הגדרה^[1] - דין שאנו למדים באחת מפרשיות התורה מפרשה אחרת, נחלקו אם למדים ממנה את עיקר הדין בלבד, ואת פרטי הדין מעמידים במקומה, כאלה שנוהגים בפרשה זו בלבד; או שלמדים מהפרשה האחרת לגמרי, את הדין עם הפרטים

הלימוד

פרשה הלמדה דבר מחברתה בגזרה שוה (ראה רש"י שבועות לא א ד"ה בדון), נחלקו חכמים בכמה מקומות אם אומרים דון מינה ואוקי באתרה, או דון מינה ומינה (ראה יבמות עח ב; נדה מג ב).

• הסוברים שאומרים דון מינה ואוקי באתרה, לומדים את עיקר הדבר מחברו, אבל את שאר פרטי הדין שאתה מוצא אותם מפורשים בו, ואתה יכול ללמוד מיניה וביה דבר מדבר ואינך צריך ללמוד מחברו, העמידנו במקומו ואל תשווהו לחברו (רש"י סנהדרין עה ב ד"ה בין). שלאחר שלמדתו משם והבאתו לכאן, העמידהו כאן בתורת שאר דברים המפורשים כאן (רש"י שבועות לא א ד"ה בדון).

• והסוברים שאומרים דון מינה ומינה, מעמידים את הדבר בתורת מה שהיה עומד במקום שלמדתו משם, שהואיל ולמדת ממנו עיקרו של דבר על כרחך ממנו תחזור ותלמדנו לכל משפטו ולכל דבריו (רש"י שבועות שם, וסנהדרין שם ד"ה דון).

ויש מסבירים שדעת הסוברים דון מינה ומינה היא, שאנו עושים את הלמד כאילו נעקר מכאן ונכתב אצל המלמד, ולכן יש להטיל בו כל דיני המלמד (שיטה מקובצת בבא קמא כה ב, בשם הרא"ה).

בממזרות

ישנם כמה הלכות שנזכרה לגביהם מחלוקת זו אם אומרים דון מינה ואוקי באתרה, או דון מינה ומינה:

בתורה נאמר: לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה' (דברים כג ג), ולמדים בגזרה שוה עשירי עשירי מעמוני ומואבי שנאמר בהם עַד עוֹלָם (שם ד), שאף הממזר אסור גם לאחר עשרה דורות, עד עולם. אלא שנחלקו בממזרת:

• יש סוברים שלאחר עשרה דורות היא מותרת, כיון שאומרים דון מינה ומינה, ולמדים לגמרי מעמוני ומואבי, מה עמוני ומואבי זכרים אסורים ולא נקבות, אף ממזר לאחר עשרה דורות שלמדים מהם, הזכר אסור והנקבה מותרת. אלא שלפני עשרה דורות הנקבות אסורות בממזרות, שלא מעמוני ומואבי למדים, אלא בממזר גופו כתוב האיסור, וממזר משמעו גם נקבה.

• ויש סוברים שאף לאחר עשרה דורות הנקבה אסורה, שאומרים דון מינה ואוקי באתרה, שמאחר שלמדנו איסור לאחר עשרה דורות העמידנו על מקומו, שבממזר לא חילקה תורה בין זכרים לנקבות (יבמות עח ב, ורש"י ד"ה מעשירי וד"ה דון).

בשבועת הפקדון

וכן נחלקו תנאים בשבועת הפקדון - מי שיש ממון חבירו בידו ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו (רמב"ם שבועות א ח):

ר' מאיר אומר שהנשבע מפי עצמו חייב, בין בפני בית דין, בין שלא בפני בית דין, והמושבע מפי אחרים אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין; וחכמים אומרים שבין מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפר בו אף שלא בבית דין - חייב (ראה שבועות לו ב).

וטעם מחלוקתם הוא, שר' מאיר סובר שאומרים דון מינה ומינה, ומכיון שכל דין מושבע מפי אחרים בשבועת הפקדון לא למדנו אלא משבועת העדות - העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעין לו עדות (רמב"ם שם. וראה ערך שבועת הפקדון), כשם שבשבועת העדות אין מושבע מפי אחרים חייב עד שיכפרנו בבית דין, אף בשבועת הפקדון כך;

וחכמים סוברים שאומרים דון מינה ואוקי באתרה, שמאחר שהבאנו מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון, העמידהו בתורת שבועת הפקדון שאין שבועה בבית דין כתובה בה (שבועות לא ב, ורש"י ד"ה לאו).

בדברי סופרים

אפילו כשהפרטים שדנים עליהם אם למדים מהלמד, או שמעמידים אותם במקומם, אינם אלא דינים של דברי סופרים, מכיון שכל מה שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (ראה ערך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון), נחלקו אף בהם אם אומרים דון מינה ואוקי באתרה, או דון מינה ומינה (ראה רש"י חולין קכ ב ד"ה אף תרומה נמי).

ולכן במי פירות של תרומה, כגון דבש תמרים ויין תפוחים, שאכלם זר בשוגג - ר' אליעזר מחייב קרן וחומש, ור' יהושע פוטר (תרומות יא ב. וראה ערך תשלומי תרומה).

וטעם מחלוקתם הוא:

• שר' אליעזר סובר שאומרים דון מינה ומינה, וכיון שכל עיקר מה שבתרומה משקים היוצאים מהם הם כמותם למדים מבכורים (ראה ערך מי פירות), למדים לגמרי משם, מה בכורים אפילו שאר מינים, ולאו דוקא תירוש ויצהר, אף תרומה אפילו שאר מינים (חולין קכ ב). ואף על פי שתמרים ותפוחים עצמם אין תרומתם מן התורה אלא מדברי סופרים, מכל מקום כיון שאילו היתה תרומת תמרים ותפוחים מן התורה היו למדים מבכורים לגמרי, אף למשקים שלהם, כך עכשיו שהיא מדרבנן, המשקים שלהם כמותם מדרבנן (רש"י שם).

• ור' יהושע סובר שאומרים דון מינה ואוקי באתרה, מה משקים שחייבים בתרומה הם תירוש ויצהר בלבד (ראה ערך טבל), אף משקים של תרומה, שקרא עליהם שם תרומה בעודם פירות ואחר כך דרך אותם ועשאם משקים אינם אלא בתירוש ויצהר (חולין שם). שכשם שאילו היתה תרומת תמרים ותפוחים מן התורה לא היו משקים היוצאים מהם כמותם, מטעם זה של אוקי באתרה, כך עכשיו שהיא מדרבנן, אין המשקים שלהם כמותם מדרבנן (רש"י שם).

בבנין אב

בדון מינה ואוקי באתרה, או מינה ומינה, נחלקו תנאים בין בדבר הנלמד בגזרה שוה, כמו בלימוד של ממזר מעמוני ומואבי (ראה לעיל), ובלימוד של שבועת הפקדון משבועת העדות (ראה לעיל), ובין בדבר הלמד בבנין אב (רש"י חולין קכ ב ד"ה בדון).

כמו שלמי צבור, והם כבשי עצרת, שלמדים משלמי יחיד שטעונים תנופה לאחר שחיטה, ונחלקו בהם תנאים:

• חכמים סוברים דון מינה ומינה, מה שלמי יחיד התנופה היא רק בחזה ושוק, אף כאן בחזה ושוק.

• ורבי סובר דון מינה ואוקי באתרה, שלאחר שלמדנו משלמי יחיד שצריכים תנופה לאחר שחיטה, אנו מעמידים על מקומו כדין שלמי צבור עצמם שתנופתם מחיים כשהם שלמים (מנחות סב א-ב, ורש"י ד"ה ואוקי).

לימוד מיתור

וכן כשלמדים מריבוי מיוחד על ידי יתור מילה, כמו שמן שמתנדבים על גבי המזבח, שלמדים אותו מריבוי של יתור מילה שנאמרה בפרשת מנחה (ראה זבחים צא ב), נחלקו תנאים בדינו:

• חכמים סוברים שאומרים דון מינה ומינה, מה מנחה לוג שמן, אף כאן לוג שמן, ומה מנחה קומץ אותה ושייריה נאכלים (ראה ערך מנחה), אף שמן קומצו ושייריו נאכלים.

• ורבי סובר שאומרים דון מינה ואוקי באתרה, כדין הנסכים, מה נסכים שלשה לוגים, אף שמן שלשה לוגים, ומה נסכים כולם כליל (ראה ערך נסכים), אף שמן כולו לאישים (זבחים שם).

בהיקש

בדבר הלמד בהיקש, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שאף בו נחלקו אם אוקי באתרה, או מינה ומינה (רש"י זבחים צא ב ד"ה בדון; מהרש"א בבא קמא כה ב על רש"י ד"ה הניחא).

• יש סוברים שבהיקש לדברי הכל אומרים דון מינה ואוקי באתרה, שכיון שהכתוב עשה היקש זה לזה, כל שכן שהוקש הלמד לעצמו. ורק בגזרה שוה יש סברא לומר דון מינה ומינה שאנו עושים כאילו נעקר הלמד מכאן ונכתב אצל המלמד (שיטה מקובצת בבא קמא כה ב, בשם הרא"ש; מהרש"ל בבא קמא שם על רש"י ד"ה הניחא; יבין שמועה קד).

• ויש סוברים להיפך, שבהיקש לדברי הכל אומרים דון מינה ומינה (שיטה לא נודע למי קידושין ט ב. וראה ברכת הזבח מנחות קז ב).

בקל וחומר

דבר הלמד בקל וחומר, אין למדים יותר ממה שיש במלמד, ואין אומרים בו דון מינה ואוקי באתרה לדברי הכל, לפי שכלל אחר יש בקל וחומר, והוא דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון (ראה ערכו).

כגון בשבועת הפקדון אילו היינו למדים שחייב במושבע מפי אחרים בקל וחומר משבועת העדות, ולא בגזרה שוה (ראה לעיל), לדברי הכל לא היה חייב עד שיכפרנו בבית דין, משום דיו להלמד שיהיה כמלמד, ושבועת העדות עצמה אינה אלא בבית דין (תוס' שבועות לא ב ד"ה מההיא).

ההלכה

להלכה, מצינו סתירות בראשונים במחלוקות התלויות בדון מינה ואוקי באתרה, או דון מינה ומינה - יש מקומות שפסקו כדעת הסוברים אוקי באתרה, ויש שפסקו כדעת הסוברים מינה ומינה, והאחרונים טרחו ליישב את דבריהם (ראה לחם משנה מעשה הקרבנות טז יד; שו"ת חות יאיר רג; ברכת הזבח וצאן קדשים וחק נתן זבחים קז ב; שו"ת בנין ציון לח - שהאריכו בישוב דברי הרמב"ם במקומות שונים שנראים כסותרים).

ויש שכתבו שהלכה שאומרים דון מינה ואוקי באתרה (ספר הכריתות ה ג קעה; יבין שמועה קו; תוספות יום טוב נזיר ט ה, זבחים ז ב).

הערות שוליים