|
דגן הגדרה[1] - תבואה אחר הדישה והזרייה במצות התורהמהותו בלשון התורהדגן בלשון תורה הוא חמשה מיני התבואה: חיטים, שעורים, כוסמין, שבולת שועל ושיפון (רש"י נדרים נה א סוף ד"ה אמר אביי; תוספות שם ד"ה וכפרוץ; רשב"א שם ד"ה למימרא[2]). כשהם שבלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשים וזורים אותם נקראים דגן (רמב"ם ברכות ג א, על פי ברכות מז ב, ורש"י שם, וראה רש"י ביצה יג ב ד"ה האי. וראה ערוך ערך דגן). לפיכך בתרומות ומעשרות שנאמר בהם: וְדָגָן (במדבר יח יב), דְּגָנְךָ (דברים יד כג, ושם יח ד) - אין חייבים מן התורה להפריש אלא מחמשת המינים הללו (ראה ראשונים נדרים שם, ור"ש מעשרות א א. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות וערך טבל), ואפילו הסוברים שאף שאר המינים חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה (ראה רמב"ם תרומות ב א, וכסף משנה שם), אין זה מפני שאף שאר המינים נכללים בכלל 'דגנך', אלא מפני שהם סוברים ש'דגנך' האמור שם הוא לאו דוקא, והוא הדין כל הדומה לו (ראה כסף משנה שם. וראה ערך הנ"ל). ויש מהראשונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר: לדעת חכמים דגן הוא רק חמשת המינים, ולדעת רבי מאיר דגן משמעו כל דבר הנדגן, היינו כל מין שעושים ממנו כרי, ואף כל מיני קטניות בכלל, ואף הם חייבים מן התורה בתרומות ומעשרות, מלבד פירות האילן שאינם בכלל דגן (רמב"ן בבא מציעא פח א ד"ה ובודאי[3]). מהותו בלשון חכמיםאף בלשון חכמים דגן שאמרו הוא חמשה מיני התבואה, כפי שמצאנו:
מקור למינים אלוחמשה מינים אלה אמר רבי שמואל בר נחמן שהם אלה שבמקרא: וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת (ישעיה כח כה), חיטה אלו החיטים, שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שורה שהיא עשויה כשורה, ושעורה אלו השעורים, נסמן זה השיפון, וכוסמת זה הכוסמין (ירושלמי חלה א א[5]). מהות מינים אלוהכוסמין מין חיטים, ושבולת שועל ושיפון מין שעורים (פסחים לה א, ושם נתבאר); ויש מפרשים שכוסמין הוא גם מין שעורים (תוספות פסחים שם ד"ה כוסמין, וראה ירושלמי חלה א א, ושם ד א, ופני משה ומראה הפנים שם). וכתבו ראשונים שכוסמין היא חיטה מדברית, ושיפון מין ממיני החיטים המדבריות, ושבולת שועל שעורה מדברית (פירוש המשניות לרמב"ם כלאים א א[6]). אורז וקרמיתלדעת רבי יוחנן בן נורי אף אורז הוא מין דגן (ראה ערך אורז, וערך דוחן אם לדעתו גם דוחן מין דגן), וכן קרמית (פסחים לה א, ורש"י ד"ה חייבת. וראה ירושלמי פסחים ב ד), והוא מין הנמצא בכפרים בבבל באגמים, ואין זורעים אותו אלא צומח מעצמו ואוכלים אותו בשני בצורת (תשובת הגאונים [הרכבי] שנב. וראה ערוך ערך קרם ד וערוך השלם שם[7]), ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי (ראה ערך אורז וערך חמץ וערך לחם). בלשון בני אדםבנדריםבנדרים, שהולכים אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים), הנודר מן הדגן - רבי מאיר אוסר בפול המצרי יבש (משנה נדרים נה א. וראה תוספתא ד, ובברייתא בגמרא שם ב שמותר בלח), שכיון שהוא נדגן, שעושים ממנו כרי, אף הוא נקרא דגן בלשון בני אדם, ולכן אסור בכל מיני קטניות, ואינו מותר אלא בפירות האילן (ראשונים שם[8]); וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינים (משנה שם). ונחלקו ראשונים בדעת חכמים: יש מפרשים שאף הם מודים שבלשון בני אדם דגן כולל כל הנדגן, ואף מיני קטניות, אלא שהם סוברים שהנודר נתכוין ללשון תורה (נמוקי יוסף שם יח א ד"ה אינו; ריטב"א שם בפירוש ב); ויש מפרשים שלדעת חכמים אף בני אדם אין קוראים דגן אלא לחמשת המינים (ריטב"א שם בפירוש א). הלכה כחכמים (רמב"ם נדרים ט ט; שו"ע יו"ד ריז יח); ויש פוסקים כרבי מאיר (טור שם בשם הרא"ש[9]). חיטים שנכתשו אינם בכלל נדרוחיטים שנכתשו ונחלקו לשנים או לשלשה וארבעה, אינם בכלל דגן, ואף שקודם שנחלקו היה אסור בחיטים, עתה שנחלקו ואינם בכלל דגן - מותר בהם, או שמותר כשנחלקו קודם נדרו הואיל וכבר יצאו מכלל דגן (ברייתא נדרים נה ב, והוא מתוספתא שם ד, ופירוש הרא"ש שם. והרמב"ם וטוש"ע השמיטו). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
