|
דיני ממונות הגדרה[1] - דינים, שבית דין דנים בתביעות של ממון שבין אדם לחברו בית הדיןדיני ממונות צריכים בית דין של שלשה (משנה סנהדרין ב א, לב א; רמב"ם סנהדרין ה ח, יא א; טוש"ע חושן משפט ג א); רבי אומר דיני ממונות בחמשה (תוספתא סנהדרין א א, גמרא סנהדרין ג ב). הלכה כחכמים (רמב"ם שם; טוש"ע שם)[2]. בית דין סמוכיםשלשה הדיינים בגזלות וחבלות צריכים שיהיו מומחים (סנהדרין ב ב; רמב"ם ה ח), והם הסמוכים בארץ ישראל (רמב"ם שם. וראה ערך סמיכה). בהודאות והלואות, כתובת אשה, וירושות ומתנות, דנים אפילו שלשה הדיוטות (סנהדרין ג א, ותוספות ד"ה שלא; טוש"ע חושן משפט א א). בזמן הזה שבטלה הסמיכה אף בארץ ישראל, וכן בחוץ לארץ, שאין בית דין סמוכים, בית דין דנים בתורת שליחותם של בית דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל (גיטין פח ב, ותוספות ד"ה במילתא, ובבא קמא פד ב; רמב"ם סנהדרין ה ח, וטוש"ע חושן משפט א א, וראה ערך סמיכה). ולא נתנו להם רשות אלא בדברים המצויים ויש בהם חסרון כיס, אבל דברים שאינם מצויים, אפילו שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שהזיקה לחברתה בנזקי קרן (ראה ערכו), או דברים המצויים, אבל אין בהם חסרון כיס, כגון בושת (ראה ערכו) וכיוצא, אין דנים (בבא קמא שם; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם). זמנםימים שאסורים לדוןמן התורה כל הימים ראויים לדון (טור חו"מ ה), שנאמר: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת (שמות יח כב. רמב"ם סנהדרין יא ג), אבל חכמים אסרו לדון כל דין בשבת ויום טוב, גזרה שמא יכתוב (ביצה לו ב; רמב"ם שבת כג יד; טוש"ע חושן משפט ה א). וכן אסרו לדון בערב שבת וערב יום טוב (ירושלמי ביצה ה ב.; רמב"ם סנהדרין שם; טוש"ע ה ב). בחול המועד דנים (ברייתא ביצה יד ב; רמב"ם יום טוב ז יב; טוש"ע אורח חיים תקמה י. וראה ערך חול המועד). אין דנים בלילהדיני ממונות גומרים בו ביום, בין לזכות ובין לחובה (משנה סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א). אין דנים תחילת דין בדיני ממונות בלילה לדברי הכל, אבל בגמר דין נחלקו תנאים, והלכה שגומרים בלילה (סנהדרין לב א, ושם לד ב; רמב"ם סנהדרין ג ג,ד; טוש"ע חושן משפט ה ב). נתרצו לדון בלילהאם נתרצו שני הצדדים לדונם בלילה - יש מן הראשונים סוברים שמותר לדונם בלילה (ב"ח חושן משפט ה; סמ"ע שם ה סק"ז, בשם מהר"מ; ש"ך שם סק"ד), וכן מקבלים עדות בלילה, אם נתרצו בעלי הדינים (שו"ת הרשב"א ו ר, הובא בבית יוסף כח בסופו; רמ"א כח כד). וכן אם באו בעלי הדינים בעצמם לדון, אף על פי שלא קיבלו עליהם במפורש, אבל כשמזמינים אותם לבוא ובאו, אינה כקבלה, כיון שמוכרחים לבוא, ואותם שנהגו לשלוח אחרי בעלי הדין ולדונם בלילה, אינו אלא בתורת הפקר-בית דין הפקר (ב"ח שם); ויש סוברים שאף אם שלחו אחריהם ובאו - דינם כקיבלו עליהם, ומטעם זה נהגו להקל בדבר (סמ"ע שם, וראה פתחי תשובה סק"ו). הדליקו נרותהדליקו נרות בלילה, שאפשר להכיר בני אדם ולראותם - יש סוברים שמותר לדונם בלילה (סמ"ע ה סק"ז); ורבים חולקים וסוברים שאין לדון אפילו לאור הנרות (ש"ך שם, וכן הוא בפתחי תשובה סק"ו בשם אחרונים). השעות בהם דניםזמן ישיבת הדיינים בכל יום הוא מן הבוקר עד זמן סעודת תלמידי חכמים, שהיא שעה ששית (שבת י א)[3], ולפיכך יושבים עד סוף שעה ששית (רמב"ם סנהדרין ג א; טור חושן משפט ה), היינו עד קרוב לסוף שעה ששית (ב"ח שם); ויש סוברים עד סוף שעה חמישית (שו"ע חושן משפט ה ג). סמוך למנחהאין יושבים בדין חצי שעה קודם מנחה גדולה - שהיא שעה שש ומחצה, וחצי שעה קודם היינו תחילת שעה שביעית - עד שיתפלל, שמא ישכח ולא יתפלל (משנה שבת ט ב; בית יוסף אורח חיים רלב; מגן אברהם שם סק"ד). ונחלקו אמוראים אם בתחילת דין, או בגמר דין הדברים אמורים (שבת שם). להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאין איסור אלא בתחילת הדין (תוספות שם ד"ה בתספורת; רמ"א אורח חיים רלב ב, ומגן אברהם שם ס"ק יג), אלא שמהם סוברים דוקא סמוך למנחה גדולה, אבל סמוך למנחה קטנה - היינו שעה תשע ומחצה, וסמוך לה היינו בתחילת שעה עשירית (ראה ערך מנחה) - אסור אפילו גמר דין (תוספות שם). ומהם סוברים שגמר דין מותר לעולם, אפילו סמוך למנחה קטנה (טור אורח חיים ה, בשם רבי יהודה; דעה ג ברמ"א שם), אלא שכשמגיע הזמן של מנחה קטנה - אסור (ב"ח ה, ומגן אברהם ה ס"ק טו), ואף בהגיע זמן מנחה קטנה יש מתירים בגמר דין (ראה מגן אברהם שם, בשם מרדכי). ויש פוסקים שאף גמר דין אסור סמוך למנחה גדולה (רי"ף שבת ט ב; רמב"ם תפלה ו ה; שו"ע אורח חיים רלב ב, וחושן משפט ה ד). ויש חולקים לגמרי במנחה גדולה ומתירים אפילו תחילת דין, וסוברים שכל האיסור הוא רק סמוך למנחה קטנה, אלא שאז אסור אפילו גמר דין (בעל המאור שבת ט ב). ונהגו להקל אפילו בתחילת דין סמוך למנחה קטנה, וסומכים על מה שנהגו לקרוא להתפלל למנחה ולא ישכחו (מגן אברהם ס"ק טו), אבל כשאין קוראים לבית הכנסת - אסור (מחצית השקל שם)[4]. התחילו - אין מפסיקים (משנה שבת ט ב), ואפילו שהתחילו בזמן האיסור, ובלבד שתהא להם שהות להתפלל אחר כך (תוספות שם ד"ה אין; טוש"ע אורח חיים רלב ב). אלא שיש מתירים אפילו התחילו סמוך למנחה קטנה, שאין מפסיקים (תוספות ברכות כח ב ד"ה כיון). ויש סוברים שסמוך למנחה קטנה - מפסיקים (תוספות שבת שם ד"ה בתספורת; טור ורמ"א חושן משפט ה ד). התחלת דיןמאימתי התחלת הדין, משיתחילו בעלי הדין לטעון, ואם לא ישבו הדיינים בדין מקודם, התחלת הדין משיתעטפו הדיינים (שבת י א; רמב"ם תפלה ו ו; טוש"ע חושן משפט ה ה), שבימיהם היו יושבים בדין מעוטפים בטליתותיהם ובסודריהם מפני אימת השכינה (סמ"ע שם). קדימתםהקודם קודםהדיין צריך להקדים את הדין שבא לפניו תחילה, שנאמר: כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן (דברים א יז), שאם בא לפניו דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מאה, הקודם לפניך - הקדם לחתוך (סנהדרין ח א; סמ"ג לאוין קצד; טושו"ע חו"מ טו א, וסמ"ע ס"ק ב). תלמיד חכם קודםדין של תלמיד חכם צריך להקדים, אפילו בא לבסוף, מפני כבוד התורה (נדרים סב א, ושבועות ל א; טוש"ע חו"מ טו א, וראה ערך כבוד חכמים), וכדי שלא יתבטל מלימודו (רא"ש נדרים סב א)[5]. יש אומרים שבזמננו אין דין תלמיד חכם לענין קדימה (סמ"ע סק"ד), אבל רבים חולקים וסוברים שאף בזמננו יש דין תלמיד חכם לענין זה (ב"ח חו"מ טו; ש"ך שם סק"א; נתיבות חידושים שם סק"ב. וראה פתחי תשובה שם סק"א, וראה ערך תלמיד חכם). יתום ואלמנהמקדימים דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם לדין עם הארץ (רמב"ם סנהדרין כא ו; טוש"ע מו ב), וכל שכן שדין היתום קודם לדין תלמיד חכם, שהרי הוא קודם לאלמנה (כסף משנה שם; סמ"ע סק"ז). איש ואשהדין האשה קודם לדין האיש, לפי שבושתה מרובה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל לא קודם לתלמיד חכם (נתיבות המשפט חידושים סק"ו). וכל קדימות אלו הן בכלל מצוות בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו, ספר החינוך מצוה רלה). חרש שוטה וקטןדין של הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן, שאין שם דין גזל אלא מפני דרכי שלום (ראה ערך גזל) כתבו אחרונים שמקדימים כל הדינים לפניו (ב"ח וכנסת הגדולה שם)[6]. השיעור שדנים עליואין הדיינים יושבים לדון בדין פחות משוה פרוטה (ברייתא בבא מציעא נה א; רמב"ם סנהדרין כ יא; טוש"ע ה א). הוזקקו לדון על שוה פרוטה, גומרים אפילו לפחות משוה פרוטה (בבא מציעא נה ב). להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שגומרים אפילו לפחות משוה פרוטה (רמב"ם סנהדרין כ יא; שו"ע שם); ויש חולקים וסוברים שאף לגמר דין צריכים שוה פרוטה (רא"ש בבא מציעא ד כ). השוואת בעלי הדיןבהסברת פניםמצות עשה לשפוט בצדק, שנאמר בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו). איזהו צדק המשפט, זו השויית שני בעלי דינים בכל דבר, שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך, ולא יסביר פנים לאחד מהם וידבר לו רכות ויראה פניו לאחד וידבר לו קשות (ברייתא שבועות שם; רמב"ם סנהדרין כא א; טוש"ע יז א). ויש למדים מהכתוב: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז), אזהרה לבית דין שלא יהא רך לזה וקשה לזה (כתובות מו א). ויש למדים מהכתוב: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (דברים יט יז), מה תלמוד לומר שני, כנגד אחד מאריך פנים, וכנגד אחד מעיז פנים (ירושלמי סנהדרין ג ט, ושבועות ד א). ויש למדים מהכתוב: לֹא תַכִּיר פָּנִים (דברים טז יט), אף בשעת הטענות, אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חברו מסתתמות טענותיו (רש"י דברים שם; יראים השלם רד). בלבושםשני בעלי דינים שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים, והשני מלובש בגדים בזויים, אומר למכובד הלבישהו כמותך עד שתדון עמו, או לבוש כמותו, עד שתהיו שוים, ואחר כך תעמדו בדין, שנאמר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. שבועות לא א; רמב"ם סנהדרין כא ב; טוש"ע יז א). יש מן הראשונים סוברים שבזמן הזה אין נוהגים כן (ראב"ן, הביאו בש"ך שם סק"ב), ולא ראינו עכשיו בית דין שעשה כן (ספר החינוך רלה), ואף האחרונים כתבו שאין בידינו בדבר הזה להעמיד הדת על תלה (ב"ח וסמ"ע חושן משפט יז בתחילתו, בשם מהרש"ל), אבל אומרים לשני אל תירא בהתהלכך בבגדים פחותים, כי הדין יקוב את ההר (ב"ח שם); ויש סוברים שאין צריך לומר לו שום דבר, כי בזמן הזה אין לבושים במלבושים יקרים כאיצטלא של מאה מנה (תומים חושן משפט יז בתחילתו). בישיבתםוכן לא יהא אחד עומד ואחד יושב, אלא שניהם עומדים (שבועות ל א; רמב"ם סנהדרין כא ג; טוש"ע יז א), ואם רצו בית דין להושיב את שניהם - מושיבים (תוספתא שם, ושבועות שם). ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). בתלמיד חכםתלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין, מושיבים את החכם ואומרים לעם הארץ שב, ואם לא ישב - אין מקפידים בכך (שבועות ל ב; רמב"ם כא ד; טוש"ע יז ב); ואם ישב, והעמידו שליח בית דין, אין צריך הדיין לחזור ולומר לו שב, שמאחר שכבר אמר לו לישב, לא יסתתמו טענותיו, ויתלה הדבר בשליח בית דין שאינו אוהבו (שבועות שם ורש"י; דרכי משה חושן משפט יז בתחילתו, וסמ"ע סק"ז). תלמיד חכם שבא לדין, מותר לעמוד לפניו, ואין חוששים שיסתתמו טענות שכנגדו (רמב"ן ור"ן שבועות שם; רמ"א בשו"ע שם). יחיד ורביםהיו התובעים רבים והנתבע יחידי, ורוצה להושיב אצלו מקרוביו ואוהביו כדי שלא יסתתמו טענותיו מפני שהם הרבים - הדין עמו, ולכן על התובעים לברור להם אחד מהם שיטען בשביל כולם, או שכל אחד ואחד יטען לעצמו זה אחר זה, וגם הנתבע לא יקח מקרוביו אצלו (שו"ע חושן משפט יז ד). ואם אחד הביא מיודעיו עמו, וטוען שגם השני יביא מיודעיו, יכול השני לעכב בידו, שמא אין מיודעו חריף כשל הראשון (שו"ת רדב"ז ב תשנז, ראה פתחי תשובה סק"ז). עמידת בעלי הדיןמצוה לבעלי דינים שיעמדו, שנאמר: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (דברים יט יז); ר' יהודה אומר אם רצו בית דין להושיבם - מושיבים (ברייתא שבועות ל א). הלכה כר' יהודה (רמב"ם סנהדרין כא ג; טוש"ע יז א). בגמר דין לדברי הכל חייבים לעמוד (שבועות ל ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך גמר דין). העדים לדברי הכל בעמידה[7], שנאמר: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (שבועות שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[8]. שמיעת הטענותאסור לדיין לשמוע טענות אחד מבעלי הדין שלא בפני חברו, ואפילו דבר אחד שנאמר: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג א. סנהדרין ז ב; רמב"ם סנהדרין כא ז; טוש"ע יז ה), שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר (רש"י שבועות לא א ד"ה שמע; סמ"ע סק"י), ומכניס דבריו לפני הדיין בלבו, ולעולם רואה לו זכות ואינו רואה לו חובה (חוקת הדיינין לתלמיד הרשב"א יד). וכל השומע מאחד - עובר בלא תעשה (רמב"ם שם), ומשעת שמיעה הוא עובר על הלאו (ב"ח שם). וכן אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא חברו עמו (סנהדרין ז ב; רמב"ם סנהדרין כא ז; טוש"ע יז ה. וראה ערך בעל דין). יש שלמדים האיסור מהכתוב: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם (דברים א טז. ר' חנינא בסנהדרין שם; רמב"ם שם). יש למדים מהכתוב: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. שבועות לא א), וכתבו ראשונים שנוסף על הלאו של לא תשא יש גם האיסור של מדבר שקר תרחק (רמב"ם סנהדרין שם). ויש שהסמיכו האיסור להכתוב: צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ (משלי יח יז. רלב"ג משלי שם, וראה זוהר בראשית קעט ב). דיין שכבר שמע הטענותאין האיסור אלא כשיודע שיהיה דיין בדבר, אבל אם שמע טענת האחד, ואחר כך נתרצה השני לדון בפניו - מותר להיות דיין בדבר (שו"ת מהרי"ל קצה; רמ"א יז ה) אם השני יודע שכבר שמע טענות בעל דינו ומכל מקום נתרצה (אורים ס"ק יד, וראה סמ"ע ס"ק יא), והרי זה כמקבל עליו פסול לדון (מהרי"ל שם, וראה ערך בית דין). ואף אם ידע שיהיה דיין בדבר - אם נתרצה השני אחר כך מותר לו להיות דיין, אלא שמכל מקום עבר על הלאו משעת שמיעה, כיון שהיה יודע שיהיה דיין (מהרי"ל שם, והביאו בב"ח שם). ויש שהיו נוהגים להחמיר אם שמעו מצד אחד - אפילו שלא ידע שיהיה דיין - שלא היו דנים אלא אם כן קיבל עליו הצד השני בקנין (מהרי"ל שם, בשם מקצת רבותיו, והביאו בב"ח, וכמקבל עליו פסול, ראה ערך הנ"ל)[9]. כתיבת פסק בלא שמיעת צד שנילא יכתוב חכם שום פסק לאחד מבעלי הדין בדרך: אם כך, יהיה הדין כן, או אפילו לכתוב דעתו בלי פסק, אם לא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר, וגם שמא יטען השני בדרך אחרת ויצטרך לכתוב להיפך, ויש בדבר זלזול לחכם (שו"ת הריב"ש קעט; רמ"א יז ה). מתורגמןלא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן, אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי הדין ושומע טענותיהם (רמב"ם כא ח; טוש"ע יז ו). בעלי הדין הרוצים להעמיד מתורגמן כדי שימליץ דבריהם באזני הדיין לאחר שטענו הם עצמם לפני הדיינים - מותר, ובלבד שיתן בעל הדין כח ורשות למתורגמן, שיהא חשוב כבעל דין, אבל אם לא נתן - אסור (פרישה וסמ"ע יז שם)[10]. ובזמן הזה שנוהגים לדון לועזים על ידי מורשה שלהם, הרי זה מפני שכל הבא לדון לפני דיינים קבועים הרי הוא כמי שקיבל עליו לדון, ואין לנו אחר הקבלה כלום (סמ"ע שם)[11]. יש סוברים שבדיני ממונות כל האיסור לשמוע מפי המתורגמן אינו אלא מדבריהם, ולפיכך בדיעבד מותר; וכן כשאין שם דיין אחר שיבין לשונם מותר אף לכתחילה (ב"ח יז שם, וראה פתחי תשובה שם ס"ק יב), אבל בדיני נפשות אפילו בדיעבד אין דינו דין (ב"ח שם). יש מתירים יותר מזה בדיני ממונות לדון, אם אין שם מתורגמן, על ידי רמזים ותנועות, מאחר שאין האיסור אלא מדבריהם, ולא אמרו אלא במקום שאפשר (שו"ת הרדב"ז א שלא). יש מתירים לסמוך על שני מתורגמנים אף לכתחילה, ולא אסור לכתחילה אלא במתורגמן אחד (קרית ספר סנהדרין כא, וראה פתחי תשובה שם). ויש מן הראשונים סוברים שאין כל האיסור לשמוע מפי המתורגמן אמור אלא בעדים ולא בטענות בעלי הדין (ריטב"א, הובא בבית יוסף יד בבדק הבית; רדב"ז שם, לדעת רוב מפרשים). לכוף חברו לטעון כלשונואם אחד רוצה לטעון בלשון זו, והאחר בלשון אחרת, אין אחד יכול לכוף את חברו שיטען בלשונו (רמ"א חו"מ יז ו), אבל הדיין או המתורגמן מודיע ומטעים לכל אחד דברי חברו שידע להשיב עליו (לבוש יז שם). טענות בכתבאין כופים את האדם שיתן טענותיו בכתב (ריטב"א בבא בתרא קסח א ד"ה מאי; שו"ע יג ג), מפני שלאחר שכתב לא יוכל לחזור בו מטענתו (ראה סמ"ע שם ס"ק יא, וראה ערך בעל דין). וכן אין לבית דין לקבל טענות בעלי הדין בכתב כשלא טענו עדיין בעל פה, אלא ישמעו טענותיהם מפיהם (שו"ת הריב"ש רצח; שו"ע שם ג; סמ"ע ס"ק יב), לפי שאין להטריח חברו ליקח טופס טענותיו ולהשיב עליהם מתוך הכתב, ועוד כשישמעו מפיהם מתוך דבריהם ילמדו להבין מי הטוען האמת או שקר, אבל בטענות בכתב יוכל לסדר מפי אחרים כאשר בודה מלבו לייפות טענות של שקר בתיקון הלשון (הריב"ש שם, וסמ"ע ס"ק יב). ספרא דדיינאאחר ששמעו הטענות מפיהם יצוו לסופר לכתבם (שו"ת הריב"ש רצח; שו"ע יג ג), ולא יכתבו אלא מדעת שניהם (משנה בבא בתרא קסז ב, וגמרא שם קסח א; טוש"ע שם), והיו נוהגים ששני סופרי הדיינים כותבים טענות אנשי הריב (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה שטרי)[12], ושניהם נותנים שכר הסופר (משנה בבא בתרא שם; טוש"ע שם). היו שני בעלי הדינים רוצים לטעון בכתב - הרשות בידם (רמ"א יג ג), ואין הדיינים יכולים למחות בידם, שאם הם עצמם אינם חוששים לקלקול, אנו מה איכפת לנו (סמ"ע ס"ק טו; ערוך השלחן חושן משפט יג ח). ודוקא כשבעלי הדינים בפני הבית דין, ונותנים טענותיהם בכתב, אבל אם אינם כאן, ושולחים טענותיהם בכתב נחלקו ראשונים האם כשם שבעדים אומרים מפיהם ולא מפי כתבם (ראה ערך קבלת עדות) כך גם בבעלי דינים (ריטב"א מכות ו ב ד"ה שלא, הביא שתי הדעות). בירור הטענותטען הטוען ואמר: זה חייב לי מנה, בית דין אומר לו: ברר דבריך ממה חייב לך, וכן הנתבע שאומר: איני חייב לו כלום, אין זו תשובה נכונה, אלא בית דין אומרים לו: השב על טענתו, ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו (רמב"ם טוען ונטען ו א; טוש"ע עה א). ואין בית דין מקבלים שום טענה לא מתובע ולא מנתבע אלא כשיבררו טענתם (בית יוסף שם, בשם הרשב"א בתשובה). ויש חולקים וסוברים שמצד הדין אין הטוענים צריכים לברר טענותיהם (רא"ש שבועות ו יח, ובשו"ת כלל קז; מרדכי בבא מציעא א רכב בשם רבנו תם), אלא אם כן רואים שיש רמאות בטענות. ומכל מקום למעשה אף הם כתבו שנכון הדבר לברר הטענות משום שרבו הרמאים (שו"ת הרא"ש שם. וראה ערך דין מרומה). ומהם שכתבו שאחר סיום התלמוד ראו הגאונים שרבו הרמאים, ותיקנו שצריך לברר וללבן בכל היכולת (מרדכי שם, והביאו בית יוסף שם). חזרה על הטענותהדיין צריך לשמוע טענות בעלי הדין ולשנות טענותיהם, כמו שנאמר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וגו' (מלכים א ג כג. ירושלמי סנהדרין ג ח; רמב"ם כא ט; טוש"ע יז ז). הטעם: שלא יחשדו בעלי הדינים בדיינים שמא שכחו אחת מהטענות (ר' יהונתן הכהן בתמים דעים רטז; סמ"ע יז ס"ק טו). או שמא באמת לא עמדו היטב על דבריהם (סמ"ע שם). ויש אומרים הטעם ששונים הטענות לפי שבהוצאת הדיין את הטענות בפיו מועיל לו לדעת משפט הדין ההוא (ראה פתחי תשובה שם ס"ק יג). שלא יעשה הדיין סנגוראסור לדיין להיות מליץ לדבריו, שנאמר מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז, שבועות ל ב). יש מהראשונים מפרשים לדבריו של בעל דין (רבנו חננאל שבועות שם; רמב"ם כא י; טוש"ע יז ח). שלא יראה לבעל דין היאך יטען (רבנו חננאל שם). או שבשעת חיתוך הדין לא יאמר הדיין שזה יפה טען, אלא יחתוך את הדין ויאמר מה שנראה לו מדברי טענותיהם, וישתוק מלומר דברים יתרים (פרישה אות יא). או שבעוד הבעל דין מדבר לפני בית דין לא יליץ בעדו, אלא הבעל דין יאמר מה שנראה לו והדיין ישתוק (סמ"ע ס"ק יח). ויש מהראשונים מפרשים לא יעשה הדיין סנגור ומליץ לדבריו של עצמו, שאם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידו מפני שהוא בוש לחזור בו, אלא יחזור לכל הצדדים להוציא הדין לאמיתו (רש"י שבועות ל ב ד"ה לא; שו"ע חושן משפט יז ח). ללמד הבעל דין לטעוןלא ילמד לאחד מבעלי הדינים טענה כלל (רמב"ם כא י; טוש"ע יז ח). ראה הדיין זכות לאחד מבעלי הדין, ובעל הדין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, נחלקו הדעות:
שלא להדר הנידוןשלא לרחם הדלאין לדיין לרחם על הדל בדין, שנאמר: וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ (שמות כג ג), ונכפלה אזהרה זו בתורה, שנאמר: לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל (ויקרא יט טו. ספר המצוות לא תעשה רעז, ורמב"ם סנהדרין כ ד; טוש"ע יז י). ויש סוברים שלאו זה הוא נוסף על עשה, שנאמר: כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן (דברים א יז), שלא יהדר את העני (סמ"ג לאוין רנ). שלא להדר הגדולוכן אסור להדר פני גדול, שנאמר: וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל (ויקרא שם). לפיכך אם באו לפניו שנים לדון, אחד חכם גדול ואחד הדיוט, לא יקדים לשאול בשלומו של גדול, ולא יסביר לו פנים ולא יכבדנו, כדי שלא יסתתמו טענותיו של האחר, אלא אינו נפנה לאחד מהם עד שיגמור הדין (רמב"ם סנהדרין כ ד; טוש"ע יז י)[13]. עבר וכיבד בעל דין אחד יותר מחברו - יש שכתבו שמלבד מה שעבר על הלאו ביטל גם מצות עשה של בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו, ספר החינוך שם. וראה לעיל: השוואת בעלי הדינים). שלא להטות הרשעבא לפניו אחד כשר ואחד רשע, אל יאמר הואיל ורשע זה חזקתו משקר, וזה חזקתו שאינו משנה בדיבורו, אטה הדין על הרשע, על זה נאמר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ (שמות כג ו), אף על פי שהוא אביון במצות, לא תטה את דינו (מכילתא דרשב"י משפטים; רמב"ם סנהדרין כ ה; טוש"ע יז י). אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהם משקר, וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים (רמב"ם כג י; טוש"ע שם). שלא לחוס העני בקנסותוכן אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס, כגון בחובל בחברו ומזיקו (ראה ערך חובל), שלא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו ולכן ארחמנו, אלא מגבה ממנו כל מה שיש לו בלא חנינה, שנאמר: וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן וגו' (דברים יט כא. מכילתא דרשב"י משפטים; רמב"ם סנהדרין כ ד, ושם חובל ומזיק א ד). נזקקים לתובע תחילהאין נזקקים אלא לתובע תחילה (בבא קמא מו ב; טוש"ע כד א), שנאמר: מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם (שמות כד יד). ופירושים רבים נאמרו בראשונים: יש מפרשים שהדברים אמורים כגון שראובן תובע משמעון מנה שהלוהו, ושמעון משיב: משכון היה בידך, ונפחת מדמיו מפני שהשתמשת בו, נזקקים בתחילה לטענת ראובן, ומוציאים לו המנה משמעון, ואחר כך נזקקים לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון (רש"י בבא קמא שם ד"ה שאין). יש מפרשים נזקקים לתובע תחילה שנזקקים לו לקבל את העדים שלו, אפילו אם בינתיים ימותו עדיו של הנתבע, או ילכו להם למדינת הים (תוספות סנהדרין לה א ד"ה אשרו, בשם ריב"א. וראה שם בתוספות שיש חולקים). יש מפרשים כגון שראובן תבע ששמעון חבל בו, ושמעון אומר: יש לי תביעות אחרות עליו, גובים לראובן דמי חבלתו תחילה (תוספות בבא קמא מו ב ד"ה שאין; סמ"ע ס"ק יא). יש מפרשים כגון שהתובע אינו רוצה שיפסקו את הדין שמא היום או מחר ימצא עדים או יודה לו הנתבע, והנתבע תובע שיפסקו דינו, נזקקים לראובן תחילה ושומעים לו שלא לפסוק את הדין (רא"ש בבא קמא ה א, בשם הראב"ד; רמ"א חושן משפט כד א), או שהנתבע חייב לו שבועה, ואומר התובע שאינו רוצה שישבע לו עכשיו, אולי ישים בלבו להודות לי - שומעים לו (רשב"א בבא קמא מו ב ד"ה אין; רמ"א בשו"ע שם), ויש חולקים (ריב"א בתשובות מיימוני משפטים נז). יש מפרשים נזקקים לתובע תחילה ששומעים דברי טענותיו תחילה (הר"ן סנהדרין לה א ד"ה אשרו, בשם רז"ה; רמ"א בשו"ע שם; ש"ך סק"א). יש מפרשים שאם יבוא הנתבע ויאמר: שמעתי שאתה רוצה לתבעני, תבעני עתה, אין נזקקים לו, אלא ברצון התובע הוא, ואם ירצה לא יתבענו עכשיו (תמים דעים לראב"ד סח, בשם רב האי). יש מפרשים שאם אמר הנתבע לתובע שיתבע כל התביעות שיש לו ממנו, והתובע אמר: איני רוצה לתבוע רק תביעה זו, נזקקים לו לתביעה זו בלבד (בית יוסף שם, בשם רשב"ץ; רמ"א בשו"ע שם). ויש מפרשים שאם שניהם תובעים זה את זה וכופרים זה לזה, משביעים את הנתבע תחילה (הג"ה לתשובות מיימוני משפטים נז, בשם יש גאונים). ויש שכתבו שלהלכה כל הפירושים אמת (ים של שלמה בבא קמא ה ד, הביאו הש"ך סק"ד). במקום היזק לנתבעהיו עומדים נכסיו להיות זולים יותר על ידי זה שיזדקקו אל התובע, נזקקים לנתבע תחילה (בבא קמא מו ב; טוש"ע כד א). וכן כל מה שלפי ראות עיני הדיינים יש היזק לנתבע אם יזדקקו לתובע תחילה, נזקקים לנתבע תחילה (רמ"א שם). המשא והמתןהוצאת כולם לחוץלאחר ששמעו הטענות מכניסים את העדים ושומעים דבריהם (ראה ערך קבלת עדות), ומוציאים את בעלי הדין ואת העדים לחוץ, ובית דין נושאים ונותנים בדבר (סנהדרין ל א; רמב"ם סנהדרין כב ט; טוש"ע יח א). אבל שאר כל אדם אין צריך להוציא (ב"ח שם, שמה שכתב הרמב"ם והטור כל אדם לאו דוקא, ורצונם לומר אף בעלי הדינים); ויש סוברים שמוציאים אף שאר כל אדם, מפני החשש של הולך רכיל, מלבד השייכים לדיינים, כגון אחד מן התלמידים, שאינם צריכים לצאת (פתחי תשובה ס"ק א, בשם שבות יעקב כפשטות לשון הרמב"ם וטוש"ע). הכל מלמדים בדיני ממונות זכות וחובה (משנה סנהדרין לב א; רמב"ם יא א), ואפילו תלמידים היושבים לפני הדיינים ולא נתמנו בית דין על כך (רש"י שם, וראה סנהדרין לג ב בסופו), שחובתו של זה היא זכותו של זה (חידושי הר"ן סנהדרין שם ד"ה הכל). וכתבו ראשונים שבזמן שכל הדיינים מסכימים לדעה אחת, אין שומעים לשום אדם (חידושי הר"ן שם ד"ה דיני). עד המלמד זכותאחד מן העדים שבא ללמד זכות או חובה בדיני ממונות, נחלקו ראשונים: יש סוברים שיכול ללמד, אלא שלא ימנה עם הדיינים, שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות (רמב"ם עדות ה ח). יש סוברים שהעדים אף נמנים עם הדיינים, הואיל ולא נעשה דיין מתחילתו לכך, ואינו בכלל אין עד נעשה דיין (תירוץ א בחידושי הר"ן שם ד"ה הכל). ויש חולקים וסוברים שאין העדים מלמדים לא זכות ולא חובה, כדרך שאינם מלמדים בדיני נפשות, מפני שהם נוגעים בעדות, שדואגים מחשש עדי הזמה (רמב"ן, הובא בחידושי הר"ן שם). מתחילים בגדול הדייניםדיני ממונות מתחילים מן הגדול שבדיינים, ושומעים את דבריו (משנה סנהדרין לב א; רמב"ם יא א). ומכל מקום כתבו ראשונים שטוב להתחיל אף בדיני ממונות מן הקטן כמו דיני נפשות (נמוקי יוסף סנהדרין לו א ד"ה ותו; רמ"א בשו"ע יח א). העמידה למניןהסכימו כולם לדעה אחת - מוטב (טוש"ע יח א); ואם נחלקו ביניהם - הולכים אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה, שנאמר: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב. סנהדרין ג ב; רמב"ם ח א; טוש"ע שם. וראה ערך רוב). בית דין של שלשהבית דין של שלשה שנחלקו, שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב - הרי זה זכאי; שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי - הרי זה חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינים; וכן אמרו שנים זכאי או חייב והשלישי אמר איני יודע - יוסיפו דיינים (משנה סנהדרין כט א; רמב"ם ח ב; טוש"ע יח א), ואין מוסיפים פחות משנים (תוספתא סנהדרין ו ג; רמב"ם שם; טוש"ע שם). בית דין של חמשהאחר שהוסיפו שנים ונמצאו שהם חמשה נושאים ונותנים שוב בדבר, אמרו שלשה מהם זכאי ושנים חייב - הרי זה זכאי (רמב"ם שם; טוש"ע שם). בית דין של שבעים ואחדהיו מחצה על מחצה ואחד אומר איני יודע, הרי אלו מוסיפים שנים אחרים, ומוסיפים והולכים עד שבעים ואחד, הגיעו לשבעים ואחד ואמרו שלשים וחמשה חייב ושלשים וחמשה זכאי ואחד אומר איני יודע, נושאים ונותנים עד שיחזור לדברי הצד האחד ונמצא שלשים וששה מזכים או מחייבים, ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהם הרי הדבר ספק, ומעמידים את הממון בחזקת בעליו (רמב"ם שם; טוש"ע שם ב). ויש חולקים וסוברים שכשהגיעו לשבעים ואחד, ואחד אומר איני יודע - מוציאים מן המנין את זה שאומר איני יודע, ומחליפים אותו באחר (חידושי הר"ן סנהדרין מב א ד"ה י"ב). סילק אחד את עצמושלשה שישבו בדין וסילק אחד מהם את עצמו, אין השנים יכולים לגמור הדין (שו"ת הרשב"א תולדות אדם קד, הובא בבית יוסף יג; שו"ע יח ד). עיוות הדיןכל המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו, שנאמר: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (ויקרא יט טו. תורת כהנים שם; רמב"ם סנהדרין כ יב). ויש למדים מהכתוב: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט (דברים טז יט. כתובות קה א). יש שכתבו שכל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין: לא תעשו עול במשפט, ולא תטה משפט, אלא שבמנין המצות נחשבים לאחד (סמ"ג לאוין רה - רו). גר יתום ועניאם היה גר, עובר בשני לאוין, שנאמר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר (דברים כד יז. ספרי שם; רמב"ם שם). ואם היה יתום, עובר בשלשה לאוין, שנאמר: מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם (דברים שם. רמב"ם שם). המטה משפט עני, יש מן הראשונים סוברים שעובר בשני לאוין (רש"י דברים כד יז); ויש אומרים שעובר בשלשה לאוין, שנים שבכל אדם: לא תעשו עול ולא תטה משפט, ולאו מיוחד בעני: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ (שמות כג ו. סמ"ג שם)[14]; ואם היה גר עובר בארבעה לאוין, ואם היה יתום עובר בחמשה לאוין (סמ"ג שם). עינוי הדיןומכלל הלאו הזה של לא תעשו עול במשפט הוא גם המענה את הדין ומאריך בדברים ברורים כדי לצער אחד מבעלי הדינים, שזה עול (רמב"ם שם ו; טוש"ע יז יא). פסק דיןלהיות הדיין מתון בדיןצריך הדיין להיות מתון בדין, שלא יפסקנו עד שישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש (אבות א א; רמב"ם סנהדרין כ ז; טוש"ע חושן משפט י א), ואפילו אם בא דין לפניו פעם אחת ושתים ושלש, אל יאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושילשתיו, אלא יהיה מתון בדין (סנהדרין שם, וראה שמות רבה ל. ספרי דברים פסקא טז). וכל הגס לבו בהוראה, וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש, הרי זה שוטה רשע וגס רוח (רמב"ם שם, על פי אבות ד ז; טוש"ע שם). הצעת פשרהקודם גמר דין, אף על פי ששמע הדיין דברי בעלי הדינים ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לשאול אותם אם בדין הם רוצים או בפשרה, ואם רוצים בפשרה - מצוה לבצוע (ראה סנהדרין ו ב, ורמב"ם כב א, וטוש"ע יב ב. וראה ערך פשרה). להימלך בגדולכל דיין שבא לפניו דין והתחיל לדמותו בדין פסוק שכבר ידע אותו, ויש בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו הולך ונמלך בו, הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה, ואמרו חכמים רעה על רעה תבוא לו, שכל הדברים וכיוצא בהם מגסות הרוח הם המביאים לידי עיוות הדין (רמב"ם כ ח; טוש"ע י ב). אמירת פסק הדיןאחרי שהדיינים נשאו ונתנו בדבר, מכניסים את בעלי הדין, והגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב (משנה סנהדרין כט א; רמב"ם כב ט; טוש"ע יט א), כדי שלא ידע אחד מבעלי דינים איזה דיין הוא מי שזיכה אותו, ואיזה דיין הוא שחייבו (רמב"ם שם; טור שם, וסמ"ע וש"ך שם). שלא בפני בעל דיןפוסקים את הדין בדיני ממונות אף שלא בפני בעל דין (שו"ת הרשב"א א אלף קיח; שו"ע יח ו), מאחר שאם ימצא בעל דין ראיה לסתור את הדין יוכל לסתרו אף אחר כך, ואין לו הפסד (רשב"א שם; סמ"ע ס"ק יג)[15]. שלא לגלות הדיין המחייבאסור לאחד מן הדיינים כשיצא מבית דין לומר אני המזכה, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, ואם אמר כן הרי הוא בכלל הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד (משלי יא יג. משנה סנהדרין כט א; רמב"ם כב ז; טוש"ע יט א), ובכלל זה אף מי שאומר לנידון: הדיין עשה לך שלא כדין (הובא בב"ח וש"ך יט שם). כשבאו לכתוב פסק דין - במקום שיש מחלוקת ונטו אחר הרוב (רש"י ל א ד"ה מיכתב) - נחלקו אמוראים כיצד כותבים: ר' יוחנן אמר פלוני זכאי, שאם יכתבו שמות המזכים והמחייבים יהיה בזה משום לא תלך רכיל. ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכים ופלוני מחייב, שאם יכתבו סתם זכאי ויחשוב שכולם זיכו, הרי זה נראה כשקר. ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני, שמשמעו שהיתה מחלוקת ביניהם, ומתוך דבריהם נזדכה, ואין כאן לא משום רכיל, ולא משום שקר (סנהדרין ל א ורש"י). הלכה כר' אלעזר, וכותבים: בית דין של פלוני מדבריהם נזדכה פלוני (רמב"ם כב ח; טוש"ע יט ב, בקצת שינוי לשון)[16]. חתימת הדיין שלא הסכיםאם כופים את היחיד, שלא הסכים לרבים, שיחתום על פסק הדין, נחלקו אמוראים: ר' יוחנן אמר כופים אותו, ר' שמעון בן לקיש אמר המחייב כותב חייב, והמזכה כותב זכאי, ואין כופים לזה שחבריו רבו עליו לחתום עמהם (ירושלמי סנהדרין ג י, פני משה שם). הלכה כר' יוחנן (אורים יט סק"ג בסופו, וראה פתחי תשובה סק"ד). כתיבת טעם הדיןאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל (תוספות בבא מציעא סט ב ד"ה כי האי, וסנהדרין לא ב ד"ה ואם אמר; טוש"ע יד ד); וכן אם בעל הדין אומר: כתבו לי מאיזה טעם דנתוני (סנהדרין לא ב; רמב"ם ו ו; טור ורמ"א יד שם), אלא שאז אין צריכים לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבים להם הטענות והפסק דין (בית יוסף שם, בשם הרשב"א; רמ"א בשו"ע שם), ומכל מקום כתבו אחרונים שבעל פה צריך לומר לו גם הטעם (תומים סק"ג). רוב הראשונים סוברים שדוקא כשדנו אותו על ידי כפייה צריכים לכתוב לו כששאל, אבל כשבאו מרצונם לדון אין צריכים לכתוב לו כלל (תוספות שם ועוד; רמ"א שם); ויש סוברים שבין כשדנו בכפייה ובין בלא כפייה, לעולם אם שאל לכתוב מאיזה טעם דנוהו כותבים לו (רבנו ירוחם, הביאו בית יוסף; ב"ח שם, בדעת הטור). ואין צריכים לכתוב לו אלא כשדן אותם בית דין קטן שחוששים שמא טעו, אבל בית דין גדול שדנו אין צריכים לכתוב לו, ואין חוששים לטעות, שאם כן אין לדבר סוף (בית יוסף שם, ממשמעות לשון הרמב"ם שם; רמ"א בשו"ע שם). לפסוק יותר מהתביעהאין לדיין לפסוק לבעל דין יותר ממה שתבע, אפילו אם רואה שמתחייב לו על פי דין יותר, ואם פסק לו יותר הרי זו טעות בדין וחוזר (שו"ת ריב"ש רכז). יש סוברים שהדברים אמורים דוקא כשהתובע יודע שהנתבע מתחייב לו יותר, ואז סימן שמחל, אבל אם אין הדיין רואה שהתובע יודע יוכל לומר לנתבע: תן לו מה שתובע, ואם לאו אקנוס אותך עד שתתן לו כל מה שאתה חייב לו על פי הדין (סמ"ע יז ס"ק כו). ויש סוברים שאין הבדל בדבר, ולעולם אסור לומר לו שיש עליו חיוב יותר ממה שזה תובעו, שיש לדיין לתלות שמסתמא יודע ומוחל, אלא אם כן רואה הדיין שהתובע טועה בדין, הרי זו מחילה בטעות, ויכול לפסוק כל מה שחייב על פי הדין (ש"ך ס"ק טו, וראה פתחי תשובה ס"ק יח). קבלת הדיןמשקיבלו בעלי הדין עליהם את הדין ונפטרו מלפני הדיין, יהיו בעיניו ככשרים, וידון כל אחד לכף זכות (רמב"ם כג י, על פי אבות א ו, ושם ו ח; טוש"ע יז י). אם אינו רוצה לקבל עליו את הדין, מנדים אותו מיד (בית יוסף יט בסופו; רמ"א שם ג, ו)[17]. סתירת הדיןדיני ממונות מחזירים בין לזכות ובין לחובה, שסותרים את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו, ומחזירים את הדבר (משנה סנהדרין לב א ורש"י; רמב"ם יא א)[18]. הבאת ראיות לאחר זמןמי שנתחייב בבית דין, והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר את הדין וחוזר הדין אף על פי שכבר נגמר הדין, ואפילו אחר כמה ימים, ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שמביא ראיה - סותר (משנה סנהדרין לא א ורש"י; רמב"ם סנהדרין ז ו; טוש"ע כ א). אמרו לו: כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום - נחלקו תנאים, והלכה שסותר אפילו לאחר שלשים (סנהדרין לא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו אם כבר עשה מעשה כדעת הסוברים שאינו סותר, חוזר הדין וסותרו (סנהדרין שם, לפרש"י ד"ה דאי עבד). אמרו לו: הבא עדים או הבא ראיה, ואמר אין לי, ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים - נחלקו תנאים, והלכה כחכמים שאין מחזירים הדין, שהרי אמר אין לי, וחוששים שמא זייף הראיה, או שכר עדי שקר (סנהדרין שם ורש"י; רמב"ם שם ז,ח; טוש"ע שם). תביעה בבית דין אחרראובן ושמעון שבאו לדין, ויצא אחד מהם זכאי, ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני בית דין אחר, אינו זקוק לירד עמו ולא להשיב על טענתו, וגם אין הבית דין רשאים לשמוע דבריו כלל, אחר שיצא מבית דין הראשון זכאי (בית יוסף יב, בשם הרא"ש בחזה התנופה מ, הובא בסמ"ע יט סק"ב)[19], ואין לבית דין לפסוק פעם אחרת דין שכבר נפסק, כי בית דין אין מדקדקים אחר בית דין (בבא בתרא קלח ב; שו"ת הרא"ש פה ו)[20]. ואין התלמידים רשאים לקרוע פסק דין, אף שיראו שהוא שלא כדין, עד שיבוא הרב שפסק, שהוא ידע יותר מהם (רבנו ירוחם מישרים א א, הביאו בסמ"ע שם). בית דין לערעוריםיש שאסרו להקים בית דין לערעורים על פי הלכה זו שאין בית דין מדקדקים אחר בית דין (ראה לעיל תביעה בבית דין אחר)[21]; ויש שהתירו, וכמה יישובים נאמרו להתיר[22]:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
