחודו של הדקל הוא בכך שקשה לטפס עליו. מפרש הריבמ"ץ: "בחליקי איגוזים בעל הבית מוריד ומחלק - פי' דלית גפן גדולה המודלה על גבי עצים או על גבי אילנות אחרות. מנ' הני מילי, דכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך, מיכן שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע, יכול אף בדלית ובדקל כן, ת"ל קציר, מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהן כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהן כגדול וכו'". מפרש הרא"ש את הסיבה לקושי בטיפוס: "בדלית - ענבים מודלים על גבי כלונסאות ויש סכנה בעלייתם וכן דקל שהוא גבוה מוריד ומחלק וכו'".
מקור נוסף הוא הגמרא בעבודה זרה (סא ע"א): "... אמר רב יוסף: וחלון כרשות הרבים דמי, ואשפה כרשות הרבים דמי, ודיקלא כרשות הרבים דמי. פסיק רישיה פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר למה ליה דסליק התם? ומאן דשרי זימנא דאבדה ליה בהמה וסליק לעיוני בתרה"(4) (עבודה זרה, סא ע"א). מתוך מהלך סוגיה זו נוכל ללמוד על שני מאפיינים אנטומיים של הדקל:
א. בראשיתה של הסוגיה, כאשר רב יוסף מונה את הדקל כמקום תצפית שממנו ניתן לראות אם הגוי נוגע ביין, ניתן היה לסבור שהדקל נבחר רק בגלל היותו עץ הפרי הנפוץ בבבל. רק לאחר הסבר מחלוקתם של רב אחא ורבינא ברור שהדקל נבחר גם משום היותו העץ הגבוה ביותר ולכן ניתן להשקיף מצמרתו למרחק רב. גם לאחר קציצת ראשו, כאשר כבר אין עליו פירות, נותר לו תפקיד כ"מגדל תצפית" ולעיתים טיפסו עליו על מנת לחפש בהמה שאבדה. ב. מאפיין נוסף הוא שקציצת ראש הדקל גורמת לכך שיותר לא יהיו עליו פירות. כך מפרש רש"י: "פסיק רישיה - של דקל ומעתה אין בו פירות". כל מי שראה דקל מבין היטב את כוונת הגמרא שהרי אכן כל פירות הדקל ועליו מרוכזים בצמרתו וזאת בניגוד לעצי פרי אחרים (על הסיבה למבנה המיוחד של הדקל ראו ב"הרחבה").
מפירוש הרשב"ם בבבא בתרא (סט ע"ב) נוכל ללמוד על סיבה נוספת לקושי לטפס על הדקל. נאמר שם בגמרא: "אמר רב: כל שעולין לו בחבל הוי שיור, כל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור. ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו לא הוי שיור, כל שאין העול כובשו הוי שיור, ולא פליגי הא בדיקלי הא באילני". מפרש הרשב"ם: "כל שעולין לו בחבל - ללקט פירותיו חשיב אילן, ובדקל מיירי כדמפרש לקמיה, שגבוה הרבה ופירותיו בראשו. הא באילני - שהעול כובשו דשיעור דעליית חבל לא שייך בהו דבלא חבל עולין בכל שאר אילנות על ידי ענפים המתפצלים לכל צד ושיעורא דכבישת עול נמי איכא למימר דלא שייך בדיקלי דאפילו היכא דכביש ליה עול חשיב הוא אם עולין לו בחבל". העדרם של ענפים צדדיים מאפשר להבין מדוע דבורה הנביאה ישבה תחת תמר: "והיא יושבת תחת תמר, מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד. דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים" (מגילה, יד ע"א). מפרש רש"י: "משום יחוד - שהוא גבוה, ואין לו צל, ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית". רש"י מצביע על המבנה יוצא הדופן של התמר שאיננו מסתעף לענפים צדדיים אלא בעל עלים ופירות המרוכזים כולם בצמרת.
 |
|
 |
|
מטע תמרים – שדה אליהו |
|
דקל ושינגטוניה – ניתן לראות את היחס בין עובי הגזע הדק לגובה העץ |
הרחבה
הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים הקודמים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב (ראה בשרטוט).
תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל.
הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור" (ראו בהרחבה במאמר "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד"). חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול.
בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.
המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע.
(1) ד"ר עקיבא לונדון העיר שזריקת תמרים איננה רק פגיעה בכבוד האשה המקבלת אותם אלא עלולה לגרום לנזק לפרי ובמיוחד לאור כך שזני התמרים בבבל היו לחים.
(2) פירוש: רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאָזֵיל [היה הולך] לעיר הוֹצֵל, חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה שָׁדֵי אוֹפְיֵי וְקָא נָתְרָן תַּמְרֵי [ראהו לאדם אחד שהיה משליך מקלות בדקל והתמרים היו נופלים], אֲזַל קָא מַנְקֵיט וְאָכֵיל [הלך רב כהנא ליקט מהם ואכל]. אָמַר לֵיהּ [לו] אותו האיש: חֲזִי מָר דְּבִידַאי שְׁדִיתִינְהוּ [ראה אדוני שבידי זרקתי אותם], כלומר, התמרים היו כבר בידי, ושלי הם מן הדין.
(3) פירוש: שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמר לו: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה [באו סריסיו, משרתיו של ר' נחוניא והיכו אותו] את ר' עקיבא, כאדם השואל שאלות סרק, כאילו תוהה ומתרעם למה הוא זקן כל כך. ברח מהם, סליק יתיב ארישא דדיקלא [עלה וישב על ראש הדקל] אמר ליה [לו] לר' נחוניא: רבי, יש לי שאלה, נאמר: "הכבש אחד", ויש להבין, אם (מאחר) שנאמר "כבש" למה נאמר גם "אחד"? שהרי די היה לומר "כבש", וכיון ששמע רבי נחוניא שאלה זו שהיא שאלת חכם, אמר להו [להם] למשרתיו: צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] הוא זה, שבקוהו [הניחו לו].
(4) פירוש: ... אָמַר רַב יוֹסֵף: וְחַלּוֹן של ישראל פתוח לאותו מקום כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי [נחשב], וְכן אַשְׁפָּה (מקום שמשליכים בו גרוטאות וכיוצא בהן) כיון שהולכים ועומדים עליה רבים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי [נחשב], וְדִיקְלָא [ודקל] נמצא סמוך למקום כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי [נחשב], משום שהגוי חושש שאדם העולה בדקל יראנו. אם היה פְּסִיק רֵישֵׁיהּ [חתוך ראשו] של הדקל פְּלִיגִי בָּהּ [נחלקו בכך] רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר [אחד מהם אוסר], וְחַד שָׁרֵי [ואחד מהם מתיר]. ומפרטים: מַאן דְּאָסַר [מי שאוסר] סבור שבדקל שכרות ראשו, הואיל ואין פירות צומחים בו לָמָּה לֵיהּ דְּסָלֵיק הָתָם [לו שיעלה לשם], ולכן אינו חושש שיעלו בראש הדקל ויראוהו. וּמַאן דְּשָׁרֵי [ומי שמתיר] סבור: זִימְנָא דְּאָבְדָה לֵיהּ [פעמים שאובדת לו] בְּהֵמָה לאדם, וְסָלֵיק לְעַיּוּנֵי בַּתְרָהּ [ועולה על הדקל כדי לחפש אותה מרחוק], ולכן חושש הגוי ואינו נוגע, שמא יראו מה הוא עושה ביין.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
