|
דגים הגדרה[1] - בעלי חיים, טמאים וטהורים, הגדלים במים סוגיהםבריות המים נחלקו ראשונים בהגדרתם:
דגים טהוריםבאכילהדגים טהורים מותרים באכילה, שנאמר: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ (ויקרא יא ט. וראה משנה חולין נט א, ורמב"ם מאכלות אסורות א כד), אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים, מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכים בימות החמה, עד שאתה מרבה מים שבביברין - חפירות שמאספים בהן דגים והם זוחלים (קרבן אהרן, ובדפוס שבבורות וטעות סופר הוא, וראה באור החפץ חיים) - תלמוד לומר: במים (תורת כהנים שמיני ג. וראה חולין סו ב). בשחיטהדגים אינם צריכים שחיטה (חולין כז ב; רמב"ם שחיטה א ג; טוש"ע יורה דעה יג א) אלא אסיפתם - לקיחתם - היא המתרת אותם, שנאמר: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם (במדבר יא כב), ששינה הכתוב בדגים, ונאמר בהם: אסיפה, במקום שבצאן ובקר נאמר: שחיטה, לומר שדי להם באסיפה בלבד (חולין שם). לפיכך אם מתו מאליהם בתוך המים - מותרים, ומותר לאכלם חיים (רמב"ם שם), וכן שנינו: אוכל אדם דגים בין חיים ובין מתים, ואינו חושש (תוספתא תרומות ט), אלא שיש שכתבו שאינו מותר אלא לחתוך מהם אבר ולאכלם (שו"ת הרשב"א א שסד בפירוש התוספתא; רמ"א בשו"ע שם), אבל לאכלם חיים אסור משום בל תשקצו (רמ"א שם, על פי תוספות שבת צ ב ד"ה דלא, ורשב"א בשו"ת שם, והגהות מיימוניות שחיטה שם בחגבים. וראה ערך בל תשקצו); ויש מי שכתב שאף אין בזה משום בל תשקצו (שו"ת דעת כהן יב, בדעת הרמב"ם, ובדעת המחבר). דגים טמאיםמקור איסור אכילתםדגים טמאים, שאין להם סימני טהרה, אסורים באכילה, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים וגו' שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא יא י - יא), וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ (דברים יד י)[2], וכשם שלהיתר, כשיש לו סנפיר וקשקשת, עשה כל המים כימים ונחלים (ראה לעיל: דגים טהורים; באכילה), כך לענין איסור, כשאין לו סנפיר וקשקשת, עשה כל המים כימים ונחלים, שנאמר: ימים ימים, נחלים נחלים, לגזרה שוה (תורת כהנים שמיני ג, וראה חולין סו ב[3]). חומר האיסורהאוכל כזית מדג טמא עבר על לא תעשה ולוקה (רמב"ם מאכלות אסורות ב ד, וסנהדרין יט ד במנין פב), ונמנה הלאו במנין המצות (ספר המצות לא תעשה קעג; סמ"ג לאוין קכט; החינוך מצוה קנו), ומלבד הלאו עבר אף על עשה, שנאמר: כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ממשמע שנאמר אכול את שיש לו, שומע אני לא תאכל את שאין לו, ולמה נשנו, ליתן עליהם עשה וליתן עליהם לא תעשה (תורת כהנים שמיני ג; חולין סו ב; רמב"ם מאכלות אסורות שם), שלאו הבא מכלל עשה - עשה (רש"י חולין שם ד"ה כל. וראה ערך לאו הבא מכלל עשה)[4]. ונחלקו ראשונים על כמה לאוין הוא לוקה:
חיות שביםאף החיות שבים, שיש להן רגלים, אם יש להן סימני טהרה של סנפיר וקשקשת, מותרות באכילה כדגים טהורים (מעדני יום טוב חולין ג סז אות ה; פרי חדש יו"ד פג סק"ד; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ב), וכן אמרו: חמור הים מותר באכילה, שור הים אסור באכילה, וסימן לדבר הטמא – טהור, והטהור - טמא (עבודה זרה לט א), וכן עז הים (תוספות עבודה זרה שם ד"ה וסימניך), הרי שכל בריות הים מותרות בסימני טהרה, ואסורות אם אין להן (פרי חדש שם). אלא שיש סוברים שאותו הכלל שאמרו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר (ראה להלן: סנפיר וקשקשת; כשיש קשקשת בודאי יש אף סנפיר) לא נאמר אלא על דגים ולא על חיות שבים, ובהן צריכים שיהיו שני הסימנים לעינינו (מעדני יום טוב שם); ויש סוברים שאף בזה חיות שבים שוות לדגים (פרי חדש שם, וראה שו"ת מהר"ם שיק יו"ד קב שהביא כמה ראיות לפרי חדש). ויש מהאחרונים חולק וסובר שחיות שבים שאינן בצורת דגים אסורות אפילו בסימני טהרה (שו"ת הלכות קטנות א רנה, ושם ב ה; ערוך השלחן פג מסעיף ז ואילך לדעת הרמב"ם), ולא נאמרו סנפיר וקשקשת להתיר באכילה אלא לבריות שבצורות דגים, שכן בכתוב של היתר האכילה לא נזכרו שרץ המים ונפש החיה כדרך שנזכרו בכתוב של איסור האכילה, וחמור הים ושור הים שאמרו בגמרא שמותרים באכילה, צורת דגים להם, ושמות בלבד הוא שנתנו להם כשמות הבהמות (ערוך השלחן שם, ראה שם בארוכה[5]). האוכל עצמות וסנפיריםכשאוכל מן העצמות והסנפירים אינו עובר על הלאו של דגים טמאים, שנאמר: מִבְּשָׂרָם (ויקרא יא יא) - ולא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם (תורת כהנים שם, ורצונו לומר פטור אבל אסור, וראה רמב"ם מאכלות אסורות ד יח, אלא שהביא שם כל דין העצמות בבהמה חיה ועוף ולא הזכיר דגים. וראה ערך בשר). מינים שהוזכרו בתלמודאמרו חכמים שבע מאות מיני דגים טמאים הם (חולין סג ב, ורש"י ד"ה מיני, ותוספות ד"ה עופות); ויש גורסים: דגים טהורים (גירסת פתיחתא דאיכה רבתי, וראה דקדוקי סופרים שכן היא הגירסא בכתב יד המבורג). מינים מסויימים של דגים הוזכרו בתלמוד שהם טמאים או טהורים, כגון:
סימניהםחמשה מיני סימנים נאמרו בדגים, מהם סימנים גמורים, שמציאותם היא סימן טהרה והעדרם הוא סימן טומאה, ומהם סימנים שנחלקו בהם ראשונים אם סומכים עליהם בין להחמיר ובין להקל או להחמיר בלבד, או שנחלקו בהם אם סומכים עליהם לעולם או רק במקרים ידועים כגון שהדג חתוך לפנינו' ואין מכירים אם היו בו הסימנים שאמרה תורה (ראה להלן בפרקים הבאים). הסימנים הם:
סנפיר וקשקשת ישנם בדגים טהורים ואינם בדגים טמאים, והם הסימנים הגמורים, המפורשים בתורה, ושאר הדברים שאמרו שהם סימנים, ישנם גם בדגים טמאים, אלא שצורתם שונה מזו של דגים טהורים, והשינוי הוא הסימן (ראה להלן). סנפיר וקשקשתעניינם ודינםסנפיר הוא שהדג פורח בו (משנה חולין נט א; רמב"ם מאכלות אסורות א כד), היינו ששט בו (תוספתא חולין ג; רש"י שם ד"ה הפורח; טוש"ע יו"ד פג א). וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו (אונקלוס ויקרא יא ט – י, ורש"י ורמב"ן שם; משנה שם; טוש"ע שם), ודבוקות בכל גופו (רמב"ם שם), ועגולות כגלדת הצפורן (רמב"ן על התורה שם), והן מלבושי הדג, שלבוש בהן (תוספתא שם; חולין סו ב). ולפיכך אין הקשקשת סימן טהרה אלא אם היא נפשטת מן העור כלבוש, היינו שנקלפת מעור הדג ביד או בכלי (רמב"ן על התורה שם; בית יוסף יו"ד פג, ורמ"א בשו"ע שם א) כקליפי האילנות והפירות (רמב"ן שם), אבל אם היא קבועה ודבוקה בעור הדג ואינה נעדרת מן העור כלל - שאי אפשר לקלפה מעור הדג (רמ"א שם) אלא אם כן ינטל גם מעור הדג עצמו (נודע ביהודה תנינא יו"ד ל; ערוך השלחן יו"ד יג) - אינה קשקשת, והדג אסור (רמב"ן שם; ורמ"א שם), שאינו אלא גוף העור (לבוש פג א). קשקשים שאינם נקלפים אלא בשרייהקשקשים שאינם נקלפים ביד או בכלי, אבל אחר שריית הדג במים רותחים או במי אפר הם נקלפים, נחלקו בהם אחרונים:
קשקשת שצורתה חדה ובולטתקשקשת הנקלפת ביד, אבל אינה עגולה כגלדת הציפורן, כאותו דג הנקרא "שאטריא", שצורת קשקשותיו היא כמו קנה וחדה כמחט, ובולטת הרבה מעור הדג, נסתפקו בה אחרונים אם תורת קשקשים עליה (ראה שו"ת צמח צדק החדשות יו"ד סא, ראה שם בארוכה ולא הכריע דבר ברור). שיעור הקשקשת אפילו כל שהואקשקשת שאמרו אפילו כל שהוא, שקשקשת סתם נאמרה בתורה, ומשמעו אפילו כל שהוא (לבוש פג ב), ואפילו קטנה כל כך עד שאין העין שולטת לראותה אלא נגד השמש (עבודה זרה לט א, ורש"י ד"ה להדי; ש"ך שם סק"ב[14]), וכן מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם ניכרים, ואם כרכום בבגד או נתנום בכלי מלא מים נמצאו בהם קשקשים - מותרים (טוש"ע יו"ד פג ב), ואין חוששים שמא היו הקשקשים כבר בבגד או במים מדגים אחרים, ולרוב דקותם לא היו ניכרים, כמו שלא היו ניכרים בדג, שיותר קרוב לומר שבדג היו (ט"ז שם סק"א, בפירוש דברי הטור). יש שכתב שדגים שיש להם קשקשים ואין רואים אותם אלא על ידי זכוכית מגדלת, או מיקרסקופ בלבד, פשוט שאסור לאכלן (יביע אומר יו"ד ד כ אות ב). מנין הקשקשים שבדג טהורנחלקו תנאים כמה קשקשים יהיו בדג טהור: אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים, מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, תלמוד לומר קשקשת; רבי יהודה אומר אף שני קשקשים - אין הכתוב מרבה אלא אפילו אם אין בו אלא שני קשקשים, אבל לא שאין בו אלא קשקשת אחת - (תורת כהנים שמיני ג על פי ביאור הקרבן אהרן שם, וכן נחלקו במשנה חולין נט א). בתוספתא אמרו: כמה קשקשים יהיו בו, אפילו אחת תחת לחיו, ואחת תחת זנבו, ואחת תחת סנפיר שלו; רבי יהודה אומר שנים (תוספתא חולין סוף פרק ג[15]). ונחלקו בפירושו: יש מפרשים שתנא קמא מצריך שלשה קשקשים, אחת אחת בכל אחד מהמקומות שאמרו, ורבי יהודה מצריך ששה, שנים שנים בכל אחד מהמקומות (רשב"א חולין סו א ד"ה ובדגים; מגיד משנה מאכלות אסורות א כד, בשם גאונים); ויש מפרשים דברי תנא קמא בלשון או או, אחת תחת לחיו, או תחת זנבו, או תחת סנפירו, שבשאר מקומות יש לחוש שמא נתערב עם דגים טהורים ונשרה קשקשת אחת מהם ונדבק בזה, אבל במקומות אלו בידוע ששלו היא (רמב"ן חולין שם ד"ה והא; תורת הבית הארוך והקצר ג א; רא"ש חולין שם סז). להלכה נחלקו ראשונים:
כשיש קשקשת בודאי יש אף סנפיראף שסנפיר וקשקשת אמרה תורה, ושניהם יחד הם סימן טהרה, מכל מקום אמרו חכמים: כל שיש לו קשקשת - יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר - ואין לו קשקשת (משנה נדה נא ב; רמב"ם מאכלות אסורות א כד; טוש"ע יו"ד פג ג), וכתבו ראשונים שכלל זה הוא במסורת מאדם הראשון, שקרא שמות לכל בעלי החיים, או שהוא הלכה למשה מסיני (תוספות חולין סו ב ד"ה כל; קרית ספר מאכלות אסורות סוף פרק א). לפיכך אם מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר (תוספתא חולין ג; חולין סו ב; תורת הבית הארוך ג א; טוש"ע שם), כי בידוע שיש לו (רשב"א שם), אבל דג שלם אי אפשר לעולם במציאות שיהיה בקשקשת בלא סנפיר (ט"ז שם סק"ג; פרי חדש סק"ד; פרי מגדים במשבצות סק"ב[16]), ולפיכך אם מצא דג שלם בקשקשת בלא סנפיר, אנו אומרים שודאי היו לו סנפירים, ונשרו בשעה שעלה מן הים (פרי חדש שם בענין הדג "שטינקיס מאריגוס"). ויש מן האחרונים שכתב שכלל זה נאמר על הרוב, שרובם אם יש להם קשקשת יש להם סנפיר, אבל יש מיעוט שהם בקשקשת בלא סנפיר, והם טמאים (כרתי שם סק"ב). בהנדסה גנטיתמפוסקי זמנינו דנו בדגים כשרים שעברו תהליך של הנדסה גנטית הגורמת להתמעטות הקשקשים תוך כדי גידול הדג, וידם נטויה לגרום אף שלא ייווצרו קשקשים כלל מרגע יצירת הדג. יש שכתב שאם הדרך היא שהקשקשים נוצרים אלא שהם נושרים בשלבי גידול הדג, בודאי שאין שזה פוגם בכשרות הדג, ואף אם על ידי שיטה זו יגרם להיעדר קשקשים לדג מרגע יצירתו, אם הוא במקורו ממין טהור, הרי הוא כשר (אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשסו, כרך ז ערך תורשה, בשם שו"ת שבט הלוי ז קכא); ויש שכתב שאף להיפך אם יצליחו ליצור קשקשים לדג טמא, אין זה הופך אותו לדג טהור, כיון שבמקורו ומהותו הוא טמא (שם בשם שו"ת מנחת שלמה ב צז אות כז)[17]. כשעתידים הסימנים לגדולאפילו אין לו עכשיו סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל לאחר זמן כשיגדיל, כגון הסולתנית[18] והעפיאן - או: עפיץ (הגירסא בגמרא עבודה זרה לט א), או: אנפיא (גירסת התוספתא[19]) - הרי זה מותר (תוספתא חולין ג כז, וגמרא שם סו א; רמב"ם מאכלות אסורות א כד; טוש"ע יו"ד פג א). נושרים הסימנים כשעולה מן המיםוכן אם יש לו קשקשים בשעה שהוא במים, וכשעולה מן המים הם נושרים - כגון הדגים אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס (עבודה זרה לט א[20]) - הרי זה מותר (תורת כהנים שמיני ג; תוספתא חולין ג כז; רמב"ם מאכלות אסורות א כד; טוש"ע יו"ד פג א), שנאמר: במים (תורת כהנים שם) - ללמד שדוקא אם במים אין לו אסור, אבל אם ישנם במים, אף שנשרו כשעלו ליבשה - מותר (קרבן אהרן שם). וכתבו ראשונים שאין להתיר את העתיד לגדל לאחר זמן אלא במוחזק בכך, וכן אין להתיר זה שמשיר אלא ביודעים ומכירים בו ומוחזק ביד דיינים (ויש גורסים: ציידי, וראה ערוך השלם שם) שמשיר קשקשיו כשעולה מן הים (ערוך ערך אקונס. וראה דרכי תשובה שם ס"ק טז). בסנפיר נחלקו אחרונים אם אף בו יתכן שמשיר כשעולה מן הים, או שמכיון שדבק בגופו ואינו נקלף אינו יכול להשירו בשום זמן (ראה דרכי תשובה שם ס"ק יח, שלהכנסת הגדולה אינו יכול להשיר, ולפרי חדש ועוד יכול להשירו). אופנים שונים לאכילת דג ללא קשקשיםכתבו אחרונים שמנהג פשוט לאכול דג ידוע שאין לו קשקשת, מפני שבשעה שעולה מן הים מתנועעות קשקשותיו מחמת כעסו, ומשירן במים (כנסת הגדולה הגהות בית יוסף הוא הדג הנקרא "פיש אושפאדה", והביאו בפרי מגדים יו"ד פג שפתי דעת סק"ב, וראה שם שבדקו בבגד שנתנו במכמורת ומצאו שם קשקשים), וכן כתבו אחרונים שמנהג פשוט לאכול כמה מיני דגים הבאים לפנינו בלי קשקשים, כשניכר בעורם מקום הקשקשים, שבכל עורם נראו שקיעות כמידת הקשקשים, שודאי היו להם קשקשים ונשרו בעלותם מן הים (דרכי תשובה שם ס"ק יז, בשם אחרונים, וקראו בשמותיהם, כגון: "אושקומבייר", "קוליות", לוקיידרה", אגולפאר", וכיוצא בהם). הלויתןהלויתן דג טהור הוא, שנאמר: גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים (איוב מא ז) - אלו קשקשים שלו, תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ (שם כב) - אלו סנפירים שלו (תורת כהנים שמיני ג, ותוספתא חולין ג כז, וברייתא בגמרא שם סז ב[21]), שהקשקשים סגורים וחתומים בו בדוחק כמו חוזק מגינים, והסנפירים חתוכים ומחודדים כחרסים, ובהם הוא בוקע את המים בחודם שלא יעכבוהו בפריחתו (רש"י שם ד"ה אלו), ואין אומרים הואיל והוקש לדבר טמא, שנאמר: לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ (ישעיה כז א) - טמא הוא (ערוך ע' נא א). ראש ושדרההמקור לסימנים אלודגים טמאים ראשם חד (רש"י עבודה זרה לט ב ד"ה כל ושאר ראשונים שם מ א; טור יו"ד פג), ואין להם חוט השדרה (גמרא שם לט א, ורש"י שם ב, ושאר ראשונים שם, וטור שם), ודגים טהורים ראשם עגול (ר"ן שם) כמו כד (מאירי שם) ורחב (רמ"א בשו"ע שם ד), ויש להם חוט השדרה (שם ושם). סימנים אלה הם על ידי שבדקו חכמים בדגים טהורים וטמאים על ידי הקשקשים ומצאו שכן הוא (ראה ריטב"א עבודה זרה מ א ד"ה עד). האם סומכים על סימנים אלונחלקו ראשונים אם ראש ושדרה הם סימן גמור לסמוך עליהם, או שאינם סימן כלל:
וכתבו ראשונים שהוראה זו צריכה ראיה גדולה, ולא מצאנו בחיבורי הגאונים ובשאר חיבורים שיש סימן טהרה לדגים בראש ושדרה (רמב"ן וריטב"א ושאר ראשונים שם), ולכן ראוי להחמיר (תורת הבית הקצר שם).
שאר סימניםקרבי דגיםקרבי דגים, והם המעיים שלהם (רש"י עבודה זרה מ ב ד"ה והיכא), והשמנונית של הדגים (פרישה פג טז, ופרי מגדים במשבצות זהב סק"ט) התלויים ודבוקים בשלפוחית הדג המלאה רוח (עבדה זרה שם, ורש"י שם ד"ה בשילפוחא[24]), יש להם בדגים טהורים סימנים, שראשה אחד של השלפוחית רחב ועגול ככד, וראשה אחד חד, ובדגים טמאים שני ראשיה כדים או חדים (עבודה זרה שם. וראה שם עמוד א). ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, ורבי דוסתאי דמן בירי הוא שאמר שלקרבי דגים יש סימנים, אבל לרבי זירא לא נאמרו סימנים אלא על ביצי דגים ולא על קרביהם, ואין להם סימן כלל (מגיד משנה מאכלות אסורות ג כ, לדעת הרמב"ם שם, על פי הסוגיא בעבודה זרה שם; בית יוסף יו"ד פג, לדעת הרמב"ם, וכן כתב הש"ך שם ס"ק כד, בדעתו בשו"ע שם ז), שקרבי דגים טמאים וטהורים דומים זה לזה (לבוש שם ז). אבל דעת רוב הראשונים והפוסקים שלדברי הכל נאמרו סימנים גם לקרבי דגים (ראה ש"ך שם, שכן היא דעת הראשונים וכל הפוסקים, וכדעת הרמ"א בשו"ע שם ח). ביצי דגיםביצי דגים, ונקראות גם עוברי דגים, הן ביצי הדגים כמות שהן מחוברות יחד (רש"י חולין סד א ד"ה עוברי[25]), ובדגים טהורים ראשה אחד רחב ועגול ככד, וראשה אחד חד, ובדגים טמאים נחלקו: רבי דוסתאי אמר שאין להם ביצים בכלל, שדגים טמאים אינם מטילים ביצים, אלא משריצים ולדותיהם במעיהם, ולכן אין ביצי דגים זקוקות לסימנים כלל; ורבי זירא אמר אף דגים טמאים מטילים ביצים, ושני ראשיהן רחבים ועגולים ככדים או חדים (עבודה זרה מ א; רמב"ם מאכלות אסורות ג כ; טוש"ע יו"ד פג ח). האם סומכים על סימני הקרבים והביציםסימני קרבי דגים וביציהם - לדעת רבי זירא - נאמרו בעיקרם לגבי היתר אכילת הקרבים והביצים עצמם (ראה להלן: קרביהם וביציהם; דינם), ונחלקו בהם ראשונים אם סימנים מובהקים הם או לא (ראה להלן, שם), אלא שלדעת הסוברים סימנים מובהקים הם, וסומכים עליהם להתיר הקרבים והביצים, מתירים אף את הדג עצמו הבא לפנינו בלי קשקשים על סמך סימני הקרבים והביצים (תוספות עבודה זרה מ א ד"ה אמר ושאר ראשונים, וראה טור יו"ד פג לענין קרבים). ולכן הדג הנקרא "ברבוטא"[26], אף שאין אנו יודעים אם יש לו קשקשת - מותר באכילה לדעתם, מפני סימני הטהרה שבביצים שלו, ואנו אומרים ודאי היו לו קשקשים, והשירם בשעה שעלה מן המים (תוספות ושאר ראשונים שם. וראה להלן: קרביהם וביציהם). ויש ראשונים שאסרו את הדג "ברבוטא" (סמ"ק ריא, והגהות אשר"י עבודה זרה ב מא, בשם ר"י חסיד[27]). זנב סדוקיש מן הראשונים שכתבו שדג טהור זנבו סדוק לשנים, מה שאין כן בדג טמא, לפיכך אותו דג הנקרא "ברבוטא" הואיל ואין זנבו סדוק לשנים - דג טמא הוא (סמ"ק ריא, בשם ר"י חסיד; הגהות אשר"י עבודה זרה ב מא); והאחרונים כתבו שאין לסמוך כלל על סימן זה של זנב סדוק, אפילו לסניף, הואיל ולא הוזכר לסימן טהרה לא בבבלי ולא בירושלמי (פרי חדש פג סק"ז, וכנסת הגדולה הגהות בית יוסף אות כ, ועוד אחרונים שהובאו בדרכי תשובה ס"ק לז). ויש שצידדו לומר שאף הראשונים לא נתכוונו לסמוך על סימן זה להקל, אלא להחמיר, היינו שאם אין זנבו סדוק - הוא טמא, ולהוציא מאותם שהתירו הדג "ברבוטא" (פרי חדש שם, וראה פרי מגדים שפתי דעת סק"ג), וכתבו אחרונים שאף להחמיר היינו דוקא בדג שבא לפנינו בלי סנפיר וקשקשת, ומסופקים בו אם היו לו סימני טהרה והשירם, אבל אם בא לפנינו בסנפיר וקשקשת, אפילו אין זנבו סדוק - מותר באכילה, שבמקום סימני טהרה של תורה אין סימן הזנב כלום (דרכי תשובה שם, בשם הריעב"ץ ושאר אחרונים. וראה שדי חמד מערכת ד אות ד וה בארוכה). קרביהם וביציהםדינםקרבי דגים ועובריהם - ביציהם - אין ניקחים אלא מן המומחה (רב במסכת עבודה זרה מ א. וראה להלן: גדר המומחה), ואמר רבא דוקא כשנימוחו, ואין להכיר הסימנים (עבודה זרה שם); אבל אם לא נימוחו - יבדוק בסימנים (ראה לעיל: שאר סימנים על הסימנים של קרביהם וביציהם), ואם נמצאו סימני הטהרה - מותרים (גמרא שם). ונחלקו ראשונים, יש סוברים שלדעת רבי זירא (ראה דבריו לעיל: שאר סימנים; קרבי דגים) אין בכלל סימנים לקרבי דגים, ורבי דוסתאי הוא שסובר יש סימנים לקרביהם (ראה לעיל: שאר סימנים; קרבי דגים בדברי המגיד משנה והמחבר בשו"ע), והלכה כרבי זירא, ולכן אפילו שלא נימוחו אין ניקחים אלא מן המומחה (מגיד משנה מאכלות אסורות ג כ), ואפילו לדעת רוב הראשונים והפוסקים שהכל מודים בסימני קרבי דגים (ראה לעיל, שם), נחלקו אם הסימנים הם מובהקים לסמוך עליהם אף להתיר:
כשאין מומחהלא היה שם מומחה, אמר רב יהודה כיון שאמר אני מלחתים - נאמן (עבודה זרה מ ב), היינו מלחתי הדגים וראיתי שדגים טהורים הם, ומהם הוצאתי קרבים הללו (רש"י שם ד"ה אני); ורב נחמן אמר דוקא כשאומר אלו דגים ואלו קרביהם (גמרא שם), שיראה לו הדגים עצמם, אבל כשאמר אני מלחתים - אינו נאמן (רש"י שם ד"ה אלו), וכן אם אמר לו שלקחם מן המומחה שמכר לו בחזקת טהורים - נאמן (לבוש יו"ד פג). הלכה כרב יהודה (רמב"ם מאכלות אסורות ג כ; טוש"ע יו"ד פג ז-ח, וראה רמ"א שם ז אף בגוי. וכן דעת כל הראשונים בעבודה זרה שם). לא הראה הדגים, וגם לא מלחם בעצמו, אפילו אמר מדג פלוני טהור הוא - אם נימוחו, אינו נאמן (תוספות עבדוה זרה שם ד"ה אמר; תורת הבית הארוך ג א, בשם ראב"ד; ש"ך שם ס"ק כד); ויש סוברים שנאמן, ואפילו הוא גוי או ישראל חשוד, שהואיל ואמר דג פלוני, הרי יש שמכירים אותו דג וקרביו, וירא לשקר שמא יתבדה (משמרת הבית שם, ותורת הבית הקצר שם, אלא שסיים שחוכך בזה מפני שהרי"ף והר"י אינם סוברים כן). היו שלמים ויש עליהם סימני טהרה, לסוברים שסימנים אלה אינם מובהקים להתיר (ראה לעיל: דינם) יש סוברים אפילו אמר מדג פלוני וטהור הוא - אינו נאמן, שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ויכול להשתמט, וצריך דוקא שיאמר אני מלחתים (מגיד משנה שם, לדעת הרמב"ם); ויש שכתבו שדעת כל הפוסקים שאם הם שלמים ואמר מדג פלוני וטהור - נאמן (ש"ך שם ס"ק כד, וכתב שכן היא גם דעת הרמב"ם והמחבר בשו"ע[28]). גדר המומחהנחלקו ראשונים בגדרו של המומחה:
המנהג כיום באכילת הביציםכתבו הפוסקים שעכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם, בין שלמים בין נימוחים, ואפילו מן הגוים, ובלבד שיהיו אדומים, אבל השחורים אין אוכלים אותם כלל (בית יוסף יו"ד פג, ושו"ע שם ח), שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שלא הוצרכו חכמים למומחה, או שיאמר אני מלחתים, אלא בשחורים, שיש מהן טמאות ויש מהן טהורות; אבל האדומים אינם בנמצא כלל במין הטמא, ואם נמצאים, כשמולחים אותם נעשים שחורים, ואי אפשר לטמאה שתהיה אדומה אחר מליחה בשום פנים, וכדי להסתלק מן הספק חזרו ואסרו כל מין שחורים - אפילו נמצא ביד ישראל ובאופן המועיל - והתירו האדומים בכל ענין (בית יוסף שם פג, וש"ך שם ס"ק כז[29]). ויש שכתב שאין לסמוך על סימן זה שלא מצאנו לו מקור בתלמוד וראשונים (פרי חדש ס"ק כו. וראה ערך ביצה). בחתוכים ומעורביםחתיכה שיש בה סימן מתירה את כולןחתיכות דג שיש בהן סימן - קשקשים (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ג כד, וטוש"ע יו"ד פג ד) - בין בכולן בין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן - כולן מותרות, ומעשה בגוי אחד שהביא גרב - חבית - של חתיכות ונמצא סימן באחת מהן, והתיר רבן שמעון בן גמליאל את כל הגרב (תוספתא עבודה זרה ה, והובאה בגמרא שם מ א), ופירש רב פפא - והוא שהחתיכות שוות (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והיינו שמתחברות וניכרות שהיו כולן מדג אחד (רש"י שם ד"ה כשחתיכות), שכיון שהחתיכות מתאימות חזקה מדג אחד באו (טוש"ע שם), אבל אין צריך שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל דג אחד (ש"ך שם סק"ד[30]). ויש סוברים שצריך שמתוך חיתוכן יהא ניכר שהן דג אחד (ר"ן שם בפירוש דברי הרמב"ם: חיתוכן שוה והם ניכרים שכולם מדג אחד). לא היו החתיכות מתאימות, את שנמצאות בהן קשקשים מותרות, והשאר אסורות (טוש"ע שם). טריתטרית טרופה של הגוים - אסורה (משנה עבודה זרה לה ב; רמב"ם מאכלות אסורות ג כג; טוש"ע יו"ד קיד י), והיא מין דגים קטנים מלוחים (רש"י שם ד"ה וטרית; מאירי שם[31]); ויש מפרשים חתיכות דג גדול שקורין "טונינא" (ערוך ערך טרת; רש"י מגילה ו א ד"ה טרית; רמ"א בשו"ע שם ט[32]). וטרופה, היינו שהם מרוצצים (רמב"ם שם), וכיון שנטרפו ונשתברו הדגים ואינם ניכרים, חוששים שהם ממין טמא (רש"י עבודה זרה שם ד"ה טרופה). טרית שאינה טרופה - מותרת (משנה שם לט ב; טוש"ע שם ט), ואיזו היא שאינה טרופה, כל שראש ושדרה ניכר (ברייתא שם), ונחלקו אמוראים: רב הונא אמר ראש ושדרה; ורב נחמן אמר או ראש או שדרה (גמרא שם מ א), הלכה עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת (רב פפא בגמרא שם; טור שם. וברמב"ם שם, ורמ"א בשו"ע פג ד סתם ראש ושדרה). החילקהחילק - מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל לאחר זמן סנפיר וקשקשת (רש"י עבודה זרה לה ב ד"ה והחילק[33]) - של גוים אסור (משנה שם; טוש"ע יו"ד קיד י. והרמב"ם השמיט), אפילו כשאינו טרוף (רש"י שם. ולרבי יוחנן בירושלמי שם היא טרופה), מפני שערבונה עולה עמו (גמרא שם לט א), היינו דגים טמאים הדומים לחילק שמתערבים עמו, ואין יכולים להפרידם (רש"י במשנה שם; טוש"ע שם), ויש לחוש לאחד מאלף ביניהם שדומה לו ואינו ניכר (רש"י במשנה שם). חילק של אומן - מותר (ברייתא שם לד ב), שכיון שהוא בקי בדבר מבדילו ממנו, מפני שמקלקל הדגים הטהורים (רש"י שם ד"ה חילק[34]). על ציר של דגים שאינו ידוע אם של דגים טהורים הוא, ראה ערך ציר. טהור במעי טמא, ולהפךהדיןדג טמא שבלע דג טהור, מותר - הדג הטהור - באכילה, וטהור שבלע דג טמא, אסור - הדג הטמא - באכילה, לפי שאינו גידולו, היינו בשני מקרים אלו הדג הבלוע אינו מקבל את דיני הדג הבולע, כיון שאינו ולדו (משנה בכורות ז ב), אלא כשהוא חי בלעו (רש"י שם ד"ה לפי), וכן שנינו: 'תאכלו' - לרבות את הטהור שבמעי הטמא, יכול אף הטמא שבמעי הטהור, תלמוד לומר 'אותם', ומה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא - טמא, שבמעי הטהור - טהור (ראה ערך בהמה טמאה), ודג שבמעי הטהור - טמא, שבמעי הטמא - טהור, לפי שאין גידוליו (תורת כהנים שמיני ג. וראה קרבן אהרן שם). האם צריך לראות שבלע הטמא את הטהורבטמא שבלע טהור, נחלקו אמוראים:
הלכה כרב אשי (תוספות שם ד"ה רוב; רמב"ם מאכלות אסורות א ה, ומגיד משנה שם; טוש"ע יו"ד פג י-יא), והוא טהור בכל ענין (טוש"ע שם; ש"ך ס"ק כט), ואפילו לא ראינו שבלע (ש"ך ס"ק כח). בטומאה והכשרטומאת כלים וטומאת נבלהכל שבים - טהור (כלים יז יג), ואף שהדברים אמורים לענין טומאת כלים שעשה מבריות שבים (ראה פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא ורא"ש שם. וראה ערך כלים), מכל מקום אף בטומאת נבלות כן הדין, שכל בעלי חיים המימיים שמתו אינם טמאים (פירוש המשניות לרמב"ם שם). רבי עקיבא אומר כלב הים טמא, מפני שהוא בורח ליבשה (כלים שם), ולפיכך הוא בכלל בהמות היבשה (ר"ש שם), וכשם שהכלים שעשו ממנו טמאים (ראה מפרשי המשנה שם שרבי עקיבא רצונו לומר גם כן לענין כלים. וראה ערך הנ"ל), כך הוא עצמו שמת מטמא טומאת נבלה (סדרי טהרה כלים שם), וכן שנינו: וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו (ויקרא יא כז) לרבות - בין השאר - את כלב הים (תורת כהנים שם), ולרבי עקיבא הדברים אמורים (סדרי טהרה שם). הלכה כרבי עקיבא (פירוש המשניות שם; ברטנורא שם); ויש שהוכיחו מדברי ראשונים שאין הלכה כמותו (תוספות יום טוב כלים י א, בדעת הרמב"ם בחיבורו, וראה משנה למלך כלים א ג), ולדעתם כשמת טהור מטומאת נבלה (סדרי טהרה שם). טומאת אוכליןטומאת אוכלין יש אף בדגים, ונחלקו תנאים מאימתי מיטמאים טומאת אוכלין:
נולדו בדגים סימני טרפהנולדו בדגים סימני טרפה - כגון ניקבו המעים (רש"י. וראה ערך דקין) - הדבר ספק אם מיטמאים טומאת אוכלין (ראה חולין עה א ורש"י). מחשבה כדי לקבל טומאהדגים טהורים בכל מקום אינם צריכים מחשבה, היינו שיחשבו אותם לאכילה, כדי שיקבלו טומאה (תוספתא עוקצין ג; רמב"ם טומאת אוכלין ג ג), כיון שמיוחדים הם למאכל אדם (רמב"ם שם). דגים טמאים בכפרים, צריכים מחשבה (משנה עוקצין ג ט).הטעם: בכפרים, שהעם מועט, אינם אוכלים דבר מאוס, מה שאין כן בכרכים שיש ריבוי עם, אוכלים גם המאוסים (תפארת ישראל ומשנה אחרונה שם. וראה רש"י חולין קכח א ד"ה חלב). יש סוברים שדגים טמאים אינם צריכים מחשבה אף בכפרים (תוספתא עוקצין שם), וכן פסקו ראשונים (רמב"ם טומאת אוכלין שם), ובין טהורים ובין טמאים שחשב עליהם לאכילה צריכים הכשר בכל מקום (תוספתא עוקצין שם; רמב"ם שם; ברטנורא עוקצין שם ט). בחזקת טומאהכל הדגים בחזקת טומאה (מכשירין ו ג; רמב"ם טומאת אוכלין טז ג), מפני שהם אוכל המוכשר במים (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שאנו חוששים שמא ניער עליהם את המצודה (ר"ש שם), וידי הטמא והטהור ממשמשים בו (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם). בחשש סכנהנצלה או התבשל עם בשרדג שצלאו יחד עם בשר, אמר רב אשי (ובסמ"ג לאוין קמא: מר בר רב אשי) שאסור לאוכלו, לפי שקשה לריח ולדבר אחר (פסחים עו ב), היינו לצרעת (רש"י שם ד"ה לדבר), וכן פסקו ראשונים להלכה, שדג שצלאו או בישלו עם בשר - אסור, מפני הסכנה (סמ"ק ריג, בשם יש אומרים בצלאו; הגהות מרדכי חולין שנ בבישלו; ט"ז יו"ד קטז סק"ב), בין עם בשר בהמה, ובין עם בשר עוף (שו"ת שבות יעקב ב קד, והביאו בפתחי תשובה יו"ד שם סק"ב). ביטול בששיםוחתיכת בשר שנפלה ליורה שיש בה דגים, או להיפך, צריכה ששים לבטלה, והביטול מועיל (איסור והיתר כג ז, וראה שם לט כו; נקודת הכסף יו"ד שם[37]), כי כשנתבטל הטעם, שוב אין סכנה בדבר (נקודות הכסף שם)[38]; ויש מחמירים שאף ששים אינו מועיל, שאין דבר סכנה בטל (דרכי משה שם; ט"ז סק"ב[39]. וראה ערך בטול אסורים). נאפו כשהם סמוכים זה לזהנאפו יחד בכלי אחד או בתנור כשהם סמוכים זה לזה - אסורים, שברוב פעמים יוצאת השמנונית בעין מזה לזה, ויש בו סכנה (איסור והיתר לט כח). כשלא נגעו זה בזהנצלו יחד בתנור אחד, ולא נגעו זה בזה, נחלקו בדבר:
פת שנאפתה עם בשר ורוצה לאוכלה עם דגפת שנאפית עם בשר, מותר לאוכלה עם דג, אפילו לאוסרים בשר שנצלה עם דג בתנור אחד (איסור והיתר לט ל). בבליעת כליםבבליעה שעל ידי כלים אין אוסרים מבשר לדגים בדיעבד, ואפילו לכתחילה רגילים רק לנקות מחבת או יורה של בשר במים ועפר מהשמנונית בעין שעליה ולבשל בה דגים מיד, ובדיעבד מותר אפילו לא ניקה אותם כלל, אם לא שידע בבירור שהיתה מלוכלכת הרבה משיירי הבשר (איסור והיתר לט כו, וראה ט"ז יו"ד צה סק"ג וקטז סק"ב); ויש שמייחדים לדגים כלים לבד (טור יו"ד קטז, בשם יש מחמירים. וכן סיים באיסור והיתר שם שלכתחילה יזהר), ולא נהגו כן (ראה שו"ת חוט השני סז). במליחהנמלחו יחד בשר ודגים - באופן שאין בו משום איסור דם (ראה ערך מליחה) - אין לחוש, שאין סכנה במליחה (איסור והיתר יג ב; ט"ז יו"ד ע ס"ק יג, וש"ך שם ס"ק טז. וראה דרכי תשובה קטז ס"ק כט). בכבוש מעת לעת, נסתפקו אחרונים (ראה מנחת חינוך כ ס"ק כז, וראה דרכי תשובה שם). באכילהצריך להיזהר שלא לאכול בשר ודג יחד, מפני שקשה לצרעת (טוש"ע יו"ד קטז ב), שאם נצלו ביחד אסור, כל שכן כשמתערבים בגוף על ידי אכילתם יחד (פרישה שם)[41]. אף כשאוכלם זה אחר זה יש סוברים שצריך לרחוץ הידים ביניהם, ולאכול פת שרויה ביין כדי לרחוץ פיו (טור שם, בשם הרא"ש; כלבו סג, בשם מהר"ם; המחבר בשו"ע או"ח שם ב, ויו"ד שם ג); ויש מצריכים קינוח ביניהם (הגהות מרדכי חולין שנ, שכן נהגו באשכנז וצרפת). ויש שכתבו שאין לחוש מלאוכלם זה אחר זה, שאין סכנה אלא כשמבשלם יחד ואוכלם (הגהות מרדכי שם; רמ"א בשו"ע יו"ד שם ג), ונוהגים שלא לרחוץ הפה והידים, אלא שיש לאכול ולשתות דבר ביניהם, והוא כקינוח והדחה (סמ"ק שם בהגהות מהרא"י; רמ"א בשו"ע שם[42]). בזמן הזה
דגים עם חלביש שכתב שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה (בית יוסף יו"ד פז), ומשום כך יש נוהגים ליטול הידים בין גבינה לדגים (מגן אברהם ריש סימן קעג), אבל כתבו אחרונים שטעות היא (דרכי משה יו"ד שם: לא ראיתי מימי נזהרים בזה, וכתב ונתערב להרב בשר בחלב; ש"ך פז סק"ה: טעות; מגן אברהם שם: טעות סופר[44]); ויש מי שכתב, שהדבר תלוי באקלים, ולכן יש מקומות שדגים בחלב מזיקים, ויש שאינם מזיקים (כף החיים או"ח קעג ג). ולענין דגים עם חמאה לבני ספרד, יש שכתב שאף הנוהגים לאכול דגים בחמאה רשאים להישאר במנהגם (שו"ת יחוה דעת ו מח, וכן הביא בשם ספר כף החיים ועוד)[45]. דיני סכנה נוספים בדגיםכתבו ראשונים שבזמן הזה סכנה לאכול דגים סמוך לסרחונם (תוספות מועד קטן יא א ד"ה כוורא), היינו שעבר זמן משניצודו וקרובים להסריח (ראה רש"י שם ד"ה סמוך), ואף שאמרו דגים סמוך לסרחונם טובים יותר (גמרא שם), שמא נשתנו הדגים, או שמא לא אמרו אלא בדג ידוע ולא בכל הדגים (תוספות שם, בתירוץ א), או שחז"ל דברו רק לפי טבעי המדינה שלהם, ולא על הנהגה אחת בכל הארצות (כסף משנה דעות ד יח; ס' באר שבע, בחלק השו"ת סי' לה. וכן משמע בתירוץ ב של התוספות שם, ובר"ח מועד קטן שם). וכן כתבו שסכנה לשתות מים אחר דגים (תוספות שם, והביאם רבי עקיבא איגר בחידושיו לשו"ע יו"ד קטז ה. וראה כסף משנה דעות ד יח), ואף שאמרו שטוב לשתות מים אחרי הדגים (גמרא שם ורש"י), אף כאן שמא נשתנו המים, או שלא אמרו כן אלא בנהרות של בבל, שהמים טובים יותר, או בדג מסויים (תוספות שם, וראה כסף משנה שם), ויש שכתבו שנמנעים מפני אנינות הלב (וצריך ביאור בכוונתם), אך לגוף הוא מרפא (פסקי תוספות שם לו). על דגים בחלב שאין בהם משום איסור בשר בחלב, ראה ערך בשר בחלב. על דגים בתורת בשר בלשון בני אדם בנוגע לנדרים, ראה ערך בשר. על דגים בנוגע לבישולי עכו"ם, ראה ערך בשולי גוים. על תולעים בדגים, ראה ערך תולעים. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
