הגדרה^[1] - איסור אכילת דם של בעלי חיים

איסורו וחיובו

מקור האיסור

בתשעה מקומות הזהירה התורה על הדם, חמישה נצרכו ללמדנו על עצם איסור הדם:

• כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג יז).

• וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ (ויקרא ז כו).

• דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא יז יד).

• רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ (דברים יב טז).

• לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים שם כד. רש"י כריתות ד ב ד"ה ה' לאוין, לגירסת הרא"ם דברים יב כד-כה).

ונצרכו ללמדנו לאסור הדם בכל חמשת אופניו:

• דם חולין.

• דם קדשים.

• דם כיסוי.

• דם האברים.

• ודם התמצית (כריתות שם).

דם חולין ודם האברים ודם תמצית נצרכו לכתוב מיוחד בכל אחד מהם, שאף על פי שאינם ראויים לכפרה על המזבח (ראה ערך זריקה), ובדם נאמר: וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם (ויקרא יז יא-יב), מכל מקום עוברים עליהם (כן משמע מרש"י כריתות שם ד"ה דם חולין).

ודם קדשים נצרך לכתוב מיוחד, שאף על פי שהדם הותר מכללו לגבי מזבח, מכל מקום עומד באיסורו לגבי אכילה (כן משמע משיטה מקובצת שם, בסוף המסכת, יב, בשם ר"י בתוספות).

ובטעם שדם כיסוי, היינו דם חיה ועוף שכיסהו (ראה ערך כסוי הדם) וחזר ונתגלה, נצרך לכתוב מיוחד, נאמרו מספר טעמים:

• שלא נאמר שבטל אגב הקרקע, וכשאוכל אותו הוא כאוכל עפר בעלמא (רש"י שם ד"ה אלא).

• או שלא נאמר שמכיון שכתוב בדם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב כד), דם כיסוי שאינו נשפך כמים - שהרי צריך לכסותו - אין עוברים עליו (תוספות שם ד"ה לדם).

• או שלא נאמר כיון שנאמר בדם כפרה, לכן דם חיה ועוף הצריך כיסוי ואינו ראוי לקדשים לא נאסר (שיטה מקובצת שם, בסוף המסכת, לח).

במנין המצוות

וכל הלאוים נמנים במנין המצוות כלאו אחד (ספר המצוות לא תעשה קפד; סמ"ג לאוין קלז; חינוך קמח), שנכפלת המצוה מספר פעמים בתורה, ואין ראוי לשום משכיל לומר שהאוכל דם עובר על מספר לאוים (ספר המצוות לרמב"ם שורש ט).

מקומות נוספים שהאיסור נזכר בהם

ובארבעה מקומות הזהירה התורה על הדם, ללמדנו עניינים נוספים:

• רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים שם כג), ללמדנו על איסור אכילת אבר מן החי (חולין קב ב; רש"י כריתות שם ד"ה ה' לאוין), שאבר מן החי קרוי נפש, שאם יחתכנו אינו עושה חליפין, שלא ישוב עוד, ומשמעו לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר, בעוד החיות עם הבשר (רש"י חולין שם ד"ה לא תאכל).

• לֹא תֹּאכְלֶנּוּ (דברים שם כה) - לדם הנזכר שם - בבשר-בחלב (ראה ערכו) הכתוב מדבר (בבלי חולין קטו ב; רש"י כריתות שם).

• רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל (דברים טו כג), אזהרה לחֵלב פסולי המוקדשים (בכורות טו א; רש"י כריתות שם).

• כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם (ויקרא יז יב), להזהיר גדולים על הקטנים (ראה להלן. תורת כהנים אחרי מות פרשה ח ו; רש"י כריתות שם).

חיוב כרת

האוכל כזית (ראה להלן) מן הדם במזיד, חייב כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם מאכלות אסורות ו א), שנאמר: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה (ויקרא ז כז), ונאמר: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ וגו' כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת (שם יז יד), ונאמר: אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וגו' וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ (ויקרא יז י), ושלש כריתות האמורות בו - אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי (כריתות ד ב)^[2], ואם אכל בשוגג - חייב חטאת, כדין כל חייבי כריתות (רמב"ם שם), ואם התרו בו - לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יט א).

וחייבים כרת בין על דם שחיטה, ובין על דם נחירה, ודם עיקור, ודם הקזה (משנה כריתות כ ב), ואף על פי שאיסור דם נאמר בפרשת וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ (דברים יב כא) אף דם הקזה שיוצא מחיים בכלל, שנאמר: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (שם כג), סמך הכתוב איסור דם לאיסור אבר מן החי, ללמדנו מה אבר מן החי אסור משום איסורו, אף דם מן החי מוזהר עליו משום איסורו, היינו איסור דם, ובא לאסור דם הקזה (סנהדרין נט א, ורש"י ד"ה ורבנן).

ונחלקו תנאים בחיוב הכרת:

• יש אומרים שאינו חייב כרת אלא על דם שהנפש יוצאת בו, שנאמר בחיוב כרת: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִיא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת (ויקרא יז יד), פרט לדם התמצית - שהדם מתמצה ונסחט ושותת (ברטנורא כריתות ה א), והוא דם שיוצא לאחר מיתה (תוספות חולין לו א ד"ה ודם, וכריתות כב א ד"ה דם; חידושי הר"ן חולין לו א)^[3] - שאין חייבים עליו (תנא קמא במשנה כריתות כ ב, ורש"י ד"ה אין חייבין), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שחייב אף על דם התמצית (רבי יהודה שם), שנאמר: אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וגו' וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ (ויקרא שם י), ו"כל דם" בא לרבות גם דם התמצית לכרת (גמ' שם ד ב, ושם כב א).

הכל מודים שאינו חייב כרת על דם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות וכיוצא, שאין הנפש יוצאה בו, ואינו עובר עליהם אלא בלאו (כן משמע מהמשנה שם כ ב; רמב"ם שם ד; טוש"ע יו"ד סז א).

דם שהנפש יוצא בו

ובמהות הדם שהנפש יוצא בו, נחלקו תנאים ואמוראים: יש אומרים כל זמן שמקלח (רבי אלעזר ורבי יוחנן בכריתות כב א), וכן הלכה (רמב"ם שם ו ג); ויש אומרים מטיפה המשחרת ואילך (רבי שמעון ורבי שמעון בן לקיש שם).

ביאור הדבר, שהדם בתחילה יוצא שחור ואחר כך אדום, ושניהם בשתיתה בלא קילוח לרחוק, ואחר כך מקלח, ולבסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך (רש"י שם ד"ה דם הקזה).

• לסוברים כל זמן שמקלח אינו חייב אלא על האמצעי, אבל לא על מה ששותת, בין לפני הקילוח ובין לאחריו (רש"י שם ד"ה כל זמן שמקלח), שכשיתמעט הדם ולא נשאר ממנו בעורקים אלא שיעור מועט, הטבע משתדל להחזיק בו ואינו יכול מפני שתשש הכח ונחלש, וכל זמן שהטבע גובר ומשתדל מחזיק בו, וכשיחלש וירפה מקלח ופוסק, ולא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית, אבל כל הדם הניגר בקילוח הוא דם שהנפש יוצאת בו (פירוש המשניות לרמב"ם כריתות שם).

• ולסוברים מטיפה המשחרת ואילך, היינו משנגמרה הטיפה המשחרת, שהוא בלבד אינו דם הנפש, אבל כל מה שאחריו, בין לפני הקילוח ובין לאחריו, הכל בכלל דם הנפש (רש"י שם ד"ה מטיפה)^[4].

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבין בדם שחיטה ונחירה ועיקור, ובין בדם הקזה אינו חייב אלא על דם הנשמה יוצאה בו, ואף על פי שלא הוזכר דם הנפש אלא בדם הקזה (ראה משנה שם כ ב, וגמ' שם וכב א), הרי זה מפני שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבוא להם דם נפש (תוספות שם כ ב ד"ה דם).

• ויש אומרים שלא אמרו דם המקלח דוקא אלא בדם הקזה, אבל בדם שחיטה ונחירה, או התזת הראש, כל זמן שיש בו אדמומית - חייב (רמב"ם שם), שכיון שהוא ממקום שהנשמה יוצאה, שהם הסימנים, שהחיות תלויה בהם, כל דם היוצא נקרא דם הנפש (לחם משנה שם).

שיעורו

שיעור הדם לעונש הוא בכזית (חולין פז ב, וכריתות יד א, ושם כב א; רש"י עירובין ד א ד"ה שיעורין, ופסחים מד א ד"ה ומשני, וסוכה ו א ד"ה רוב; רמב"ם מאכלות אסורות ו א). ואף על פי שכל המשקים שיעורם ברביעית (ראה ערך שתיה), מכיון שהתורה הוציאה איסור דם בלשון אכילה, שיעורו כאוכלים (מנחת חינוך קמח יג; רש"ש יבמות קיד ב)^[5].

בהנאה

הדם מותר בהנאה (פסחים כב א; רמב"ם שם ח טו), ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:

• יש אומרים שהוא מפני שלא נאמר בו אלא איסור אכילה, ואין הנאה בכלל (חזקיה בפסחים שם כא ב).

• ויש אומרים שהוא מפני שאף על פי ש'לא תאכל' כולל גם איסור הנאה (רבי אבהו שם), מכל מקום בדם נאמר: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב כד), הוקש דם למים, מה מים מותרים בהנאה, אף דם מותר (גמ' שם כב א).

בסחורה

יש מן האחרונים סוברים שאף על פי שבכל איסורי אכילה אסור לעשות סחורה בהם (ראה ערך סחורה), בדם מותר לעשות סחורה, מפני שהוקש למים (נודע ביהודה תנינא יו"ד סב; חתם סופר יו"ד קל).

קטן

איסור דם הוא אחד מן הדברים שבהם בא כתוב מיוחד להזהיר גדולים על הקטנים, שנאמר: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם (ויקרא יז יב. תורת כהנים אחרי מות פרשה ח ו; יבמות קיד א), שמקרא מיותר הוא, שהרי כבר נאמרו כמה אזהרות בדם (ראה לעיל), אלא בא ללמד על הקטנים (רש"י יבמות שם ד"ה לא תאכל)^[6].

בעלי החיים

אינו חייב משום דם אלא על דם בהמה חיה ועוף, בין טמאים ובין טהורים (משנה כריתות כ ב; רמב"ם מאכלות אסורות ו א), שנאמר: וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה (ויקרא ז כו), וחיה בכלל בהמה (רמב"ם שם), אבל דם אדם, דם שרצים, דם דגים, דם חגבים, אין חייבים עליהם מן התורה^[7] (תורת כהנים צו פרשה י יא; גמ' כריתות שם; רמב"ם שם), שנתמעטו מהאמור לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהם איסור והיתר, והם מין בשר, אף כל שיש בהם כל הדברים הללו, יצא דם אדם, שאין בו טומאה קלה, ויצא דם שרצים שאין בו טומאה חמורה, ויצא דם דגים וחגבים שכולו היתר, ויצא דם ביצים שאינן מין בשר^[8] (תורת כהנים שם; כריתות כ ב - כא א)^[9].

כוי

דם הכוי (ראה ערכו) חייבים עליו (כריתות כא א; טור יו"ד סו; ש"ך שם סק"א), ולא רק לדעת הסוברים שכוי הוא ספק חיה ספק בהמה (ראה ערך כוי), שבין כך ובין כך הוא אסור, אלא אפילו לדעת הסוברים שבריה בפני עצמה הוא - שאינה לא חיה ולא בהמה (תוספות שם ד"ה כוי) - מכל מקום נלמד שחייבים עליו מכלל ופרט וכלל, שהרי אף הוא כעין הפרט של עוף ובהמה, שיש בו טומאה קלה וחמורה, ויש בו איסור והיתר, והוא מין בשר (גמ' שם).

שליל

דם השליל - עובר שנמצא במעי בהמה לאחר שחיטתה (ראה ערך בן פקועה) - אסור, והשוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת, קורעו - שאינו צריך שחיטה (ראה ערך הנ"ל) - ומוציא את דמו (משנה חולין עד א; רמב"ם מאכלות אסורות ו ה; טוש"ע שם א).

ונחלקו ראשונים בחילוק בין דם השליל האסור, לחלבו של שליל שמותר להלכה (ראה ערך הנ"ל):

• אם מפני שבחֵלב יש לימוד מיוחד להתיר (ראה ערך הנ"ל), אבל בדמו אין לימוד להתיר, והרי זה כדם האברים של בהמה (רש"י שם ד"ה ומוציא).

• או שחֵלב הותר מהכתוב "וכל בבהמה תאכלו" (ראה דברים יד ו. וראה ערך הנ"ל), אבל דם כיון שנבלע בכל הגוף חשוב כדם האברים שפירש של הבהמה עצמה (רא"ש שם ד ה), שדם העובר מתערב עם דם הבהמה, שהעובר נתהוה וניזון ממנו, ולא עדיף מדם הבהמה עצמה (ט"ז יו"ד יג סק"ג).

• או ש"מכל בבהמה תאכלו" אין ללמוד היתר אלא בדבר שהוא בר אכילה, אבל דם שהוא משקה ואינו בר אכילה אינו בכלל זה (ריטב"א ור"ן חולין שם).

ונחלקו אמוראים אם חייבים כרת על דם השליל:

• יש אומרים שלדברי המתיר בחלבו של שליל, אין חייבים על דמו כרת, ולדברי האוסר בחלבו חייבים כרת על דמו (רבי שמעון בן לקיש שם עד ב), שלמתיר חלבו, אין השליל חשוב בהמה בפני עצמה, ואין דמו קרוי דם הנפש שיתחייב כרת עליו (ראה לעיל: איסורו וחיובו. ר"ן שם), ואפילו לדעת המחייבים גם על דם התמצית, שאין הנפש יוצא בו (ראה לעיל: שם) אין מחייבים אלא במקום שיש דם הנפש שחייבים עליו, שהרי הם למדים החיוב מהריבוי של 'כל דם', ולכן כשחייב על עיקר דם, היינו דם הנפש, חייב גם על דם התמצית, אבל שליל שאין בו דם הנפש, ודאי אינו חייב גם על דם אבריו, שהוקש כל דם לדם עצמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה אית ליה וד"ה כל היכא), ולאוסר חלבו, הוא בכלל בהמה ודמו דם הנפש (ר"ן שם).

• ויש אומרים שאף לדברי המתיר בחלבו חייבים כרת על דמו (רבי יוחנן שם), וכן הלכה (רמב"ם שם)^[10]. ומכל מקום כתבו ראשונים שאין חייבים כרת אלא על דם הנמצא כנוס בתוך הלב, אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברים (רמב"ם שם; רשב"א ור"ן שם, בשמו), ואפילו דם היוצא מבית השחיטה, שמאחר שאינו צריך שחיטה, הוא כאחד מאברי אמו (מגיד משנה שם)^[11].

האסור מדרבנן

דם אדם

דם אדם אסור מדברי סופרים (רמב"ם מאכלות אסורות ו ב) משום מראית-עין (ראה ערכו. רש"י כתובות ס א ד"ה וחילופא; טוש"ע יו"ד סו י), שנחלף בדם בהמה ויבואו לומר דם בהמה אכל (רש"י שם), ומכים עליו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם).

ודוקא כשהדם פירש מן האדם בכלי או על גבי ככר וכיוצא בו, אבל דם שעל גבי ככר - שנשך בפת ומצא עליה דם השיניים (רמב"ם שם; רש"י שם ד"ה דם) - גוררו ואוכלו, ושל בין השיניים מוצצו ובולעו ואינו חושש (כריתות כא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שבין השיניים אין רואה, ואין איסור משום מראית עין (רש"י כתובות שם ד"ה מוצצו)^[12].

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאם היה הדם מכונס הוא שיש בו איסור גמור מדבריהם, אבל אם לא היה מכונס, כגון שהוא על גבי ככר, אין שם אלא חיוב פרישה (רש"י כריתות שם ד"ה דם).

• ויש אומרים שאף בדם שאינו מכונס יש איסור גמור (תוספות שם ד"ה דכוותה).

היה דם מטפטף מאצבעו, נחלקו בו הדעות:

• יש מצדדים לומר שכיון שנראה שהוא בא מן האדם - מותר, ולא אסרו כשפירש אלא מפני שאינו ידוע וניכר שהוא דם אדם (תוספות שם; הפלאה כתובות ס א), ולכן מותר למצוץ דם האצבע, וכן לבלוע דם מציצה של מילה (הפלאה שם).

• ויש נוטים לאסור (שיטה מקובצת כריתות שם, בסוף המסכת יד, בשם תוספות הרא"ש).

דם דגים

בדם דגים, שמותר מן התורה (ראה לעיל: בעלי החיים), אסרוהו חכמים אם הוא מכונס במקום אחד, כגון שאספו בכלי, משום מראית העין, ולפיכך אם ניכר שהוא מדגים, כגון שיש בדם קשקשים מן הדג - מותר (כריתות כא ב, ורש"י ד"ה דאית ביה; השגות הראב"ד שם א; טוש"ע שם)^[13].

דם דגים שבישלו, נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שמכיון שלהלכה כל דם שבישלו אינו אסור אלא מדבריהם (ראה להלן: דם שבישלו), אינו אסור כלל, לפי שלהלכה באיסור של דבריהם אין חוששים למראית העין, והרי אפילו יחשדו שהוא דם בהמה אין בו איסור תורה (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד שם).

• ויש אומרים שהוא אסור, שאינו דומה לדבר הניכר שהוא מדבריהם, שהרי כאן אינו ניכר שהוא דם שנתבשל, והרואה יאמר שהוא דם בהמה שלא נתבשל, האסור מן התורה (ערך שי שם).

דם חגבים

דם חגבים אף הוא אסור משום מראית העין, אלא אם כן ניכר שבא מהחגבים (תורת הבית הקצר ג ה; רבנו ירוחם טו ה כד).

תערובת

כל האסורים משום מראית העין, אינם אוסרים את תערובתם, שאם הם עצמם מותרים כשיש להם הוכחה, כל שכן בתערובתם (תורת הבית הארוך ג ה; מגיד משנה שם, בשמו; רמ"א שם), מכיון שאינם ניכרים בתערובתם (תורת הבית הקצר שם), ואפילו כשאין רוב כנגדם - מותר (פרי מגדים שם, שפתי דעת ס"ק טז), ומכל מקום אם ניכרים - אסורים (יד אברהם לשו"ע שם).

דם האברים

דם האברים שעוברים עליו בלאו, אין הדברים אמורים אלא כשפירש מן האבר ויצא לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש - מותר, לפיכך מותר לאכול בשר חי בלא מליחה (שאילתות סח; תוספות חולין יד א ד"ה ונסבין, על פי גמ' שם טו ב, ושם קיא א, ושבת קכח א; רא"ש חולין א יט; תורת הבית הארוך ג ג; טוש"ע יו"ד סז א-ב), ובלבד שלא יהא בו מהחוטים שיש בהם דם, שהדם שבחוטים ככנוס ועומד בכלי הוא (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם ב), וידיח את הבשר מהדם בעין שעל פניו (שו"ע שם)^[14].

נצרר הדם בחתיכה - מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים, ונתקבץ הדם שם (רא"ש חולין ז יא) - הרי זה כמו פירש - ואסור (רא"ש שם; תורת הבית הארוך שם, על פי פסחים עד ב; טוש"ע שם א), וכן כל שפירש ממקומו - מחיים (ב"ח שם) - ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר, הרי זה כפירש (תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם, על פי חולין קיג א). נחלקו הדעות אם לוקים עליהם (טור שם, ובית יוסף שם); או שאין לוקים על דם שנתעורר מחיים לצאת ופירש למקום אחר, לפי שהדבר ספק אם זה נקרא פירש (פרישה שם סק"ב, ודרישה שם סק"א, על פי חולין שם; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א, בדעת השו"ע).

פירש הדם לאחר שחיטה ממקום למקום בתוך הבשר עצמו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף הוא אסור, כמו בפירש מחיים, אלא שאיסורו מספק, שגם בפירש מחיים הדבר ספק אם חשוב כפירש לחוץ (שו"ת הרשב"א א תסו; רא"ש חולין ח מט, בשם רבנו פרץ; איסור והיתר הארוך י א,ח), וכן הלכה (רמ"א יו"ד סט יח, וט"ז ס"ק מד, וש"ך ס"ק עד).

• יש אומרים שאסור בודאי, ועובר עליו בלא תעשה (מאירי חולין קיב א).

• ויש אומרים שהוא כדם האברים שלא פירש ומותר, שכן ככר שחתך עליה בשר, אפילו לאוסר לאכול הככר (ראה חולין קיב א) מפני הדם שנפלט מהבשר, הבשר מותר, אף על פי שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה, כיון שלא יצא לחוץ (תוספות חולין יד א ד"ה ונסבין; רא"ש שם, ובשו"ת ב יז).

אכילת בשר חי של בהמה ששברו מפרקתה

השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה, הדבר ספק אם אסור לאכול מבשרה חי, אלא אם כן מולחו יפה (ראה ערך מליחה), לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה, וכששובר מפרקתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם, והיא נחה ושוקטת, והדם חוזר ונבלע באברים (חולין קיג א, ורש"י ד"ה הרי זה), וספק איסור לחומרא (רא"ש שם ח נ), ולכן להלכה אסור לאכול מבשרה חי (רמב"ם שם ט; טוש"ע יו"ד סז ג), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדבר ספק הוא לאכילת חי, אם זהו כפירש ויצא לחוץ, אבל אם ימלחנו כשאר בשר - מותר, אפילו לבישול בקדרה (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם, על פי הגמ' שם, לגירסת הרי"ף והרא"ש שם; הגהות מימוניות שם, בשם רבנו גרשום), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• יש אומרים שאף על ידי מליחה אסור, לפי שמבליע הדם ושוב אינו יוצא, ואוכל דם (רש"י שם, לגירסתנו בגמ'; העיטור א, הכשר הבשר, דף ג טור ב במהדורת רמ"י; טור שם, בשמו).

• ויש אומרים שמותר לאוכלו בין על ידי חתיכתה ומליחתה יפה לבישול, ובין על ידי צלייה^[15] (רמב"ם שם).

ואם חתך המפרקת ולא שברה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בשובר מפרקת, כי מחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא הדם, אבל החותך את המפרקת - לא נאסר, שאין מבליע הדם (הגהות אש"רי שם; בית יוסף שם, בשמו).

• ויש מחמירים אף בחותך (רבנו ירוחם טו ד; דרכי משה שם סק"א, בשמו).

קירוב מיתת הבהמה באופן שגורם לבליעת דם באברים

אסור לקרב מיתת הבהמה על ידי תחיבת סכין בלבה, מפני שמתה ואין בה כח להתאנח ולהוציא דמה, והרי הוא נבלע באברים (שבלי הלקט ב כו; בית יוסף שם ג, בשמו; רמ"א שם), וכן אסור לשבור המפרקת (רמ"א שם), אבל אין הבשר נאסר בכך, אלא נדנוד עברה הוא, והזריז הרי זה משובח (בנימין זאב שכז; דרכי משה שם סק"ג, בשמו), ומכל מקום אם שחט בהמה או עוף ושוהה למות, מותר להכותו על ראשו שימות (התרומה סה; טור יו"ד כג; רמ"א שם ה), מפני שאין הדמים נגררים כל כך אחר הראש (ש"ך יו"ד סז סק"ט)^[16].

דם הלב והכבד והטחול

דם הלב

הלב יש לו שני מיני דמים: הדם המובלע בבשרו, והכנוס בתוך חללו (כריתות כב א).

המובלע בבשרו, הוא כשאר דם האברים, שעוברים עליו בלא תעשה, ואין חייבים עליו כרת (גמ' שם); והנמצא בתוך חללו, חייבים עליו כרת אם הוא לב של בהמה, שיש בדם שבתוך החלל כזית (ראה לעיל: איסורו וחיובו. גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות ו ו), אבל אם הוא לב של עוף, שאין בדמו כזית, אינו עובר עליו (משנה חולין קט א, לפי גמ' כריתות שם; רמב"ם שם), לא בכרת ולא בלאו, אבל יש בו איסור כמו כל חצי-שיעור (ראה ערכו. חולין שם ב, ורש"י ד"ה הא איסורא).

ונחלקו ראשונים בדם שבתוך החלל:

• יש סוברים שאף הוא יש בו שני מיני דמים - דם הכנוס ועומד לעולם בחללו של לב, והוא שחייבים עליו כרת, ודם הנמשך אליו בשעת שחיטה, ואינו עליו אלא בלא תעשה (רי"ף שם, ורא"ש שם ח כה, על פי כריתות שם, לגירסתם; רמב"ם שם ג-ד), ויש להכיר בין שני מיני הדמים שבחלל, שהכנוס ועומד הוא צלול, ושמתקבץ אליו בשעת שחיטה הוא קרוש (כנסת הגדולה יו"ד עב, הגהות טור סק"א; פרי מגדים יו"ד עב, משבצות זהב סק"א, בשמו).

• יש סוברים להיפך, שעל דם הכנוס ועומד בחלל הלב אינו עובר אלא בלאו, ודם המתכנס בשעת שחיטה הוא בכרת, לפי שהוא דם הנפש (יראים מח; סמ"ג לאוין קלז; מגיד משנה שם ג, בשם קצת מפרשים).

• ויש שאינם מחלקים בכך, ולדעתם כל דם שבחלל הלב חייבים עליו כרת, לפי שמושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו, והוא דם הנפש (רש"י כריתות שם ד"ה דאתי ליה וד"ה גליון, על פי גמ' שם, לגירסתנו; תורת הבית הארוך ג ג; מאירי חולין שם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד עב א, לפי פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א), ואין לדעתם בדם שבתוך החלל אלא מין אחד של דם, והוא הנמשך מבית השחיטה (פרי מגדים שם)^[17].

הכבד ודמו

הכבד כולו דם קרוש הוא, וטעם דם לו, והתורה התירתו (חולין קט ב, ורש"י ד"ה הכבש), שלא אסרה תורה אלא דם הנשפך כמים (ראה לעיל: איסורו וחיובו), והכבד קרוש ועומד הוא בגופה של בהמה, ואינו נשפך כמים (לבוש יו"ד עג א). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין איסורו אלא מדרבנן (תוספות חולין קי ב ד"ה כבדא, בשם רבנו תם; רא"ש שם ח כז; איסור והיתר הארוך ח י, ושם ט יא; תורת חטאת כד י), שמכיון שהתורה התירתו, הרי הוא מותר אפילו פירש, ואינו אסור כשפירש אלא מדבריהם גזרה משום שאר דם (תוספות שם, בשם רבנו תם; רא"ש שם), וכן הלכה (ש"ך יו"ד עג ס"ק יט).

• ויש אומרים שלאחר שפירש דמו אסור מן התורה (רשב"א ור"ן חולין שם, על פי גמ' שם קיא א), וכל האוכל ממנו כזית - לוקה (כן משמע מהרמב"ם שם ד).

דם שבסמפוני הכבד, אף על פי שלא פירש הרי זה בכרת, לפי שהדם בא ממקומות אחרים ונכנס לתוך הסמפונות (תוספות שם קיא א ד"ה וחיתוכיה; רא"ש שם), ואפילו לסוברים שדם שבחלל הלב הנמשך לתוכו ממקומות אחרים אינו אלא בלאו (ראה לעיל), הרי זה מפני שנמשך בשעת שחיטה, אבל דם זה לדברי הכל הוא בכרת (שער אפרים פח)^[18].

הטחול ודמו

הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כריבוי דם, דינו כשאר בשר (טוש"ע יו"ד עד א, על פי חולין קיא א), שאינו דם אלא בשר הדומה לדם (רמב"ם שם ט). ודוקא גוף הטחול, אבל דם היוצא ממנו אסור כמו כל דם האברים (תוספות חולין שם ד"ה אבל; מגיד משנה שם ט)^[19].

אברים שאין בהם דם

מעיים

אין מחזיקים דם בבני מעיים (חולין קיג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז טו; טוש"ע יו"ד עה א), שהם בחזקת שאין בהם דם (רש"י ד"ה אין מחזיקין).

בני מעיים האמורים בנוגע לדם הם הכרס (ראה ערכו), והקיבה (ראה ערכו), והחלחולת (ראה ערך דקין), ושאר הדקין (גמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה הדרא וד"ה ומעיא; טוש"ע שם) שהמאכל עובר בהם בחללם (רמב"ם שם, לפי שו"ת הרדב"ז ד קצד); ויש חולקים בכרס ובית-הכוסות (ראה ערכו) וסוברים שאינם בכלל בני מעיים לדין זה, ולא נאמר אלא בדקין (רשב"א שם, בשם רבנו תם, ותורת הבית הארוך ג ג; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; מאירי שם; רמ"א שם, בשם יש חולקים).

המסס

ההמסס (ראה ערכו) דינו ככרס לדם, ולסוברים שמחזיקים בו דם - אף ההמסס כן (כן משמע מתורת חטאת ה ו).

קיבה

הקיבה, יש מהראשונים שכתב שדומה לדקין, ולדברי הכל אין מחזיקים בה דם (התרומה סה), ומהאחרונים נחלקו בדבר: יש סוברים שיש בה דם (כרתי עה סק"א); ויש סוברים שאין בה (חכמת אדם לד יט-כ).

קורקבן

הקורקבן (ראה ערכו), נחלקו בו הפוסקים:

• יש מחזיקים בו דם, אפילו לסוברים שהכרס הוא בכלל בני מעיים לדם (ט"ז שם סק"א; ש"ך שם סק"א).

• ויש שמשוים הקורקבן לכרס (דרישה שם סק"א).

השומן שעל המעיים

השומן שעל בני מעיים יש בו דם (רש"י שם ד"ה וכרכשא; רא"ש שם ח מח; טוש"ע שם)^[20].

העור

העור, נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שאין בו דם (ט"ז יו"ד כג סק"ז).

• יש אומרים שיש בו דם (תבואות שור שם סק"כ, על פי יומא מח א; שבות יעקב א נח), ולכן הוא אסור באכילה משום דם (לבושי שרד שם, חידושי דינים לה).

• ויש אומרים שאפילו שיש דם בעור, אין דמו אסור, שהעור אינו בשר, והרי כתוב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, וכשם שממעטים דם ביצים מפני שאינו בשר (ראה לעיל: בעלי החיים), כך נתמעט דם העור (יד אפרים ליו"ד עז)^[21].

דם שבישלו ושמלחו

דם שבישלו

דם שבישלו אינו עובר עליו (מנחות כא א), ואין חילוק בזה בין שהוא של חולין ובין של קדשים, שלא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפרה (ראה לעיל: איסורו וחיובו), ודם קדשים משבישלו אינו ראוי לכפרה, ויצא מתורת דם (רש"י שם ד"ה דם שבשלו); ועוד שכיון שבישלו נתעברה צורתו ויצא מכלל דם (בדק הבית ג ג), ואין בו אלא איסור מדרבנן (תוספות חולין קט א ד"ה דם, ושם קיא א ד"ה דם; רא"ש חולין ח כז,לג,לז; תורת חטאת א ז; ט"ז יו"ד סט ס"ק כד; ש"ך שם ס"ק מב,עו וס"ק מט)^[22].

דם שמלחו

וכן דם שמלחו אינו עובר עליו (גמ' שם), שמליח הרי הוא כרותח (רש"י שם), וכיון שמלחו יצא לו מתורת דם, ואינו ראוי לכפרה (גמ' שם).

דם שהקרישו

הקפה דם בהמה - שהקרישו בשמש - ואכלו, אם הדם הוא מחטאות החיצוניות שראוי ללקיחה באצבע ונתינה על המזבח (ראה ערך זריקה) - חייב (גמ' שם), והוא הדין לשל חולין, הואיל וראוי לכפרה בקדשים (רש"י שם ד"ה כאן). ואף על פי שהדם הוא צלול וזה הוא קרוש, כיון שהקפהו - החשיבו (חולין קכ א), ואין אומרים שאכלו שלא כדרך אכילתו (חידושי הר"ן שם ב).

ואם היה מחטאות הפנימיות - פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - הטעונות טבילה באצבע והזאה, וכשהוא קרוש אינו ראוי לטבילה והזאה, נחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שהאוכלו פטור, שאינו ראוי לכפרה (רב חסדא במנחות כא א); ויש אומרים שחייב, הואיל וכנגדו ראוי בחיצוניות (רבא שם).

דם היוצא בתחילת הבישול

דם היוצא בתחילת הבישול, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שאינו נקרא דם שבישלו אלא כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי, שהוא הנקרא בישול בכל מקום (ראה ערך בשול), אבל כל הנפלט מהבשר קודם שהגיע לכלל בישול זה, הוא דם גמור ועוברים עליו (בדק הבית ג ג; בית יעקב קעא; פרי מגדים, על פי תוספות חולין קיא א ד"ה דם; פרי מגדים, פתיחה להלכות מליחה, בדעת הרשב"א; יד אברהם לשו"ע שם י).

• ויש סוברים שכל שנפלט על ידי כלי-ראשון (ראה ערכו) מיד, הרי זה מדרבנן, אפילו שלא הגיע לידי שיעור בישול, וכן כשנפלט בתחילת המליחה מיד, הרי זה בכלל דם שמלחו (פרי מגדים שם).

שיעור המליחה

שיעור המליחה, שהדם היוצא על ידי כך יקרא דם שמלחו, הוא כדי שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו, אבל הדם היוצא על ידי מליחה מועטת אסור מן התורה (פרי מגדים שם, על פי תוספות מנחות כא א ד"ה דם).

על ידי חום של כלי שני

דם היוצא על ידי חום של כלי שני, איסורו מן התורה, שכלי שני אינו מבשל (פרי מגדים שם).

על ידי כבישה

דם היוצא על ידי כבישה מעת לעת בצונן במים - או בחומץ כשיעור שיתן על האש ויתחיל להרתיח (ראה ערך כבוש) - אף על פי שבכל מקום כבוש הרי הוא כמבושל (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום דם זה אינו כדם שבישלו, ואסור מן התורה (ים של שלמה חולין ח צ; איסור והיתר הארוך ל א; פרי מגדים יו"ד ע, שפתי דעת ס"ק יח, וקה, שפתי דעת סק"ב), שכבוש אינו מבשל אלא מפליט ומבליע (פרי מגדים יו"ד קה, שפתי דעת סק"ב)^[23].

דם שנשתנה

דם שנקרש ויש סביבותיו צלול כמים, ואותם מים הם מן הדם עצמו, אם יש בו מראה אדמומית חייבים עליו כרת (חולין פז ב, ורש"י ד"ה בצללתא דדמא; מאירי שם), והוא שיש בו כזית (גמ' שם), היינו כזית דם גמור (רש"י שם; תוספות שם ד"ה והוא), שאף על פי שכולו דם אינו חייב כרת עד שיהא בו כזית דם גמור (תוספות שם), אבל אם יש בו כזית - חייב, אף על פי שמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד שהוא כזית ביותר מאכילת פרס (ראה ערך אכילת פרס וערך טעם כעיקר), שכיון שכולו דם אחד הוא אינו בטל כאיסור אחר (ריטב"א שם)^[24].

אכן כשאין בהם מראה אדמומית אינו חייב עליהם, שכיון שבטבעו סובב הדם, כל זמן שמסבב, לדם יחשב, אבל בהפרידו עינינו רואות שהוא מים (אשכול (אויערבך) ג עמ' 59), ובעודו מעורב עם הדם נקרא דם ולא נקרא צלילות הדם, וכשפירש מן הדם ואין עליו מראה אדמומית הפסיד שם דם, ונולד לו שם אחר ונקרא צלילות הדם (יראים שיב).

חָלב

החָלב, לסוברים דם נעכר מחמת הלידה ונעשה חלב (ראה ערך חלב), היה מהראוי להיאסר באכילה משום דם, אלא שחידוש הוא שחידשה תורה בכמה מקראות שהחלב מותר (בכורות ו ב), ואפילו לסוברים דם שבישלו, כיון שנשתנה ואינו ראוי לכפרה, אינו אסור מן התורה (ראה לעיל), מכל מקום הוצרכנו לחידוש התורה בחלב שמותר, אף על פי שאין לך שינוי גדול מזה, לפי שבשינוי שבא על ידי מעשה אדם כבישול וכיוצא בו, הוא שאמרו שמותר, אבל מה שנשתנה בחיי הבהמה על פי טבעו אינו שינוי להתיר (חזון איש מנחות כג סק"ח).

דם שיצא עם חלב

פרה חולבת שיצא ממנה דם עם החלב, אינו אסור אלא הדם בלבד, וכשיש ששים בחלב נגדו - הכל מותר בשתיה (פתחי תשובה יו"ד פא סק"י, בשם בנין עולם; צמח צדק יו"ד נד)^[25].

דם מן החי

דם היוצא מן החי, נחלקו בו תנאים אם יש בו, מלבד איסור דם, אף איסור בתורת דם מן החי, כדרך שאסור אבר מן החי:

• יש אומרים שאזהרה מיוחדת יש על דם מן החי, שנאמר: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג. רבי חנינא בן גמליאל בסנהדרין נט א), ו"הדם" שהוזכר בראש המקרא מובנו לא תאכל הדם בעוד הנפש עם הבשר (רש"י סנהדרין שם ד"ה כי הדם)^[26].

• ויש אומרים שאין אזהרה מיוחדת לדם מן החי, והכתוב "כי הדם הוא הנפש", בא או לאסור דם הקזה בתורת דם (ראה לעיל: איסורו וחיובו), או ללמד על אבר מן החי שנוהג אף בטמאים, שכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו (ראה ערך אבר מן החי. חכמים שם), וכן הלכה (רמב"ם מלכים ט י).

הערות שוליים