|
דבור הגדרה[1] - ביטוי מלים על ידי חיתוך השפתים הדבור בעיקרו הוא על ידי ביטוי בשפתים דווקא, ולא בהרהור בלבד. הלכה זו נאמרה בעניינים שונים:
אפילו אם חתך בשפתיו ולא השמיע לאזנו, הרי זה דבור, אלא שבקריאת שמע יש תנאים שלמדים מלימוד מיוחד שצריך להשמיע לאזניו (ראה ערך קריאת שמע)[2]. דבור כמעשהלענין מלקותנחלקו אמוראים אם הדבור בשפתים נקרא מעשה, לגבי החוסם את הבהמה מלאכול בשעת דישתה, שהיתה שוחה לאכול והוא גער בה, או שהנהיג כלאי בהמה של שור וחמור בקול, ולא אחז בידיו במרדע וכיוצא להנהיגם:
אף הממיר בהמת קדשים בחולין, לדעת ר' יוחנן לוקה, אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה מפני שעקימת שפתיו היא מעשה; ולריש לקיש לא אמרו בממיר שלוקה (ראה תמורה ב א) אלא לדעת מי שסובר לאו שאין בו מעשה לוקים עליו, אבל לדעת הסובר שאין לוקים עליו גם בממיר אינו לוקה, מפני שהדיבור אינו נחשב כמעשה (בבא מציעא צ ב - צא א). להלכה, כתבו הראשונים בחוסם בקול שחייב מלקות (רמב"ם שכירות יג ב; חינוך תקצו. וראה ערך חסימה), אם מפני שעקימת שפתיו היא מעשה (חינוך שם; מגיד משנה שם); או לפי שהם סוברים שכיון שיש חסימה שבאה על ידי מעשה, שוב לוקים אף על חסימה בקול שאין בה מעשה (מגיד משנה שם בתירוץ ב). באגדה אמרו: מנין שהדבור כמעשה, שנאמר: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים לג ו. שבת קיט ב). בעדים זוממיםעדים זוממים שהעידו על אחד שחייב מיתה והוזמו, אף על פי שיש בהם מיתת בית דין, אין בהם חטאת, לפי שאין בהם מעשה, שאינם מעידים אלא בדבור (ספרא ויקרא דבורא דחובה א ב; סנהדרין סה ב). ואפילו לדעת ר' יוחנן שסובר שעקימת שפתיו נחשבת מעשה (ראה לעיל), בעדים זוממים אין הדבור מעשה (סנהדרין שם, כריתות ד א), ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:
ומטעם זה אף מסית ומקלל פטורים, שאף הם יתכן דבורם באותיות שאין בהן עקימת שפתים. ולפירוש זה עקימת פיו בחסימה שנחשבת מעשה (ראה לעיל), הרי זה לפי שכל בהמה יש לה מין קריאת מיוחדת שיש בה עקימת פה, ואי אפשר לקרוא לה בקול בלבד (שיטה מקובצת בבא מציעא צ ב, בשם הראב"ד).
ללא מעשהיש מן הראשונים שכתבו, שאף ר' יוחנן לא אמר שעקימת שפתיו היא מעשה אלא כשבדבורו נעשה מעשה, כגון בבהמה שהיתה שוחה לאכול וכשהוא גוער בה זוקפת ראשה, או בעדים זוממים שבדבורם עושים מעשה לחייב את הנדון; אבל דבור שאינו עושה שום מעשה, כגון מסית ומדיח ומקלל ונביא שקר אין בהם קרבן, שאין בהם מעשה ולא נעשה בדבורם מעשה, ולכן אמר ר' יוחנן על הממיר שהוא לוקה על דבורו, לא מפני שהוא מן היוצאים מן הכלל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, אלא מפני שבדבורו עשה מעשה - שעושה מחולין קדשים (ראה תמורה ג ב, ורש"י ד"ה דבדבורו), אף על פי שר' יוחנן עצמו אומר עקימת שפתיו היא מעשה (תוס' סנהדרין סה ב ד"ה הואיל, שבועות כא א ד"ה חוץ; מגיד משנה שכירות יג ב; שיטה מקובצת בבא מציעא מג ב). יבמהקריאת היבמה בשעת חליצה את הפסוקים שבתורה (ראה ערך חליצה) לא נקראת מעשה, ולפיכך אין קריאה זו מעכבת, שנאמר: כָּכָה יֵעָשֶׂה (דברים כה ט), ולמדים שרק דבר שהוא מעשה מעכב, והקריאה היא דבור בעלמא הוא (יבמות קד ב, ורש"י ד"ה חליצתה). וכתבו הראשונים שאפילו לדעת ר' יוחנן שעקימת שפתיו היא מעשה, מכל מקום מעשה גרוע הוא, ועוד שאינו דומה למנהיג בקול שהוא מעשה גדול (תוס' שם קה א ד"ה ככה). מחמרהמחמר אחר בהמתו בשבת אינו חייב חטאת, מפני שאינו עושה מעשה בגופו, אלא דבור בעלמא, שמנהיגה בקול (שבת קנג ב, ורש"י ד"ה חדא). בקדשיםלדעת הסוברים, שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, וכן הלכה, אף המחשב מחשבה פסולה בקדשים אינו לוקה (זבחים כט ב), ואפילו לדעת הסוברים שאין פיגול אלא בדבור (ראה תוס' בבא מציעא מג ב ד"ה החושב. וראה ערך פגול). ואף על פי שעקימת שפתיו לר' יוחנן היא מעשה, מכל מקום כאן אין הדבור בא אלא בכדי שנדע המעשה שנפסל, אבל עצם הפסול נקבע על ידי המחשבה (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם תוס' שנץ); או שאין אומרים עקימת שפתיו היא מעשה אלא בדבור הפועל מעשה (ראה לעיל: ללא מעשה), כמו בחסימה וממיר ועוד, וכאן לא נעשה מעשה, שמשהקדישה נאסרה, ואינה ניתרת אלא על ידי העבודה בשחיטה וזריקה בהכשר, וכל שלא נעשית העבודה בהכשר, ממילא נשארה באיסורה הקודם, ולא פעלה מחשבתו שום מעשה איסור (שיטה מקובצת שם; שו"ת נודע ביהודה תניינא יורה דעה קסח). בטול דבורדבור, שחלותו עוד לא נגמרה, נחלקו אמוראים אם יכול להתבטל על ידי דבור אחר, לגבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובתוך שלשים יום חזרה בה האשה ואמרה אין רצוני בו: ר' יוחנן אמר שיכולה לחזור בה, כיון שבא דבור ומבטל דבור; וריש לקיש אמר שאינה יכולה לחזור, שאין דבור מבטל דבור (קדושין נט א). הלכה כר' יוחנן שיכולה לחזור, בין כשהיה דבור בלבד, כגון האשה שעשתה שליח לקדשה וביטלה את השליחות, שביטולה ביטול (רמב"ם אישות ט כ; טוש"ע אבן העזר לו ו), או האיש שעשה שליח לקדש לו אשה וחזר בו (רמב"ם שם; טוש"ע שם לה יג); ובין כשהיתה עם הדבור אף נתינת מעות, כגון שקידש את האשה לאחר שלשים יום וחזרה בה (רמב"ם שם ז י; טוש"ע שם מ א). בתרומהבתרומה נחלקו הראשונים:
בהקדשדבור להקדש, כגון שאמר הרי דבר זה הקדש לאחר שלשים יום, יש סוברים שאף לר' יוחנן אינו מתבטל על ידי דבור, ואינו יכול לחזור בו בתוך שלשים יום, לפי שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (הר"ן נדרים כט ב; דעה אחת בירושלמי קדושין ג א). ויש סוברים שאף בהקדש, כל שלא אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום, יכול לחזור בו, שדבור מבטל דבור (ר"ן שם בשם הרשב"א; דעה שניה בירושלמי שם)[3]. בבעור חמץלדעת רש"י (פסחים ד ב ד"ה בבטול) שאינו הפקר אלא השבתה בלב (ראה ערך בעור חמץ) - נחלקו האחרונים האם יש בו דין דיבור, ויוכל לבטל את ביטולו: יש מי שכתב שאדם יכול לבטל את ביטולו (חלקת יואב אה"ע כא]; ויש מי שכתב שלא שייך ביטול דיבור בביטול חמץ, משום שלדעתו ביטול הוא מציאות שהחמץ אינו חשוב בעיניו, ולא שייך לבטל מציאות (כתבי קהילות יעקב החדשים סג). ==הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
