הגדרה^[1] - דבר האסור, שיש לו חשיבות ואינו בטל מחמת כן בתערובת של היתר

מניעת ביטולו

דבר חשוב אינו מתבטל

דבר חשוב האסור, שהתערב בהיתר, אוסר את התערובת בכל שהוא (רמב"ם מאכלות אסורות טז א וג, על פי ערלה ג ז; טוש"ע יו"ד קי א). וכמה סוגי דבר חשוב הם:

• מה שנמכר מחמת חשיבותו במנין ולא באומד (ערלה ורמב"ם וטוש"ע שם), ובכלל זה דבר שהוא חשוב משום גודלו, או יופיו ויוקרו (ראה רשב"א יבמות פא ב שתלה במחלוקת אמוראים, וראה ערך דבר שבמנין).

• חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים (חולין ק א; רמב"ם שם ה; טוש"ע יו"ד קא א. וראה ערך חתיכה הראויה להתכבד).

• בעלי חיים (זבחים עג א; רמב"ם שם ז; טוש"ע יו"ד קי א. וראה ערך בעלי חיים).

• בריה (דבר שלם כברייתו. חולין ק א; רמב"ם שם ו; טוש"ע יו"ד ק א. וראה ערך בריה).

מדרבנן

מן התורה גם דבר חשוב בטל ברוב, וחכמים גזרו שדבר חשוב לא יתבטל (גיטין נד ב, ורש"י ד"ה לא יעלו; תוספות זבחים עג ב ד"ה אלא; רמב"ם מאכלות אסורות טז ט), ולפיכך אם ספק אם הדבר חשוב, הולכים להקל (איסור והיתר כה ז; רמ"א יו"ד קי א, וש"ך שם סק"י; ט"ז יו"ד ק סק"א). אבל אם הדבר חשוב, והאיסור ספק - אינו בטל (איסור והיתר שם; ט"ז שם. וראה ערך ספק דאורייתא).

ויש שכתבו שדבר חשוב אינו בטל מן התורה (משנה למלך מעילה ז ו, בדעת תוספות. וראה שנות אליהו ערלה ג ג).

באיסורי דרבנן

אפילו הוא איסור דרבנן, אינו בטל (איסור והיתר כה א; פרי מגדים שפתי דעת יו"ד קי סק"ב), ואם ספק אם הוא אסור, מקילים בו כמו בכל ספק דרבנן (ט"ז יו"ד קב סק"ג). ויש מהאחרונים הסוברים שבאיסור דרבנן - בטל (פרי תואר קי סק"ג, וכן מצדד הפליתי קא סק"ב. וראה ערך דבר שבמנין).

במין בשאינו מינו

• יש מהראשונים סוברים שאין דבר חשוב אוסר בכל שהוא אלא כשנתערב מין במינו (רמב"ם מאכלות אסורות טז א; שו"ע יו"ד קי א, ראה באור הגר"א שם סק"א, ומנחת כהן ספר התערובות ג א בדעתם; איסור והיתר כה יז).

• יש סוברים שאין הבדל בין מינו לשאינו מינו (רמ"א יו"ד קא ו, ובתורת חטאת מ ו, על פי שו"ת הרשב"א א קא; ש"ך קי סק"א, וראה שם שכן גם דעת הרמב"ם והשו"ע).

• ויש שכתבו לחלק בין בריה וחתיכה הראויה להתכבד, שאינם בטלים גם שלא במינם, לשאר דברים החשובים שדוקא במינם אינם בטלים (מנחת כהן שם).

באיסורי אכילה

נחלקו ראשונים באיסורים שאינם אסורים אלא באכילה:

• יש סוברים שבאיסורי הנאה בלבד דבר חשוב אינו בטל (רש"י עבודה זרה עד א ד"ה תרתי; תירוץ ב בתוספות חולין ק א ד"ה שאני; רא"ש חולין ז לד, וריטב"א עבודה זרה שם, בדעת הרי"ף), אלא שאף לדעתם מחלוקת תנאים בדבר (ראה חולין ק א).

• יש סוברים שבדבר שבמנין בלבד דוקא כשהוא אסור בהנאה אינו בטל, אבל שאר דברים החשובים אף באיסור אכילה אינו בטל (מאירי יבמות פא ב; פרי תואר יו"ד קי סק"ג), אלא שאף בדבר שבמנין יש תנאים החולקים (ראה ביצה ג ב, וראה פרי תואר שם), ואין הלכה כמותם (פרי תואר שם).

• ורוב הראשונים סוברים שכל הדברים החשובים אינם בטלים בין באיסורי אכילה ובין באיסורי הנאה (תוספות עבודה זרה עד א ד"ה למעוטי וד"ה אי נמי, ותירוץ א בחולין שם; רמב"ם מאכלות אסורות טז ה; רמב"ן ור"ן וריטב"א ומאירי עבודה זרה עד א; רשב"א שם; רא"ש עבודה זרה ה ל, וחולין שם; טוש"ע יו"ד קא, ראה מטה יהונתן קי ופרי מגדים בשפתי דעת שם סק"ב).

באיסורי הנאה

דבר חשוב האסור בהנאה שנתערב אפילו באלף, כולם אסורים בהנאה (עבודה זרה עד א, וראשונים שם; ש"ך יו"ד קי סק"ב: וכן מוסכם מכל הפוסקים). אבל יכול למכור הכל לגוי, חוץ מדמי איסור שבהם, כשאין לחוש שיחזור וימכור לישראל (ירושלמי ערלה ג א; תוספות יבמות פא ב ד"ה כולן; ראב"ד מאכלות אסורות טז ז, וראה בכסף משנה שם ה בדעת הרמב"ם; ש"ך יו"ד קי סק"ב).

יש סוברים שיכול גם להוליך דמי האיסור לים המלח והשאר מותר בהנאה, שהלכה חשיבותו (ראב"ד שם; רשב"ם בתוספות שם; לבוש או"ח תמה ב); ויש סוברים שתקנה זו מועילה רק בעבודה זרה, אבל בשאר איסורים לא (תוספות שם; ר"ן ורא"ש עבודה זרה שם; ש"ך קי סק"ב. וראה רמ"א או"ח תמז א, ובבאור הגר"א שם סק"ג בארוכה).

כמחצה על מחצה

דבר חשוב שאינו מתבטל שנתערב בהיתר, נתנו חכמים על כל התערובת שם קבוע (ראה ערכו), שהוא כמחצה על מחצה (ראה זבחים עג א, ושם ב. וראה פרי מגדים יו"ד קי שפתי דעת ס"ק יד החלק הג', וראה ערך קבוע).

פירש אחד מהתערובת, אם מותר מפני שאומרים כל דפריש מרובא פריש, ואם גוזרים כשפירש בידים בשוגג, שמא יקח מן הקבוע, ראה ערך קבוע.

כשנתבטלה חשיבותו

איסור לבטל

אחר שנפלו לתוך התערובת ונאסרה, אסור לבטל החשיבות כדי שיתבטלו, כגון אגוזים של ערלה (ראה ערכו) הנמכרים במנין (ראה ערך דבר שבמנין) שנפלו לתוך של היתר, אסור לפצוע אותם, לפי שאין מבטלים איסור לכתחילה (רמב"ם מאכלות אסורות טז יב. וראה ערך אין מבטלין איסור לכתחילה).

ביטל באיסור

עבר ועשה כן, נחלקו תנאים:

• לרבי מאיר בין שעשה בשוגג ובין במזיד - אינם בטלים (תוספתא תרומות ה י; ירושלמי ערלה ג ו), שקנסו שוגג משום מזיד (גיטין נד ב. ושם גם רבי יהודה).

• לרבי יהודה בין שוגג ובין מזיד בטלים (תוספתא וירושלמי שם. בגיטין שם אין), שכאן כבר הוא קנוס בזה שהחשיבות התקלקלה (ירושלמי ופני משה שם. וראה ערך אין מבטלים איסור לכתחילה).

• לרבי יוסי בשוגג בטלים, ובמזיד לא בטלים (תוספתא וירושלמי שם), שבמזיד קנסוהו, לפי שעבר איסור (ראה ערך הנ"ל), אבל לא קנסו שוגג משום מזיד (גיטין שם. ושם גם רבי שמעון).

להלכה

הלכה כרבי יוסי (רמב"ם מאכלות אסורות טז יא ויב), וכן הדין בחתיכה הראויה להתכבד שהתרסקה (רמב"ם שם, על פי תוספתא תרומות ח; רא"ש חולין ז לה; טוש"ע יו"ד קא ו), וכן בעלי חיים שנשחטו (תורת הבית ד א; טוש"ע יו"ד קי ב. וראה ערך חתיכה הראויה להתכבד וערך אין מבטלין איסור לכתחילה).

ויש מי שכתב שאם נתבטלה חשיבותם בשוגג לאחר שנודעה התערובת - אינם בטלים (איסור והיתר כה יד), אבל נחלקו עליו (רמ"א יו"ד קא ו, וש"ך שם ס"ק טו, ושם קי ס"ק יב, ופרי מגדים בשפתי דעת שם ושם), ואם לא נודעה התערובת - אפילו ביטל חשיבותם במזיד, כיון שלא ידע מהתערובת הרי זה כשוגג, ובטלים (פרי מגדים בשפתי דעת קי ס"ק יא בדעת הש"ך שם).

ביטול חשיבות במעורבים

נתבטלה חשיבותו של אחד מהתערובת, אין תולים שהוא האיסור ויהיו מותרים כולם, אלא הוא בלבד מותר, שאם הוא האיסור הרי כולם מותרים, ואם אינו האיסור, הרי הוא ודאי מותר (רא"ש חולין ז לה; טוש"ע יו"ד קא ז).

ואפילו בטלה חשיבות רובם, כגון שהיו חתיכות הראויות להתכבד והתרסקו רובן, אין תולים שהאיסור מן הרוב (שם ושם), לפי שיש לומר שכל אחד שהשתנה מקדמותו הוא מהרוב של ההיתר, ונמצא שהאיסור לא השתנה (ט"ז שם ס"ק יד).

כשנאבד מהתערובת

אבד אחד מהתערובת

תערובת שנאסרה מחמת דבר חשוב שהתערב בה, ונפל אחד מהתערובת לים - הותרו כולם, שאנו אומרים שהאיסור נפל (זבחים עד ב), שחכמים הם שהחמירו בדבר חשוב (ראה לעיל), לכן תולים להקל (תוספות שם א ד"ה ונפלה). בירושלמי נחלקו בזה: רבי שמעון בן לקיש אומר שכשספק אם האיסור נאבד, בטל ברוב, ורבי יוחנן אוסר (ירושלמי תרומות ד ז ופני משה). הלכה שתולים להקל (תורת הבית ד ב; רמב"ם תרומות טו ב; טוש"ע יו"ד קי ז), ויש מהראשונים פוסק כרבי יוחנן (ראב"ד שם. וראה בתורת הבית שם בשמו ההיפך).

בדבר גדול או דבר קטן

ונחלקו אמוראים:

• רבה אמר שדוקא בדבר גדול תולים להקל, כגון חבית שנפלה, לפי שנפילתה ניכרת, ולא יבואו להקל אף בלא נפילת האחד לים;

• ורב יוסף אמר אפילו בדבר קטן תולים להקל, שכשם שנפילתו בהיתר נחשבת לאסור בשבילה את כל ההיתר, כך יחשב מקום עלייתה להתיר (זבחים עד ב ורש"י).

להלכה יש פוסקים כרבה (רמב"ם תרומות טו ב, ראה שם בכסף משנה), אלא שיש שכתבו בדעתם שאם נפלו שנים לים, לעולם תולים להקל (כסף משנה עבודה זרה ז י בתירוץ ב, ובבית יוסף יו"ד קמ)^[2]. ורוב הראשונים פסקו כרב יוסף (תורת הבית ד ב; שו"ת הרא"ש כ יז; טוש"ע יו"ד קי ז, ועוד. וראה באור הגר"א שם ס"ק כו).

היתר אכילה

אף באכילה מותרת התערובת (תורת הבית שם; טוש"ע שם). ויש מהראשונים סוברים שאין תולים לומר שהאיסור נפל אלא לענין איסור ההנאה (רמב"ן עבודה זרה עד א ד"ה ומסתברא, בשם יש גורסים. וראה שם ובבאור הגר"א שם בדעת הרמב"ם), ונדחו דבריהם (ראה רמב"ן שם).

אבדו בידים

הפילו בידים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו בשוגג אסור, שקונסים שוגג משום מזיד (תוספות זבחים שם א ד"ה ונפלה; שו"ת הרא"ש כ יז; שו"ע יו"ד קי ז); ויש סוברים שבשוגג לא קנסוהו (תורת הבית ד ב. וראה באור הגר"א שם ס"ק כד. וראה ערך קנס). וכשהפילו קודם שנודעה התערובת - לדברי הכל מותר, שלא שייך לקנסו (שו"ת הרא"ש שם; ש"ך שם ס"ק מב).

נאכל אחד

וכן מותרים הנשארים כשנאכל אחד מהם בשוגג (תורת הבית ד ב; טוש"ע יו"ד קי ז), בין אכלו הוא ובין אחרים (תרומת הדשן קעה; בית יוסף ורמ"א יו"ד שם).

ואפילו האוסרים בהפילו לים בשוגג, כאן לא קנסו משום מזיד, שהרי בודאי לא יאכל אחד במזיד כדי להתיר האחרים, שאם רוצה להתיר האחרים הרי שבדעתו הוא אוכל את האיסור, ואיך יאכלנו (תרומת הדשן ובית יוסף שם); ויש חולקים, שמא יאכילנו לגוי, או לכלב, או שמא יפיל לים כדי להתיר, ולכן אף באכלו בשוגג אסור (ט"ז שם ס"ק ח, וש"ך סק"מ, על פי שו"ת הרא"ש כ יז. וראה דרכי תשובה שם ס"ק קלה).

פירש אחד

וכל זה כשאבד מן העולם לגמרי, או שנאכל, אבל פרש אחד מהם - אין הנשארים מותרים, שכשלא אבד הרי אנו צריכים לדון גם על זה שפרש, ואדרבה יש לנו לומר שאין הוא האיסור אלא האיסור בתוך הרוב (תורת הבית ד ב, ובשו"ת הרשב"א א שכה; ש"ך שם ס"ק מד).

ואפילו אם אחר כך נפל לים - יש אוסרים, שהרי לא מן התערובת נפל, ונשארה התערובת באיסורה (ש"ך שם ס"ק מב); ויש חולקים בזה וסוברים שהותרה התערובת (מנחת יעקב מג ס"ק יב. וראה הדעות בארוכה בדרכי תשובה ס"ק קנט).

לאכול שנים שנים

לא הותרו הנשארים אלא כשאוכל מהם שנים שנים ביחד, שממה נפשך אחד הוא היתר, ואנו אומרים שכך גם השני הוא היתר (תורת הבית ד ב, על פי זבחים עד א, ורש"י ד"ה והא אמר; רא"ש חולין ז לז, ובשו"ת כ יז; טוש"ע יו"ד קי ז). ולפי זה אם נתערבו שנים של איסור צריך לאכול ארבעה ארבעה, וכן הלאה (ש"ך שם ס"ק מז); ויש חולקים וסוברים שאין צריך שיהיה ההיתר כשיעור האיסור (כרתי ס"ק כט; וראה במנחת יעקב מג ס"ק טו).

לאדם אחד ובבת אחת

• יש סוברים שאדם אחד אסור לאכול את כולם (טור ורמ"א יו"ד קי ז), שכשאינו אוכל את כולם יש ספק ספיקא (ראה ערכו), שמא האיסור אבד, ואפילו אם לא אבד שמא אוכל היתר, אבל כשאוכל את כולם אין אלא ספק אחד (ש"ך שם ס"ק מח, לדעה זו), ובבת אחת אסור לאכול את כולם אפילו לשני בני אדם (בית יוסף שם, בדעת הטור; רמ"א שם).

• יש מתירים לשני בני אדם בבת אחת (ט"ז שם סק"ט, ראה שם בארוכה).

• ויש סוברים שאפילו אדם אחד מותר לאכול את כולם, כשאוכלם שנים שנים (ש"ך שם ס"ק מט; פרי חדש ס"ק לז; באור הגר"א ס"ק כח).

כשנפל מהתערובת למקום אחר ונתערב באחרים, ראה ערך ספק ספיקא: בתערובת.

==

הערות שוליים