טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו – תמר מצוי
"ההוא דאמר להו פלגא לברת, ופלגא לברת, ותילתא לאיתת בפירי. איקלע רב נחמן לסורא, עול לגבי רב חסדא, אמר ליה: כי האי גוונא מאי? אמר ליה: הכי אמר שמואל, אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו אבדה כתובתה. אמר ליה: אימור דאמר שמואל התם דאקני לה בגופה דארעא, הכא פירא הוא" (בבא בתרא, קלב ע"ב).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: מדוע בחר שמואל דווקא בדקל להדגשת ההלכה?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים הקודמים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע (ראו עוד ב"הרחבה"). המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי (ה"קור"). המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע. תופעה בוטנית זו עשוייה לשפוך אור על סוגייתנו וסוגיות נוספות:
א. בסוגייתנו מובאים דברי שמואל האומר שאשה שבעלה הקנה לה חלק בקרקע אבדה כתובתה. כדוגמא לקניין נוקט שמואל: "אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו". כפי שעולה מהדו-שיח בין רב חסדא ורב נחמן, קיימת אבחנה בין אם הבעל הקנה לאשה מטלטלין ובין אם הקנה קרקע ואפילו קנין זמני. בדברי הרשב"ם: "אלא דקל אחד - לאכול פירותיו עד שייבש האילן ושוב אין לה בקרקע כלום וכו'".
אקדים ואומר ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ובדיוקים להלן שרירה וקיימת הידיעה שהדקל הוא עץ הפרי הנפוץ והמקובל בבבל והשימוש התדיר בו כדוגמה לעץ מתבקשת מאליה. יחד עם זאת אני מנסה למצוא משמעויות נוספות הנובעות מייחודו של הדקל בהשוואה לעצי פרי אחרים.
לאור מבנהו המיוחד של הדקל ייתכן ששמואל חידש שקניין מינימלי בקרקע (ורק בקרקע) די בו כדי לשלול את זכות האשה בכתובה. הדקל הוא הדוגמא הטובה ביותר מבין עצי הפרי לקנין מינימלי בקרקע. קוטר הגזע לא משתנה במהלך חיי העץ ובהשוואה לעצי פרי בוגרים אחרים כמו זית, חרוב או תאנה הוא נראה דק. ייתכן וגם אם באופן מעשי איננו כה דק, אך היחס בין גבהו ועוביו יוצרים את התחושה של גזע דק מאד. יתר על כן, בעצים אחרים שנופם מתחיל קרוב לפני הקרקע השטח הנתפס על ידם כולל לא רק את גזעם אלא גם את נופם (תמונה 1). בניגוד לכך, בדקל, הנוף מרוכז אך ורק בצמרת והשטח מסביב לעץ נותר פנוי. בתמונת מטע הדקלים (תמונה 2) ניתן לראות שהעצים לא חוסמים את שדה הראיה והוא נותר פתוח מקצה המטע עד לעברו השני.
שמואל חידש שלא רק בעצים גדולים בעלי נוכחות גדולה בקרקע איבדה כתובתה אלא גם בעץ שכמעט איננו תופס שטח בקרקע. ברוח זו נוכל לדון בסוגיה נוספת: "תנן התם אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע, אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהו. וכמה כל שהו? אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: אפילו קלח של כרוב ... רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכתב עליה פרוסבול" (גיטין, ל"ז ע"א). מעשהו של רב אשי שהקנה גדם של דקל הובא כדוגמה נוספת לעקרון של "מזכהו בתוך שדהו כל שהו" בהמשך לקלח הכרוב. גם כאן גזע הדקל מסמל שטח קטן שדי בו כדי לאפשר את כתיבת הפרוזבול.
ב. "אמרי נהרדעי: האי מאן דזבין דקלא לחבריה - קני ליה משפוליה עד תהומא מתקיף לה רבא, ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך, עקור כורכמא דרישקא וזיל? אלא אמר רבא: בבא מחמת טענה" (בבא בתרא ל"ז ע"ב). ייתכן והקוטר הקטן של גזע הדקל הביא לבחירתו כדוגמא גם בדברי נהרדעי. הסוגיה עוסקת בשאלה האם מוכר עצים לחבירו מכר עמם גם את הקרקע. המוכר שלושה עצים מכר גם קרקע ואילו המוכר עץ אחד לא מכר קרקע. במוכר שני אילנות חולקים ת"ק ורבי מאיר במשנה (בבא בתרא, פ"א ע"א). רצף המצבים (שלושה עצים, שני עצים ועץ אחד) הוא במגמה כזו שהקטנת מספר העצים הנמכרים מקטין את הזיקה לקרקע עד למוכר עץ אחד שבו לכו"ע אין לקונה קרקע. נהרדעי חידשו שלמרות שהמכר היה של עץ אחד, שבגלל העדר נוף הקרוב לפני הקרקע תופס שטח מועט, הקונה זכאי בשטח שמתחתיו (למסקנה הדין כך רק כאשר הקונה טוען שקנה אותו באופן מפורש).
מעניין להשוות את הלכה זו לנהוג באחת מאומות העולם. לשם כך אביא את ספורו של חנוך פלסר מקיבוץ שדה אליהו כלשונו (עם מספר שינויים מתבקשים):
"יעקב נקש (יעקב - חוקר, איש העולם, כולל חלק ממדינות ערב) שוחח בביקור במאוריטניה עם שייח' מוסלמי שהצביע על עץ תמר ואמר: העץ בן 120 שנה. לשאלת יעקב כיצד הוא יודע שלף הלה מסמך מסבא שלו והסביר שסבו רכש את הדקל. מי שקונה דקל מקבל יחד איתו שטח מסוים של קרקע מסביבו - המסמך היה השטר שאישר את הרכישה ובו נרשמה החלקה על שם הסבא. השייח' הסביר לו שיש הבדל בין דקל לבין זית בהיקף האדמה..".
ג. "אמר רב: כל שעולין לו בחבל הוי שיור, כל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור. ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו לא הוי שיור, כל שאין העול כובשו הוי שיור, ולא פליגי הא בדיקלי הא באילני" (בבא בתרא, ס"ט ע"ב). מפרש הרשב"ם: "כל שעולין לו בחבל - ללקט פירותיו חשיב אילן, ובדקל מיירי כדמפרש לקמיה, שגבוה הרבה ופירותיו בראשו. הא באילני - שהעול כובשו דשיעור דעליית חבל לא שייך בהו דבלא חבל עולין בכל שאר אילנות על ידי ענפים המתפצלים לכל צד ושיעורא דכבישת עול נמי איכא למימר דלא שייך בדיקלי דאפילו היכא דכביש ליה עול חשיב הוא אם עולין לו בחבל". הסוגייה עוסקת באדם שמכר שדה לחבירו והתנה שהאילנות שבתוכה לא ימכרו עימה. השאלה היא אלו מהצמחים בשדה נכללים בהגדרת אילן ולכן אינם נמכרים עם השדה ("שיור"). הגמרא דנה בשאלת ההגדרה של אילן לא רק כשלעצמו אלא גם בכפוף לסוגי העצים השונים שהיו באותה עת בשדה. למסקנת הגמרא קיימת אבחנה בין דקלים לעצי פרי אחרים ודברי רב ודייני הגולה מתייחסים לשני הסוגים. רב מגדיר דקל כאילן רק כאשר הוא גדול עד כדי כך שיש צורך לטפס עליו בעזרת חבל על מנת לקטוף את פירותיו. הדקל החד פסיגי איננו מצמיח ענפים צדדיים ולכן אין אפשרות נוחה לטפס עליו ללא חבל. הדגשנו את דברי הרשב"ם "ופירותיו בראשו" שהרי רק בראש הדקל יש התפתחות של עלים, פרחים ופירות. דייני הגולה מתייחסים לעצים דו-פסיגיים ובהם עובי הגזע מגדיר את גיל וגודל העץ. עץ צעיר שעדיין לא התעבה נשאר גמיש ולכן מתכופף תחת לחץ העול. עצים מבוגרים שפיתחו גזע עבה אינם מתכופפים. בדקל לא ניתן להשתמש בקריטריון זה (כדברי הרשב"ם) משום שהדקל החד-פסיגי לא מתעבה ונשאר גמיש גם לאחר שהגיע לגובה רב.
 |
|
 |
|
תמונה 1. פרדס הדרים |
|
תמונה 2. מטע תמרים – שדה אליהו |
הרחבה
הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב (ראה בשרטוט).
תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל.
הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור". חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול.
בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.
תודתי נתונה לרמי בן פזי ממשכיות על הערותיו רבות הערך בנושא זה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
