|
דבר הגורם לממון הגדרה[1] - דבר שאינו ממון בעצמו, אבל הוא מסבב זכות ממון בדבר שאינו קנינובקרבןקרבן, שהבעלים חייבים באחריותו, כגון שאמר: הרי עלי עולה, והפריש בהמה לנדרו, והרי הבהמה לא שלו אלא של הקדש, הרי זה דבר גורם לממון, שכן אילו מת או נאבד הקרבן, חייב להביא קרבן אחר, וכל זמן שהוא קיים הוא פוטר עצמו בו (ראה בבא קמא עא ב, ורש"י ד"ה חייב). נחלקו תנאים אם הוא חשוב כממון:
הלכה כחכמים (רמב"ם גנבה ב א. וראה ש"ך חושן משפט שפו סק"י). ויש מהראשונים שפוסקים כר' שמעון (בעל התרומות כט ב ח, בשם הר"י בן פלט, נא ו ח, בשם הראב"ד). בשומריםכתבו הראשונים שאין דבר הגורם לממון מחמת חיוב אחריות מחייבו בכפל לר' שמעון, אלא אם כן חייב גם באחריות אונסים, כמו באומר הרי עלי קרבן, שאף אם הקרבן יאבד באונס - חייב באחריותו; אבל אם אינו חייב אלא באחריות של שמירה, שאפילו שומר שכר אינו חייב אלא על גנבה ואבדה ולא על אונסים, דברי הכל אינו כממון. ולכן הגונב מבית השומר, אף על פי שהשומר חייב באחריות הפקדון, אין הגנב חייב עליו כפל מדין דבר הגורם לממון (שיטה מקובצת בבא מציעא לד א)[2]. בחמץהמקבל פקדון של חמץ מנכרי באחריות, כיון שאילו יגנב או יאבד יצטרך הישראל לשלם לנכרי, הרי הוא כשלו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא, לדברי הכל, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא (שמות יב יט), ולא נאמר: לך, ללמד שעובר אף בשל אחרים (פסחים ה ב, ורש"י ד"ה לפי. וראה ערך בל יראה ובל ימצא). ובגמרא ישנם בזה שני לשונות:
האחרונים נחלקו בביאור דברי הגמרא:
ארבעה וחמשהגנב שור או שה, והקדישו לעולה באחריות בשביל נדרו שנדר הרי עלי עולה, באופן שההקדש חל, כגון שהקדישו לאחר יאוש בעלים, שאז חל ההקדש על ידי יאוש ושינוי רשות (ראה ערכים: יאוש; שינוי רשות), אפילו אם ההקדש נחשב כמכירה (ראה ערך ארבעה וחמשה), מכל מקום אינו חייב בארבעה וחמשה לר' שמעון, שכיון שעדיין חייב באחריותו, הרי עדיין הוא כממונו ולא יצא מרשותו, ואין זה כמכירה (בבא קמא עו א, ורש"י ד"ה ר"ש). שבועת הפקדוןאף על פי שאין נשבעים על הקדשות שבועת הפקדון, שנאמר: רֵעֵהוּ (שמות כב י), אם הפקיד קדשים שחייב באחריותם - נשבע הנפקד עליהם לר' שמעון, שכיון שדבר הגורם לממון כממון, הרי זה בכלל רעהו; ולחכמים שסוברים שדבר הגורם לממון אינו כממון, אין נשבעים עליהם (שבועות מב ב, ורש"י ד"ה קדשים). הלכה כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם שבועות ו ה; מגיד משנה טוען ונטען ה א; רמב"ן בדינא דגרמי, בשם הגאונים); ויש פוסקים כר' שמעון (בעל התרומה כט ב ח, בשם ר"י בן פלט). מכירה והקדש
וכן יש שכתבו שיכול להקדישו, ולכן בכורים, לדעת הסוברים שחייב באחריותם עד שיביאם להר הבית (ראה ערך בכורים), יכול להקדישם אם דבר הגורם לממון כממון (תוס' חדשים שקלים ח ח). וכן יש מהראשונים שסוברים שנחשב כשלו לענין שבעל חוב יכול לתפסו בחובו, כגון שמעון שהיה לו פקדון של ראובן וקיבל עליו אחריות, יכול בעל חוב של שמעון לתפסו אם דבר הגורם לממון כממון (מרדכי בבא קמא רמז קע, בשם מהר"ם).
וכן לא יתכן שיטול בעל חוב של הנפקד חפץ של המפקיד שאינו חייב לו כלום, ולא מצינו ששור הקדש שחייב באחריותו שהזיק שהניזק יטול את השור של הקדש (קצות החושן ק סק"א). מום בקדשיםבירושלמי אמרו, שלר' שמעון שקדשים שחייב באחריותם הם כשלו, מותר להקיז מהם דם, אפילו שמתכוין לעשות בהם מום (ירושלמי פסחים א ח, לפירוש הקרבן העדה והפני משה). בדבר שאין לו שיוויגזל חמץגזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו לאחר הפסח, הרי החמץ הזה הוא גורם לממון לגזלן, שאילו היה קיים היה מחזירו לבעליו כמות שהוא ונפטר, ועכשיו שאינו קיים, צריך לשלם דמיו לבעלים כשעת הגזלה (ראה ערך גזל). ולכן אף על פי שאילו היה שורף חמץ שעבר עליו הפסח כשהוא אצל בעליו היה פטור, שאינו שוה כלום, שהרי הוא אסור בהנאה (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח), אבל עכשיו ששרפו אצל הגזלן חייב לשלם דמיו לגזלן, לדעת ר' שמעון שדבר הגורם לממון כממון. ולדעת חכמים שסוברים שדבר הגורם לממון אינו כממון - פטור (בבא קמא צח ב)[4]. הקדיש חמץהקדיש חמץ באופן שחייב באחריותו, כגון שאמר הרי עלי והפרישו לנדרו, ובא אחד ואכלו בפסח בשוגג - יש מהראשונים שכתבו שלדעת הסוברים שדבר הגורם לממון כממון - מעל, שכיון שחייב באחריותו הוא דבר הגורם לממון, אף על פי שעכשיו אינו שוה כלום ונמצא נהנה מהקדש; ולדעת הסוברים שדבר הגורם לממון אינו כממון - לא מעל (בעל המאור פסחים כט ב)[5]. שורף שטרהשורף שטר חוב של חברו, והרי השטר בעצמותו אינו אלא נייר בעלמא, אבל הוא גורם לממון לבעליו, שעל ידו גובה את הדמים הכתובים בו, נחלקו אמוראים בדינו:
שבועה בשטרלדעת הסוברים ששטר חוב הוא גורם לממון ותלוי במחלוקת ר' שמעון וחכמים, נשבעים לר' שמעון על השטרות, אם הוא באופן שיש עליו חיוב שבועה, כגון מודה במקצת וכיוצא, שדבר הגורם לממון כממון הוא (ש"ך חו"מ שפו סק"י, לדעת בעל התרומה)[7]. גורם לאחר זמןחמץ הקדשדבר שאין לו שיווי עכשיו, אבל לאחר זמן יהיה שוה ממון, נחלקו הראשונים אם נחשב גורם לממון:
ואף על פי שחמץ שעבר עליו הפסח אסור על כל פנים מדרבנן לדברי הכל (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח), הרי אין זה אלא משום קנס, מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, וחמץ של הקדש כיון שאין עוברים עליו בבל יראה (ראה ערך בל יראה ובל ימצא), הרי הוא מותר אחר הפסח אף מדרבנן (מאירי שם). חמץ נוקשההשורף חמץ נוקשה – היינו חמץ שמתחילת חימוצו אינו ראוי לאכילה, או שאינו חמץ גמור - של חברו, שעכשיו אסור בהנאה, אבל מותר להשהותו עד לאחר הפסח (ראה ערך בל יראה ובל ימצא), ונמצא שלאחר זמן יהיה שוה ממון, נחלקו האחרונים בדינו:
ולדעת הראשונים הסוברים שאם לאחר זמן יהיה שוה ממון לדברי הכל הוא ממון גמור גם עכשיו (ראה לעיל דעת ר"ח), השורפו חייב לשלם לדברי הכל (אחיעזר ב מו).
מתנה על מנת להחזירמתנה על מנת להחזיר, נחלקו האחרונים אם נחשבת כדבר הגורם לממון:
פטר חמורבפטר חמור, לכל הדעות, אף על פי שאינו שוה ממון עכשיו, מכיון שיהיה שוה לאחר זמן, נקרא ממונו לענין כפל. שכן שנינו: הגונב פטר חמור של חברו - משלם תשלומי כפל לבעלים, אף על פי שאין לו עכשיו, שהוא אסור בהנאה קודם פדיונו (ראה ערך פטר חמור), יש לו לאחר מכאן, דהיינו לאחר שיפדהו, ולכן נחשב כאילו עכשיו הוא כבר שלו (בכורות יא א, ורש"י ד"ה ואע"פ; רמב"ם גנבה ב ג). וכתבו האחרונים, שאינו נקרא דבר הגורם לממון, שכיון שבידו לפדותו מיד, הרי הוא ממון גמור לדברי הכל (שו"ת עמודי אור טז; שו"ת עמק יהושע ה). בשבועת העדותעד אחדבדבר הגורם לממון בשבועת העדות אין דנים על דבר וחפץ ידוע אם נקרא ממון, כדרך שדנים באופנים הקודמים, אלא על עדות שאינה מחייבת את הנתבע ממון אלא גורמת לממון; כגון המשביע עד אחד שיבוא ויעיד לו עדות, שהנתבע שלו חייב לו ממון כך וכך, והעד כפר, שאינו יודע לו עדות, ונשבע על כך לשקר. ונחלקו תנאים אם חייב קרבן שבועה, שהרי אין העדים חייבים קרבן שבועה אלא אם כן אילו היו מעידים מה שיודעים היתה עדותם מועילה לחייב את הנתבע ממון (ראה ערך שבועת העדות), ועד אחד אף אם היה מעיד, אין מחייבים ממון על פיו (ראה ערך עד אחד); אלא שאילו היה מעיד, והיו בית דין מחייבים את הנתבע שבועה על פיו, רוב בני אדם אין נשבעים לשקר והיה משלם, ונמצא שעדות עד אחד אף על פי שאינה מחייבת ממון היא גורמת לממון. לכן סובר ר' אלעזר ב"ר שמעון שהעד חייב קרבן שבועה, לפי שסובר דבר הגורם לממון כממון; וחכמים סוברים שפטור, לפי שסוברים דבר הגורם לממון אינו כממון (שבועות לב א ורש"י ד"ה והאמר). הלכה כחכמים (רמב"ם שבועות י ה,ז). וכתבו הראשונים, שאין המחלוקת של דבר הגורם לממון בשבועת העדות תלויה במחלוקת ר' שמעון וחכמים בכל מקום אם דבר הגורם לממון כממון בדיני ממונות, ואף מי שסובר כאן שהוא כממון יוכל לסבור שם שאינו כממון, וכן להיפך (רמב"ן בדינא דגרמי; ריטב"א ורשב"א שבועות לב א). גורם של גורםבסוטהאף לדעת הסוברים שגורם לממון נחשב כממון, גורם של גורם אינו נחשב כממון. כגון המשביע עדים שיעידו שהוא קינא לאשתו שלא תיסתר עם פלוני (ראה ערכים: קנוי וסתירה; סוטה) וכפרו, פטורים מקרבן שבועה, לפי שעדי קינוי הם גורם של גורם לממון; שאף אם היו מעידים על הקינוי עדיין לא יוכלו להפסיד את האשה כתובתה עד שיבואו אחר כך גם עדי סתירה שראו שנסתרה, וכשיבואו עדי סתירה אף הם אינם מחייבים אותה הפסד הכתובה, אלא הם גורמים שמיראת שתיית המים המאררים אולי תודה שנטמאה ואז תפסיד כתובתה, וגורם של גורם אינו כממון (שבועות לב א ורש"י ד"ה בעדי). ולא חייבה התורה אלא על עדות המחייבת ממון או גורמת לממון, אבל גורם של גורם כפירת דברים היא (רמב"ן בדינא דגרמי). בכל התורהיש מהאחרונים שכתבו שגם בכל התורה גורם של גורם אינו כממון אף לדעת ר' שמעון הסובר דבר הגורם לממון כממון (מהרי"ט אלגזי חלה י סק"ב; ישועות יעקב אורח חיים תלד סק"ג). כגון בנכרי שהפקיד ביד ישראל חמץ וחפץ אחר, והישראל לא קיבל אחריות עליהם, אלא התנה שאם יגנב או יאבד החמץ יתחייב באחריות החפץ האחר, שאם יגנב או יאבד יתחייב לשלם לו, ונמצא שהחמץ הוא גורם של גורם לממון, שאפשר שהחמץ לא יגנב ולא יאבד ויחזירנו בעין, ואף אם יגנב ויאבד אפשר שהחפץ לא יגנב ולא יאבד ולא יתחייב כלום; ולכן אם החיוב של בל יראה על חמץ שקיבל עליו אחריות הוא משום גורם לממון כממון (ראה לעיל: בדבר שאינו קנינו), בגורם של גורם שאינו כממון אינו עובר. אלא שאם החיוב הוא משום הריבוי המיוחד "לא ימצא" שנאמר שם (ראה לעיל, שם), יש מסתפקים לומר שאולי נתרבה מהכתוב אף גורם של גורם (מהרי"ט אלגזי שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
