|
בל תשחית הגדרה[1] - איסור השחתת דבר שיש ממנו הנאה לבני אדם האיסורמקורו - באילן מאכלאסור לקצוץ אילן מאכל, שנאמר: כִּי תָצוּר אֶל עִיר וגו' לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת (דברים כ יט), ואם קצץ - עבר על לא תעשה ולוקה (מכות כב א; רמב"ם מלכים ו ח). ולא במצור בלבד, אלא כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה (רמב"ם שם, על פי בבא קמא צא ב). האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה נז; סמ"ג לאוין רכט; חינוך תקכט). ויש שמנו באיסור זה שני לאוין: לא תשחית את עצה, ואותו לא תכרת (מנין המצוות לבעל הלכות גדולות ריח וריט; יראים השלם שפב). ויש סוברים שעובר גם בעשה (ראה רמב"ן בספר המצוות עשין הנוספות מצוה ו. הטעם ראה ברבנו הלל לספרי שופטים רג, ומנחת חינוך תקכט. וראה ערך לאו הבא מכלל עשה וערך תרי"ג מצוות). השחתת פירותהמשחית את הפירות עובר בבל תשחית מקל וחומר: ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם על אחת כמה וכמה (רבי ישמעאל בספרי שופטים רג, וראה רבנו הלל שם שעובר משום שלשה לאוין). בכל דברלא אילנות בלבד, אלא כל דבר אסור להשחית, ולכן כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית (רמב"ם מלכים ו י[2]). וכן: ההורג בהמות (ראה חולין ז ב); והמשקה מים מגולים (ראה ערך גילוי) לבהמות, אפילו לטמאות (תוספות בבא קמא קטו ב ד"ה ולא ישקה); וכן המרבה כלים על המת (שמחות ט כג; רי"ף מועד קטן יז א; רא"ש שם ג עט; טוש"ע יו"ד שמט ד. וראה ערך תכריכים); והזורק מעות לאיבוד (שו"ע הרב שמירת גוף ונפש יד); והמכסה נר של שמן או מגלה נר של נפט, שהם דולקים על ידי זה מהר (שבת סז ב); וכל כיוצא בזה המקלקל דבר שראוי ליהנות בו בני אדם (שו"ע הרב שם). מהות האיסור בכל דברונחלקו ראשונים:
באילן סרק ובאילן שעושה מעט פירותאילן סרק מותר לקצץ, שנאמר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ (דברים כ כ), ואפילו שאינו צריך לו (רמב"ם מלכים ו ט). ואף בעץ מאכל נתנו חכמים שיעור, שאם אינו עושה פירות אלא דבר מועט, שאינו ראוי לטרוח בו - מותר לקצצו (רמב"ם שם, על פי בבא קמא צא ב). וכמה יהא בזית ולא יקצצנו, רובע הקב (ראה ערכו), ובדקל שיעורו קב תמרים (בבא קמא שם; רמב"ם שם). ומכל מקום לא הותר לקצץ אילן מאכל כשהזקין אלא כשאין לו אילן סרק לקצוץ (ספרי שופטים רג; בבא קמא שם). בהפקראף בדבר של הפקר עובר בבל תשחית, שהרי הזהירה תורה על של גוים שנלחמים עמהם, קל וחומר של הפקר (שו"ע הרב שמירת גוף ונפש יד), אבל במקום שאמרו הפקר בית דין (ראה ערכו) הפקר, לא שייך איסור בל תשחית (ראה פירוש הרא"ש מידות א ב), שכך היא מצות חכמים (ראה שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד י; השמטות לשו"ת דבר אברהם א[4]). ההשחתהגרימת השחתהלא בלבד המשחית בידים, אלא אף הגורם לכך עובר בבל תשחית (רמב"ם מלכים ו ח, על פי ספרי שופטים רג, וראה שם בלחם משנה[5]. ולא נתבאר אם לוקה). השחתה חלקיתאף כשאינו מאבד את הדבר לגמרי, אלא שהוא פוחתו מדמיו, עובר בבל תשחית (רש"י קדושין לב א ד"ה בפומבייני), וכן מצינו שהמקרע על המת יותר מדאי (ראה ערך קריעה), אף על פי שאינו משחית את כולו, עובר בבל תשחית (בבא קמא צא ב); ויש מי שאומר שאם הדבר עדיין ראוי לשימוש, אין בו משום בל תשחית (שלטי הגבורים עבודה זרה ד א, על פי רש"י חולין ז ב ד"ה עקרנא). וכן יש שכתב שבאילנות האיסור הוא לקצץ את כולו, אבל לכרות ענפים אין בו משום בל תשחית (משנה למלך איסורי מזבח ז ג). על מנת לתקןלא אסרה תורה אלא דרך השחתה וקלקול, אבל על מנת לתקן מותר, כגון:
ואין צריך לומר אם מקלקל על מנת לתקן עצמו, כגון:
לצורכי מלחמהלקצוץ אילן כדי להצר לאנשים שבמצור אסור (ספר המצוות לא תעשה נז; חינוך תקכט), אבל לצורך הכיבוש מותר, כגון שהיו אנשי העיר נחבאים ביער להילחם בנו, או שהעצים הם מחסה ומסתור לעיר הנצורה, שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה בחינם (רמב"ן בנוספות לספר המצוות מצות עשה ו. וראה בבא קמא ס ב). ויש שכתבו שאף להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם - מותר (רמב"ן שם). וכן מותר לכרות את העץ, כדי לבנות את המצור (רמב"ן דברים כ יט; שיטה מקובצת בבא קמא צא ב, בשם ראב"ד וגאון). ומכל מקום יש להקדים אילן סרק לאילן מאכל (ספרי שופטים רג; בבא קמא שם, ראה שם בשיטה מקובצת), אלא אם כן הוא מעולה בדמים, שאז אין צריך להקדים הסרק למאכל (ספרי שם; בבא קמא שם). ונחלקו בפירושו: יש מפרשים, אם אילן המאכל מעולה בדמים לקורה יותר מפירותיו (רש"י שם ד"ה ואם; רמ"ה בשיטה מקובצת שם); ויש מפרשים, אם אילן הסרק מעולה בדמים יותר מאילן המאכל (רבנו הלל על הספרי שם; שיטה מקובצת שם, בשם גאון ורבינו חננאל). חשש סכנהמלבד האיסור שיש בקציצת אילנות, יש בדבר גם משום סכנה, ואמר רבי חנינא לא מת שיבחת ברי אלא מפני שקצץ תאנה בלא זמנה (בבא קמא צא ב. וראה ט"ז יו"ד קטז סק"ו). וכתבו אחרונים שאפילו באופן המותר מצד הדין, כגון שצריך לבנין או למקומו וכיוצא, מכל מקום יש להיזהר בדבר משום חשש סכנה (שו"ת שאילת יעבץ א עו, וראה צוואת רבי יהודה החסיד מה). ויש שכתבו שבאופן המותר מצד הדין אין לחשוש לסכנה (חיים שאל [חיד"א] כג; חקרי לב מהדורה בתרא יו"ד יא; שו"ת מהר"ם בריסק א קלט; יביע אומר ה יו"ד יב. וראה בהגהות מהרש"ם מבערזאן לצוואת רבי יהודה החסיד שם). לצורך מצוהאיסור זה נדחה מפני צורך מצוה, שהרי ציוו חכמים לקרוע על המת (שלטי הגבורים עבודה זרה ד א, בשם מהר"פ). ואף משום הידור מצוה (ראה ערכו) אינו עובר על בל תשחית, כגון אם רוצה לגנוז דף מספר שאינו יפה כל כך, אף על פי שאין בו טעות (ספר חסידים תתעט[7]). וכן אמרו שרשות היתה לאיש הר הבית לשרוף את כסותו של הישן על המשמר (מידות א ב), שכיון שעושה משום קנס הרי זה כמו לצורך ולא להשחתה (תפארת ישראל שם[8]). לצורך כבודוכן מצינו שעוקרים בהמות על המלכים שמתו לכבודם, ושורפים בגדים על המלכים ועל הנשיאים, ואונקלוס שרף על רבן גמליאל שבעים מנה צורי (ראה עבודה זרה יא א), שאיסור בל תשחית נדחה מפני כבוד מלך ונשיא (תוספות בבא מציעא לב ב ד"ה מדברי). ועוד, שלכבודו של מלך ונשיא אין זו דרך השחתה, כשם שמותר לקבור מת בתכריכין אפילו של מאה מנה (תוספות עבודה זרה שם ד"ה עוקרין), ולפיכך קרע רבי יוחנן על רבי חנינא שלשה עשר בגדים של משי (מועד קטן כד א), שעל תלמיד חכם אין זה יותר מדאי (תוספות בבא קמא צא ב ד"ה עובר). להטיל אימההמשחית כלים כדי להטיל אימה על בני ביתו, נחלקו ראשונים:
השחתת גופו - ראה ערך חובל: חובל בעצמו[9]. השחתת זרע – ראה ערכו. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
