|
דברי קבלה הגדרה[1] - דברים שנאמרו בנביאים וכתובים גדרםדברי נביאים וכתוביםדברי נביאים וכתובים נקראים דברי קבלה (רש"י בבא קמא ב ב ד"ה דברי קבלה. ראה תענית טו א, סוטה לז א, נדה כה א, ועוד). בשונה מתורה או מכתוביםיש שהוזכרו דברי קבלה בניגוד לדברי תורה, כמו: דברי תורה מדברי קבלה אין למדים (חגיגה י ב. וראה להלן: בלימודים ודרשות), וכן: דבר זה מתורת משה רבנו לא למדנו, מדברי קבלה למדנו (ראש השנה ז א, ותענית יז ב. וראה חולין קלז א). ויש שקראו לדברי נביאים דברי קבלה, בניגוד לדברי כתובים שקראו דברי קדושה (מסכת סופרים יח ג), ואמרו גאונים שמסורת בידם שקורים לכתובים דברי קודש (רי"ץ גיאת ראש השנה עמ' כו, בשם רב האי גאון). הטעם לשם זהדברי קבלה נקראו כן:
סיפורי דבריםיש מן הראשונים שכתב שכל מקום שהנביא מצוה ומזהיר את ישראל הוא שקוראים דברי קבלה, ובכל מקום שלא נצטוה נביא, אלא שהוא כמספר והולך, ודרך אגב למדים משם דבר, לא נקראו דברי קבלה (תוספת מאן דהוא ברש"י תענית טו א ד"ה ובקבלה), וכתבו אחרונים שתלמיד טועה כתבו, והוא שיבוש גדול (שו"ת חות יאיר ט). מגילת אסתריש מהראשונים שכתב שמגילת אסתר שאינה דברי קבלה, שלא נאמרה על ידי נביא (ר"ן על הרי"ף תענית ז א); אבל רוב הראשונים כתבו שפורים הוא מדברי קבלה (המאור מגילה ד א; ר"ן מגילה שם; רא"ש תענית ב כד; מרדכי מגילה תשעו; ארחות חיים מגילה לט; שו"ע או"ח תרצו ז; ט"ז שם תרפז סק"ב). קריאת הלליש שכתבו שכיון שלמדו קריאת הלל מן הכתוב (ראה ערכין י ב), הרי זה עשה מדברי קבלה (ראב"ד מגילה ג ו); ויש שסוברים בדעת ראשונים שתיקון הנביאים לומר הלל היה על צרה שנגאלים ממנה, ולא בימים קבועים (מגיד משנה שם, לדעת הרמב"ם. וראה ערך הלל). תיקון נביאיםדברים שלא הוזכרו בנביאים, אבל הם תיקון נביאים, כגון קריאת התורה (ראה ערכו) בשבת ויום טוב ושני וחמישי, יש מהאחרונים שכתב שהם בכלל דברי קבלה (פרי מגדים פתיחה כוללת א יח), וכן יש מצדדים לומר שאף שניות (ראה ערכו) מדברי סופרים, מכיון ששלמה גזר עליהן, נקראו דברי קבלה (לחם משנה אישות א ו). תקפםכדברי תורהכשם שדברי תורה אין צריכים חיזוק, כך דברי קבלה אין צריכים חיזוק, ואינם כדברי סופרים שצריכים חיזוק (ראש השנה יט א. וראה ערך דברי סופרים). וכן כתבו ראשונים שאף על פי ששלשה עשר באדר הוא יום שלפני פורים - מתענים בו (ראה ערך תענית אסתר), לפי שפורים מדברי קבלה, ודברי קבלה אין צריכים חיזוק לאסור יום שלפניו בתענית (המאור מגילה ד א; ר"ן מגילה שם; רא"ש תענית ב כד; מרדכי מגילה תשעו. וראה ערך תענית אסתר טעמים אחרים). ויש שכתבו בדעת הירושלמי שסובר דברי קבלה צריכים חיזוק (ר"ן על הרי"ף תענית ז א, וראה באור הגר"א או"ח תרפו סק"א). מטעם זה יש מהראשונים שכתבו שאונן (ראה ערכו) מותר בבשר וביין בפורים, שאבלות היא עשה של יחיד, ואינה דוחה עשה של רבים לשמוח בפורים, שדברי קבלה כדברי תורה (ארחות חיים מגילה לט; שו"ע או"ח תרצו ז, בשם יש מי שאומר). וכן יש מהאחרונים שכתב מטעם זה, שאף על פי שבמצות דרבנן אין אומרים הדין של אין-עושים-מצות-חבילות-חבילות (ראה ערכו), במצות שמדברי קבלה נוהג דין זה (שו"ת כתב סופר או"ח קלט). מן התורה או מדרבנןהראשונים נחלקו אם נחשבים לדין תורה, או שהם מדרבנן:
מנהגי תקופת הנביאיםיש מהאחרונים שכתב שאם מסיפורי הנביאים נשמע סדר הנהגת ישראל בזמנים קדומים (כמו אבלות ביחזקאל כד יז, ראה מועד קטן טו א וב, וראה ערך אבלות; קנינים ברות ד ז, ראה בבא מציעא מז ב, ובדברי הימים ב כא ג. ראה בבא קמא יב א, וראה ערך אגב), דין תורה להם, שבודאי היתה קבלה בידם מסיני, אם לא שידוע שאינם אלא מדרבנן, ואם אינם אלא ענפים לדבר שהוזכר בתורה, כמו פרטי גמילות חסדים בישעיה (נח ז), שהם פרטי מצות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח. וראה ערך גמילות חסדים), אינם אלא מדרבנן (תורת נביאים להרצ"ח ד וח)[3]. נקראו דברי תורה
חתימת העדים על הגט, מדאורייתא היא, אם בתורת עצה טובה, או בתורת דין (ראה ערך גט וערך גרושין וערך שטר), שנאמר: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם (ירמיה לב מד. גיטין לו א)[4].
רמז לציון קברות מן התורה מנין, תלמוד לומר: וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן (יחזקאל לט טו. מועד קטן ה א), וכתבו ראשונים שאינו אלא מדרבנן (תוספות בבא בתרא קמז א ד"ה מנין. וראה ערך ציון קברות)[5].
מן התורה שיתן אדם לבוש וכסות לבתו כדי שתוכל להינשא, שנאמר: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים (ירמיה כט ו. כתובות נב ב), והוא מדרבנן (רמב"ם אישות כ א), והכתוב אינו אלא אסמכתא בעלמא (לחם משנה שם). ויש מהראשונים שכתב שהיא מן התורה מדברי קבלה, אלא שאינה חובה (ריטב"א שם)[6]. ספק בדברי קבלהבספק בדברי קבלה נחלקו ראשונים אם מחמירים בו כמו בספק דאורייתא (ראה שאילתות שאילתא לה, והעמק שאלה שם ב; רמב"ם נזירות ד ט, וכסף משנה שם; וראה בית יוסף או"ח תקנד; טורי אבן מגילה ה ב ד"ה חזקיה, ועוד), או שמקילים כמו בספק דרבנן (רשב"א מגילה ה ב ד"ה ה"ג רב אשי, בשם רמב"ן; ריטב"א שם ד"ה גופא, ועוד; שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא יו"ד קמו, ושם אה"ע ח[7]. וראה פאת השדה לשדי חמד מערכת ד כלל כה). עונשאין מלקים על דברי קבלה (ירושלמי יבמות ב ו; רש"י סנהדרין פד א ד"ה לא יבא), ואפילו כשנאמר בלשון אזהרה ולאו (ראה רש"י שם). כאסמכתא להלכה למשה מסינייש מדברי קבלה שבאו בתורת אסמכתא להלכה למשה מסיני, כמו:
בלימודים ודרשותדברי תורה מדברי קבלהאין דנים דברי תורה מדברי קבלה (ראה נדה כג א וחגיגה י ב). גילוי מלתאגלוי מילתא בעלמא - דבר המגלה את הסתום לנו, ואינו קובע את עצם הדין הנובע מכך (ראה ערכו) - שאין בו לא חיוב ולא פטור, למדים דברי תורה מדברי קבלה (בבא קמא ב ב, ורש"י שם), ולכן למדים שנגיחה האמורה בתורה: וְכִי יִגַּח (שמות כא כח), היא בקרן, מנגיחה האמורה בנביאים: וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם (מלכים א כב יא), שאין למדים את הדין (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה והאי), ואין זה אלא הוראה על ביאור הדבר, ולמדים מכל מקום (מאירי בבא קמא שם. וראה עוד: בבא קמא שם; בבא בתרא קכג א; חולין קלז א. וראה קרית ספר בהקדמה פרק א. וראה ערך גלוי מילתא בעלמא). כשאי אפשר ללמוד מדברי תורהיש מהראשונים שכתבו שבמקום שאין ללמוד מדברי תורה דנים דברי תורה מדברי קבלה (תוספות הרא"ש נדה כג א, ראה שם שהוכיח מתוספתא שבת ח כז). כשמפורש שיש ללמודיש שכתוב בנביא מפורש שלמדים מכאן לדין תורה, ולכן למדים לחם האמור בחלה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), שהוא מחמשת המינים של תבואה (ראה ערך חלה), מהכתוב: וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ (ישעיה כח כה. ראה ירושלמי חלה א א), לפי שנאמר שם: וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ (ישעיה שם כו), כמו שהוא דבר תורה (ירושלמי שם), שיורנו משמעו שלמדים מכאן הוראה לדין כמו שלמדים מדברי תורה (פני משה שם). בהיקשפסוקי הנביאים כתורה דורשים אותם ודנים בהם היקש כדברי תורה (רמב"ן בספר המצוות שורש ב. וראה שם במגלת אסתר שהוא אסמכתא), כמו:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
