הגדרה^[1] - האות הרביעית מכ"ב אותיות של אל"ף-בי"ת

צורתה

צורת האות

צורת אות ד' מהאל"ף בי"ת שבכתב אשורי, בכתיבת ספר תורה, תפלין ומזוזה (ראה ערך אותיות: צורתן), וכן בגט אשה (ראה ערכו), דומה לתמונת שני ווי"ן סגורים במקצוע בקרן זוית הימנית (ברוך שאמר צורת האותיות בשם ספר הבהיר; בית יוסף אורח חיים לו ד; לבוש שם; משנה ברורה לו משנת סופרים אות ד) זו בתוך זו (לבוש שם).

והיא באה בצורת הדלת כשהיא נפתחת, שחציה בעובי הכותל וחציה אחורי הכותל, לומר שתהא הדלת פתוחה ולא סגורה (מגן אבות לרשב"ץ עמ' נג).

הגג

גגה ארוך, ורגלה קצרה, שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ' פשוטה (=סופית), ותיפסל כשלא יקראנה התינוק ד' (ברוך שאמר צורת האותיות; בית יוסף והאחרונים או"ח לו). ושיעור אורך גגה כמו בי"ת (ברוך שאמר שם. וראה ערך ב).

הרגל

רגלה של ד' היא פשוטה כלפי הגימל, דהיינו לצד ימין (שבת קד א). ונחלקו הפוסקים בפירושו:

• רוב הפוסקים פירשו שתהא רגלה פשוטה בשיפוע קצת לצד ימין (המנהיג תפילין עמ' קיז ב; אור זרוע א תקנא; ברוך שאמר צורת האותיות; בית יוסף ושאר הפוסקים או"ח לו), ואינו אלא לכתחילה (שו"ע הרב לו ב; משנה ברורה לו משנת סופרים ד).

• ויש מן הראשונים שפירש שרגלה עומדת בצד ימין של הגג ולא בצד שמאל, אבל אין היא נוטה לא לימין, ולא לשמאל, אלא זקופה ועומדת (רמב"ן שבת קד א).

כתיבת האשכנזים היא כדעה הראשונה, שהרגל משוכה קצת לצד ימין; וכתיבת הספרדים כדעה שניה, שהרגל זקופה (ראה מור וקציעה או"ח לו).

אם רגל הדלי"ת אין בה אלא כמלא יו"ד - כשרה (פרי מגדים אשל אברהם פתיחה לסימן לב; משנה ברורה לו משנת סופרים ד).

עקב ועוקץ

לכתחילה יהיה לה לדלי"ת עקב טוב לצד ימין, ואינו די שתהא לה זוית חדה מלאחוריה, ועוקץ מצד שמאל בולט על פניה למעלה. והעקב הוא לתמונת ראש וי"ו התחתונה, והעוקץ לתמונת ראש וי"ו העליונה (ברוך שאמר צורת האותיות; שו"ע הרב או"ח לו ב; משנה ברורה שם משנת סופרים ד).

והעוקץ לצד שמאל לא יהא ארוך כמקל (ברוך שאמר שם; בית יוסף או"ח לו).

ויש אומרים שיעשה גם כן עוקץ קטן לצד ימין בולט על פניה למעלה, והוא כנגד ראש וי"ו השניה (לבוש או"ח לו א; שו"ע הרב שם).

הריבוע

צריך ליזהר מאד בתגה של אחוריה שהוא העקב, לרבעה, שלא תהא נראית כמו רי"ש (רא"ש הלכות קטנות ספר תורה יב; טור או"ח לו; ברוך שאמר צורת האותיות, בשם ר' אברהם; לבוש ושו"ע הרב ומשנה ברורה או"ח לו), שנאמר: וּכְתַבְתָּם (דברים ו ט) - שתהא כתיבה תמה, שלא יכתוב רישי"ן דלתי"ן, דלתי"ן רישי"ן (שבת קג ב; רמב"ם תפילין א יט; רא"ש שם).

ואמרו: קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים (שיר השירים ה יא) - שעל כל קוץ וקוץ יש תלי תלים של הלכות, כיצד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וגו' ה' אֶחָד (דברים ו ד), אם אתה עושה דלי"ת רי"ש אתה מחריב את העולם.

וכן לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר (שמות לד יד), אם אתה עושה רי"ש דלי"ת אתה מחריב את העולם (ויקרא רבה יט ב; תנחומא בראשית א א).

להאריך העקב

ויזהר שלא יעשה העקב ארוך ביותר, שעל ידי זה נראית רגל הד' כעומדת באמצע הגג כזי"ן, והיא צריכה להיות עומדת בסוף הגג (מלאכת שמים כו).

גדולות וקטנות

ד' של אֶחָד (דברים ו ד) היא ד' רבתי, דהיינו שנכתבת גדולה (מסורה גדולה ריש בראשית ודברים שם; זוהר א יב א, ג רלו ב; מעשה רוקח על הרמב"ם בסוף הספר א, בשם ספר קדמון).

ויש שכתבו שאף ד' של דִּבְרֵי קֹהֶלֶת (קהלת א א) היא ד' רבתי (מחזור ויטרי תקכב).

ד' של אָדָם עָשֻׁק (משלי כח יז) היא ד' זעירא (מסורה קטנה שם; מחזור ויטרי שם).

הברתה

דגש ורפה

האות ד' היא מהאותיות הכפולות, שיש להם הברה כפולה: קשה ורכה (ספר יצירה ב א), דהיינו דגושה ורפויה (פירוש רס"ג, ופירוש הגר"א, ושאר מפרשים שם)^[2].

בקריאת שמע

בקריאת שמע צריך לדקדק שלא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה (רמב"ם קריאת שמע ב ט; טוש"ע או"ח סא כג); אלא שבאות ד' רוב ישראל בימינו אינם מבדילים בין חזק לרפה (ראה מגן אבות לרשב"ץ נד)^[3].

בד' של אחד יש להאריך (ראה ברכות יג ב. וראה ערך קריאת שמע).

וידגיש בדלי"ת שלא תהא נראה כרי"ש (שו"ע או"ח סא ז); ולא שיקראנה כדגש, אלא שיטעימנה יפה (מגן אברהם שם סק"ו).

יש אומרים כי קבלה היא שקריאת הד' של וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל יא מה) היא כקריאת ט רפה בלשון ישמעאל, שהיא ממוצעת בין קריאת ד' לט' (מגן אבות לרשב"ץ ג עמ' נג).

כמספר

האות ד' מספרה ארבע^[4], ובמנין השנים לבריאת העולם מספרה ארבעת אלפים.

==

הערות שוליים