הגדרה^[1] - דבר בתורה הנכלל בסוג דברים הדומים לו, והוזכר בתורה בדין מיוחד, הסותר את דין הכלל, יצא לגמרי מהכלל, אלא אם כן החזירו הכתוב לכללו^[2]

המידה וגדרה

בין שלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, נמנית המידה: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש (תורת כהנים, ברייתא דרבי ישמעאל; יבמות ז א, וזבחים מט א)^[3], ופירושה, שדבר שהיה כלול בתורה עם דברים אחרים בכלל אחד^[4], והוציאה אותו התורה מהכלל להזכירו במיוחד בדין הסותר את דיני הכלל (ראה להלן: הדבר החדש), אינך יכול להחזירו, שיהא כשאר הכלל (רש"י זבחים שם ד"ה אי אתה) להשוותו לכללו, או להשוות כללו לו (רש"י יבמות שם ד"ה אי אתה), שכן נעקר הוא מן הכלל (ירושלמי פאה א ד). ולפיכך למה שיצא - היינו לדבר החדש - יצא, ולמה שלא יצא - היינו לשאר דיני הכלל - לא יצא, ולא יהיו בו (יבמות ז ב, לגירסתנו), אם לא שהחזירו הכתוב בפירוש לכללו הקודם (ראה להלן: החזרתו לכלל)^[5].

• כשהחזירו הכתוב לכללו בפירוש, כגון בהאכלת תרומה. נאמר: וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ (ויקרא כב יא), ובתו בכלל יליד ביתו היתה, בין פנויה ובין נשואה, ויצאה לדון בדבר חדש, שלאחר שנישאת לזר אינה אוכלת בתרומה (ראה ערך בת כהן), שנאמר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל (שם יב). הואיל והוציאה הכתוב מהכלל, אינך יכול להחזירה לכללה, אפילו היא אלמנה או גרושה, אם לא יחזירנה הכתוב לכללה בפירוש, זהו שהכתוב אומר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל (שם יג. פירוש רס"ג ופירוש רש"י לברייתא דרבי ישמעאל; אבודרהם, י"ג מידות של רבי ישמעאל).

• וכשלא החזירו הכתוב לכללו בפירוש, כגון בשבועת-העדות (ראה ערכו) - שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות והוא יודע - שבכלל שבועת-בטוי (ראה ערכו) היתה, שנשבע על דבר שהוא שקר, ויצא מן הכלל לדון בדבר חדש, שאינו חייב אלא בבית דין ובראויים להעיד, אין לך בו אלא חידושו שחייב משום שבועת העדות בלבד, ואינו חייב גם משום שבועת ביטוי (רבא בשבועות כה ב, לפי רש"י ד"ה רבא אמר).

הדבר החדש

יצא לדון בדבר החדש הוא כשהדבר החדש סותר את הכלל - כגון בת כהן שהיא בכלל האוכלות בתרומה, ויצא הכתוב בדבר חדש ללמד שכשנישאת לאיש זר אינה אוכלת בתרומה - אבל תוספת בדבר שאינו בכללו, אינה במידה זו של דבר החדש, כגון נסכים שטעונה חטאת מצורע, מה שאין כן בשאר חטאות, שאינה אלא תוספת על הקרבן, ואינה דבר החדש (תוספות יבמות ז א ד"ה לפי, וזבחים מט א ד"ה לפי; ספר הכריתות י ג, ובתי מדות י ה; הליכות עולם ד; יבין שמועה קמג; מדות אהרן יג)^[6].

כשיצא להחמיר

יש מהראשונים שכתבו שדבר החדש הוא שיצא להקל, כגון שבועת-העדות (ראה ערכו), שיצאה מכלל שאר שבועות להקל באינם ראויים להעיד ושלא בפני בית דין, אבל בשבועת-הפקדון (ראה ערכו), שיצאה מן הכלל להחמיר, לחייב קרן וחומש ואשם, לפי שכופר ממון, אין זה חידוש, לומר שלא יתחייב משום שבועת-ביטוי (ראה ערכו), במקום שפטור משום שבועת הפקדון (תוספות שבועות מט ב ד"ה וחייבין).

לימוד הכלל ממנו

דבר שיצא לדון בדבר החדש ולא החזירו הכתוב, נחלקו בתלמוד אם לא הוא למד מכללו, ולא כללו למד ממנו (צד אחד בלמוד בזבחים מט א); או שהוא אינו למד מכללו, אבל כללו למד ממנו (צד שני שם ב).

כגון אשם מצורע שיצא מכלל שאר אשמות לדון בדבר החדש שצריך מתן בהונות, ונאמר בו שצריך שחיטה בצפון:

• לצד הראשון אפשר ללמוד שאר אשמות שצריכים שחיטת צפון מאשם מצורע, שכללו למד ממנו (גמ' שם, ורש"י ד"ה אבל כלל).

• ולצד השני כשם שהוא אינו למד משאר אשמות להצריך דמים ואימורים למזבח, אם לא החזירו הכתוב, כך אין למדים שאר אשמות ממנו לשחיטת צפון, אם לא החזירו הכתוב (גמ' שם, ורש"י וד"ה כיון דאהדריה וד"ה אהדריה).

גם לצד הראשון אינו למד אלא הדבר שאין בו משום חידוש, כגון שחיטת צפון באשם, אלא יוצא מן הכלל הוא, אבל הדבר שנתחדש בו, לדברי הכל אין כללו למד ממנו (רש"י שם ד"ה אבל כלל; תוספות שם א ד"ה לפי), שאם כן לא היה שוב דבר חדש, ועוד שאם כן היה דבר החדש יוצא ללמד על הכלל כולו (תוספות שם)^[7].

החזרתו לכלל

החזר לכלל על ידי לימוד אחר

דבר שיצא לדון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו, היינו דוקא להחזירו מאליו לכללו, אבל בקל-וחומר (ראה ערכו), או במה מצינו (ראה ערך בנין אב) כשאין להם פירכא, אפשר ללמוד מהכלל, ולכן הוצרכנו ללימוד מיוחד בשעירי יום הכפורים שמתקדשים על ידי הגורל בלבד, ולא על ידי קריאת שם (ראה ערך גורל), אבל אלמלא כן היינו למדים שהשם קובע בהם, בקל וחומר משאר הקרבנות שאין הגורל קובע בהם והשם קובע, כל שכן בשעירי יום הכפורים שהגורל קובע, שודאי השם קובע, אף על פי שיום הכפורים הוא דבר שהיה בכלל כל הקרבנות, שקידש בהם השם, ויצא לדון בדבר החדש, בגורל, ואי אתה יכול להחזירו לכללו, אלא שבקל וחומר, כשאין פירכא, אפשר ללמוד מהכלל (תוספות יומא מ ב ד"ה מה)^[8].

בלימוד כללו ממנו

וכן בלימוד כללו ממנו, שבדבר שנתחדש בו לדברי הכל אין למדים (ראה לעיל), במה מצינו למדים, ולכן אפילו שאשת אח היא דבר שהיה בכלל שאר העריות, ויצאה לידון בדבר החדש להתירה במקום יבום, אלמלא שיש פירכא היינו למדים במה מצינו אחות אשה מאשת אח להתיר במקום יבום (תוספות שם, על פי יבמות ז א-ב; רמב"ן יבמות ז ב, בדעת הר"א אב"ד).

כשהחזירו הכתוב

כשהחזירו הכתוב החזירו לכל הדברים שבכלל (זבחים מט ב), ואף כשהחזירו הכתוב לדבר אחד, שבו יצא מן הכלל, הרי הוא מוחזר גם לכל שאר דברים שבכלל (ספר כריתות יא, בשם רבנו נתנאל; מדות אהרן יג).

הערות שוליים