|
בכור לאביו הגדרה[1] - זכר שנולד ראשון לאביו, לדין נטילתו פי שנים בירושה[2] בכורבן בכורבכור לנחלה, שנוטל פי שנים בירושת אביו, הוא זה שנולד לאביו ראשון (משנה בכורות מו א; רמב"ם נחלות ב ט; טוש"ע חו"מ רעז ח), שנאמר: כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה (דברים כא יז), הרי תלה הכתוב במי שהוא ראשון לאביו (רש"י ד"ה שכבר; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו היתה לו אשה שכבר ילדה כמה בנים, אם זה ראשון לאביו, נוטל פי שנים (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). בת בכורהאף על פי שהבנות נכנסות לנחלה במקום שאין בנים (ראה ערך ירושה), אין תורת בכורה נוהגת בהן, שנאמר בפרשה זו: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים (שם טו) - בנים בתורה הזאת, ואין הבנות בתורה הזאת (ספרי כי תצא רטו). בכור לאחר בנים שנולדו לו בגיותוהיו לו בנים כשהיה גוי ונתגייר, נחלקו אמוראים:
בכור לאחר בנים שהיו לו מִשִפְחָה או גויהאכן ישראל שהיה לו בן מִשִפְחָה או מגויה, הואיל ואינו קרוי בנו (ראה ערך אב א), הבא אחריו מן הישראלית הוא בכור לנחלה (רמב"ם שם, על פי בכורות מו א - מז א; טוש"ע שם). וכן השפחה עצמה שנשתחררה אחר כך, וכן הנכרית שנתגיירה, וילדו בן אחר מאותו ישראל, הוא בכור לנחלה (משנה שם). בכור ממזר ובן גרושה וחלוצההיה הבכור ממזר נוטל פי שנים, ואין צריך לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה לכהן, שנאמר בפרשה זו: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה (דברים כא טו) - "אהובה", האהובה לפני המקום בנישואיה, "שנואה", השנואה לפני המקום בנישואיה, ומריבוי הזכרות ה"שנואה" בכתוב, אנו מרבים הן את העריות שהן בחייבי לאוין, והן את העריות שהן בכרת (ספרי שם, ורבנו הלל; רמב"ם שם ב יג; טוש"ע שם י). בכור שנולד לאחר מיתת אביובכור שנולד אחר מיתת אביו, כגון שאשתו ילדה תאומים כשמת, או שהיו שתי נשיו מעוברות וילדו אחר מיתתו, אינו נוטל פי שנים, שנאמר שם: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר (שם יז), והרי אינו בעולם שיכיר (בבא בתרא קמב ב, ורשב"ם ד"ה בכור הנולד; רמב"ם שם ב, ומגיד משנה; טוש"ע שם ג). שכשנולד בחיי האב אף על פי שלא ראהו אביו ולא הכירו מימיו מכל מקום הוא ראוי להכרה, אבל זה אינו ראוי להכרה (רשב"ם שם יכיר בעינן). ולפיכך יש מן הראשונים הסוברים שאם נולד כשהאב גוסס אינו נוטל פי שנים, לפי שאינו בר היכר כשהוא גוסס (נימוקי יוסף שם, בשם רש"י וראב"ד ותוספות; ריטב"א נידה מד ב; רמ"א שם, בשם יש אומרים). יצא פדחתו בחיי אביו, ולא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו - שמת פתאום (סמ"ע שם סק"ז) - הדבר תלוי במחלוקת אמוראים:
בכור שבא אחר נפליםהבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, כגון שהיו תאומים, אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו, והוציא הנפל ראשו חי והחזירו, ובא חברו וקדמו ויצא, זה האחרון הוא בכור לנחלה (משנה בכורות מו א; רמב"ם שם י; טוש"ע שם ו). הטעם: לפי שבבכור נאמר: רֵאשִׁית אֹנוֹ (שם יז) - מי שלב אביו דוה עליו אם ימות, שבן קיימא הוא, אבל הנפל אין לבו דוה עליו (בבא בתרא קיא ב, ורשב"ם ד"ה ומקשינן). ולפיכך אפילו נולד הנפל כולו, הבא אחריו בכור לנחלה (רש"י חולין סח א ד"ה אע"פ; רשב"ם בבא בתרא שם), ודוקא כשהיה הראשון ודאי נפל (ראה ערך נפל), אבל בספק נפל, אפילו שיצא רק ראשו חי, אין הבא אחריו בכור לנחלה, שהמוציא מחברו עליו הראיה, ועוד שרוב ולדות בני קיימא הם (ט"ז שם ד"ה אע"פ). כשיצא ראש הנולד קודם לו מתאף בן תשעה חדשים שיצא ראשו מת, הבא אחריו בכור לנחלה (משנה בכורות שם; רמב"ם שם י; טוש"ע שם), שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ולפיכך בן תשעה שיצא ראשו חי, הבא אחריו אינו בכור (שם). ונחלקו אמוראים:
יוצא דופן[4] והבא אחריויוצא-דופן [ולד שהוציאוהו מבטן אמו דרך הדופן] (ראה ערכו) והבא אחריו, נחלקו בדבר תנאים:
מי שנתעברה אשתו הראשונה לפני השניה, אך ילדה אחריהלעולם הלידה קובעת לבכורה, ואף מי שנתעברה אשתו וגירשה, ונשא אחרת ועיברה, וילדה השניה קודם שילדה הראשונה, אין הבכורה תלויה בעיבור אלא בלידה (העמק דבר דברים כא יז; שואל ומשיב, תליתאה, ג נב)[5]. ספק בכורספק בכור ספק פשוט, כגון שנתערב הבכור עם אחר, אינו נוטל פי שנים, שנאמר: וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר (דברים כא טו) - "הבכור" ולא הספק (ספרי כי תצא רטו), שכן משמעות הכתוב שיהא בכור משעת הויה, ולא ספק (רשב"ם שם ד"ה הוכרו). אלא שיש חילוק בדבר:
ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, כגון אשה שנתגרשה מבעלה ולא שהתה שלשה חדשים (ראה ערך הבחנה), ונישאה לאחר וילדה אחרי שבעה חדשים משנישאה, הבא אחריו אינו נוטל חלק בכורה אפילו בהרשאה (טור ורמ"א שם), לפי שהוא ספק בכור משנולד (בדק הבית שם). נאמנות על הבכורההנאמניםשלשה נאמנים על הבכור:
ויש מן הראשונים הסובר, שמצות עשה מוטלת על האב שיודיע מי הוא הבכור, כדי שיירש פי שנים, שנאמר: אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם (דברים שם יז), אלא שאם נודע לנו שזה בכור - בלי הודעתו - מתקיימת המצוה בשתיקתו (השגות הרמב"ן לספר המצוות, הוספות למצות ל"ת יב). טעם הנאמנותטעם נאמנות האב מדאורייתא, שנאמר שם: יַכִּיר (ראה ערכו. שם) - יכירנו לאחרים, מכאן שנאמן אדם לומר: זה בני בכור (רבי יהודה בברייתא שם). אכן, טעם נאמנות האם והחיה אינה אלא מדרבנן, שלכל דבר אנו צריכים שני עדים שאינם קרובים, אלא שלגבי הבכורה ישנה גזירת הכתוב באב - אף על פי שהוא קרוב לבנו ויחיד, ועד אחד או קרוב אינו נאמן להעיד בדיני ממונות - ובאם ובחיה האמינום מדרבנן, שעל הרוב בתאומים רק החיה מכירה לדעת מי יצא ראשונה, ובשבעת ימי הלידה אין האב שרוי שם (ט"ז אה"ע ד סק"כ, על פי ר"ן שם עג ב; כן משמע בתוספות רא"ש שם עד א)[6]. ונתנו אסמכתא לנאמנות חיה, מהכתוב: וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה (בראשית לח כח. ירושלמי קידושין ד ב, ומראה הפנים ד"ה חיה). אם אביו נאמן תוך שבעהנחלקו ראשונים אם האב נאמן גם תוך שבעה:
חזקה לאחד הבנים שהוא בכור ואמר האב שאחר בכורהיו מוחזקים באחד מן הבנים שהוא בכור, ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נחלקו תנאים ואמוראים:
ונחלקו ראשונים:
מי שלא הוחזק בנו שהוא בנו ובכורוכן אם אמר האב על מי שלא הוחזק כבנו, שהוא בנו ובכור, נחלקו ראשונים:
במה דברים אמורים כשלא הוחזק לנו שהוא בנו, וגם לא הוחזק לנו שאינו בנו, אבל הוחזק לנו שאינו בנו, אין האב נאמן לומר שהוא בכורו, שממה נפשך אם חזקה זו שאינו בנו החזקנו על פיו, אינו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים, ואם הוחזק על פי עדים, אינו נאמן להכחיש את העדים (סמ"ע שם ס"ק כ). כשאומר שהיה בכור ומתאף כשאין האב עושה בן אחר לבכור, אלא אומר שהיה לו בן בכור ומת, ועל ידי זה יוצא שהמוחזק לנו לבכור אינו בכור - נאמן (העמק שאלה מא י). אב שאמר דברים לא מבורריםשמעו עדים שאמר האב: "פלוני בני בכורי הוא", נוטל פי שנים, והוא הדין אם אמר דברים שמכללם נשמע שזה בכורו, אבל אם אמר: "פלוני בני בכור הוא", אינו נוטל פי שנים, שמא בכור לאמו אמר (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם שם טז-יז; טוש"ע שם יג). ואפילו אם בנו מת והניח בנים, והיה האב מספיד עליו: "אוי על בני בכורי", הרי הוא מוחזק לבכור, ונוטלים בניו פי שנים (מהרי"ק קמה; בית יוסף שם, בשמו). היתה אשתו של בנו המת מעוברת, ואמר על המת שהוא בכור - אינו נאמן שהעובר כשיוולד יטול פי שנים (העמק שאלה שם). אב שנשתתקהאב שנשתתק בודקים אותו כדרך שבודקים לגיטין (ראה ערך גרושין), ואם רמז או כתב שזה בנו בכורו, הרי זה נוטל פי שנים (גיטין עא א, לפי תוספות שם ד"ה ירושת; רמב"ם שם טו; טוש"ע שם יד). נמצא כתוב שהוא בכורמצאו כתוב שנולד בזמן ידוע, והוציאו כתובת אמו וכתוב בה הזמן של נשואיה שהיו תשעה חדשים לפני כן, באופן שאין להסתפק שמא בתוך אותו זמן ילדה בן אחר, מכל מקום אין סומכים על זה, שאין זו צוואה, ואפשר שטעות היא, או כתב שלא באמת (בית יוסף שם יג, בשם תשובת הגאונים; סמ"ע שם ס"ק יח). ודוקא בכתב יד אחר שלא אביו, אבל היה כתוב בכתב יד אביו לזכרון שפלוני בני נולד בזמן פלוני, שרגיל האב לדקדק לדעת מספר שנות בנו לענין בר מצוה וכיוצא, סומכים על זה (ט"ז שם יא ד"ה מי שנסתפק), וכל שכן שאם מצאו בכתב יד אביו שכתב פלוני בני בכורי הוא, שנוטל פי שנים (ערוך השלחן שם יח). כשהוחזק אצל העולם לבכורוכן אם הוחזק אצל העולם לבכור, כגון שהיה מתענה בכל ערב-פסח, וידוע שאמו היא אשתו הראשונה של אביו, הרי זו חזקה שהוא בכור לאביו, ואין מחזיקים אביו לרשע לחשוש שמא זינה עם אחרת בהיותו פנוי (ערוך השלחן שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
