|
טובת הנאה הגדרה[1] הזכות שיש לבעל הבית במתנות כהונה ובמעשרות ועוד, לתיתם למי שירצה - מהזכאים לקבלם - וליטול שכר על כך פתיחה טובת הנאה שיש לבעל הבית במתנות כהונה ובמעשרות, שהפרישם וחייב ליתנם לכהן וללוי ולעני, נחלקו בה גאונים וראשונים:
וכתבו אחרונים שזכותו של בעל הבית ליתן את המתנות למי שירצה קרויה אף היא טובת הנאה (פרי חדש יו"ד סא ס"ק לד; טעם המלך אישות ה ו; פרי יצחק ב נ), ולפיכך אף זרוע-ולחיים-וקבה (ראה ערכו), שאסרו חכמים לקבל שכר עבור נתינתן (ראה ערך הנ"ל), הן בכלל מתנות שיש לבעל הבית בהן טובת הנאה, שהרי הזכות בידו ליתנן למי שירצה (כן משמע מר"ן חולין קלא ב, ורמ"א יו"ד סא כח; טעם המלך שם), אלא שפעמים שקוראים טובת הנאה לשכר שיכול ליטול, ובמובן זה מצינו שכתבו ראשונים במתנות שאסור לו ליטול שכר עליהן, שאין לו בהן טובת הנאה (פרי חדש שם, בדעת רש"י). גדרה ומקורה מתנות כהונה הרי הן של בעל הבית ליתנן לכל כהן שירצה, שנאמר: וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ (במדבר ה י. רמב"ם תרומות יב טו, על פי ספרי נשא ו, וירושלמי דמאי ו ב, ונדרים יא ג), וכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים, כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר ואמר לו הא לך סלע זה ותן את התרומה לבן בתי כהן, מותר לעשות כן (בכורות כז א; רמב"ם שם כ), שנאמר: כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וגו' (במדבר יח יט), שומע אני יטלום - הכהנים - בזרוע, תלמוד לומר וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ (במדבר ה י), ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאת הקדשים לבעליהם (ספרי שם; במדבר רבה ח ז)[2]. וכתבו אחרונים שלא הוצרכנו ללימוד זה אלא לאותן מתנות כהונה שלא נאמרה בהן נתינה, כמו חמשה סלעים של פדיון-הבן (ראה ערכו), ופדיון פטר-חמור (ראה ערכו), וכן חרמי כהנים של מטלטלים - לדעת הסוברים שביד הבעלים ליתן אותם לכל כהן שירצו (ראה ערך חרמים: נתינתם לכהן) - אבל בתרומה (ראה ערכו), וזרוע-ולחיים-וקיבה (ראה ערכו), וראשית-הגז (ראה ערכו) למדים ממה שנאמרה "נתינה" בהם עצמם (דברים יח ג וד), שהבעלים הם שנותנים אותם לכהן (פרי חדש יו"ד סא ס"ק לד; נתיבות המשפט רמג סק"ח; עמק הנצי"ב לספרי שם, בדעת הרמב"ן), כדרך שמצינו במעשר עני המתחלק בתוך הבית, שלמדים שיש בו לבעל הבית טובת הנאה ממה שנאמרה בו: נתינה (ראה חולין קלא ב. פרי חדש שם; עמק הנצי"ב שם), וכל עיקרה של "נתינה" לא לחייב את בעל הבית נאמרה אלא לזכותו בטובת הנאה, היינו שבעל הבית הוא שיכול לתת את המתנות לכל כהן שירצה (נתיבות המשפט שם). קבלת שכר אם מותר לבעל הבית לתת מתנותיו בטובת הנאה של שכר, נחלקו אמוראים:
לדעה זו, אותה ששנינו: אומר אדם לישראל הא לך סלע זה, ותן בכור - בהמה טהורה - לבן בתי כהן (ברייתא בירושלמי שם ושם), הרי זה כשבעל הבית רוצה ליתנו לשני כהנים, ובן בתו של זה הוא אחד מהם, שמותר לו לזה לומר לבעל הבית הא לך סלע ותנהו כולו לבן בתי כהן (ירושלמי שם ושם), שהרי אין בעל הבית נראה כמוכר את המתנות, כיון שאף ללא קבלת הסלע היה נותן לו חלק מן הבכור (קרבן העדה נדרים שם). וכן הלכה, שאין ישראל רשאי לומר לבעל הבית הא לך סלע זה, ותן תרומה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי, אלא כשהיה בעל הבית רוצה לתת אותן לאחד משני כהנים בחינם, שמותר לישראל לומר לו הא לך סלע ותן אותן לזה (רמב"ם תרומות יב כ-כא). ממון בעל הבית טובת הנאה, נחלקו בה תנאים ואמוראים אם היא חשובה כממונו של בעל הבית (סתם משנה נדרים פג ב, לפי רב הושעיא בגמ' שם פד ב; רבי זירא בבבא מציעא יא ב; רב הונא בקידושין נח א) - לחייב עליה את הגנב בתשלומי כפל (ראה להלן: שלא מדעת בעל הבית), ולעבור עליה בלאו של בל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו וראה להלן: בשאר דינים), ולדינים נוספים (ראה בפרקים הבאים) - או אינה חשובה כממונו (רבי יהושע בפסחים מו ב; עולא בקידושין נח א). אף להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים שטובת הנאה ממון (שאילתות קלב; רבנו חננאל קידושין נח א; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם, ורא"ש שם ב לא, ואור זרוע ג בבא מציעא ל, בשמו, והסכימו עמו; ועוד); ויש פוסקים שטובת הנאה אינה ממון (רי"ף פסחים מח א; העיטור ב – קנין, דף ט טור ד במהדורת רמ"י; סמ"ג לאוין רנח; מאירי קידושין נב ב, בשם רוב פוסקים, ובבא מציעא יא ב; קיצור פסקי הרא"ש שם, וטור יו"ד שלא; ועוד)[4], וכן הלכה (רמ"א חו"מ לז ט, ושם רג א, ושם רעו ו; ש"ך חו"מ שנ סק"א; פרי חדש יו"ד סא ס"ק מז). גדר טובת הנאה ממון בגדר טובת הנאה ממון נחלקו ראשונים:
התורם משלו על של חברו התורם משלו על של חברו, נחלקו בו אמוראים:
זרוע לחיים וקיבה השוחט בהמה של חברו, שחובת נתינת מתנות זרוע-לחיים-וקיבה (ראה ערכו) לכהן היא על השוחט, טובת ההנאה היא של בעל הבהמה, והוא יכול ליתנן לכל כהן שירצה, שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו (ר"ן חולין קלב ב; בית יוסף ורמ"א יו"ד סא כח). והשוחט מחויב לטפל בעצמו ולילך לבעל הבהמה לשאול אותו אם רוצה ליתנן לכהן זה או לאחר (פרי מגדים שם, משבצות זהב ס"ק כט). גזבר גזבר שיש בידו מעות של צדקה שהתנו הנותנים שיהא יכול ליתנן למי שירצה, יש לו טובת הנאה במעות הללו, ולסוברים טובת הנאה ממון (ראה לעיל) הם חשובים כממונו (שו"ת הרשב"א א תקסג, ושו"ת הריטב"א קסז). המתנות מתנות כהונה הניתנות לכל כהן בחלה (ראה ערכו) יש לבעל הבית שהפרישה טובת הנאה ליתן אותה לכל כהן שירצה (כן משמע מפסחים מו ב), וכן בתרומות ובמעשרות (משנה קידושין נח א, לפי רב הונא בגמ' שם; בכורות כו ב; רמב"ם תרומות יב טו; טור יו"ד שלא), ובשאר מתנות כהונה (רמב"ם שם). ביכורים הבכורים (ראה ערכו), נחלקו בהם תנאים:
זרוע לחיים וקיבה וכן זרוע-ולחיים-וקיבה (ראה ערכו) יש לבעלים בהם טובת הנאה (משנה קידושין נח א, לפי רב הונא בגמ' שם; תוספתא פאה (ליברמן) ב יג; רש"י חולין קלד א ד"ה ורמינהו; רמ"א יו"ד סא כח). מעשר ראשון מעשר ראשון הניתן ללויים, יש בו טובת הנאה לבעלים (משנה שם, לפי רב הונא שם; כן משמע מהתוספתא שם; בכורות כו ב, ורש"י שם כז א ד"ה תיתחל). מתנות עניים במתנות עניים, והם: לקט (ראה ערכו), ושכחה (ראה ערכו), ופאה (ראה ערכו), ופרט (ראה ערכו), ועוללות (ראה ערכו), אין לבעלים טובת הנאה (תוספתא שם; חולין קלא א; רמב"ם מתנות עניים א ח) לפי שכתוב בהם - בפאה ולקט ועוללות ופרט - עזיבה (גמ' שם ב), שנאמר: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא יט י. שאילתות צח), שצריך שיניח אותם הפקר ולא יחלקם (רש"י שם). ואף בשכחה שלא נאמרה בה עזיבה, נאמר: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה (דברים כד יט), שמשמעו בהווייתו יהא על ידי עזיבה, שהרי לא נאמרה בה נתינה (רש"י שם). ואף על פי שפאה של דלית ושל דקל בעל הבית מורידה ומחלקה לעניים (ראה ערך פאה), אין לו בה טובת הנאה לתתה לעני שהוא קרובו (העמק שאלה שם ג). מעשר עני מעשר עני, שנאמרה בו נתינה: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה (דברים כו יב), וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה (שם יג), ונאמר בו: וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ (שם יד כח), שמשמעו שיניחנו וכל עני הרוצה יבוא ויטול (כן משמע מרשב"א ומאירי נדרים פד ב), אם יש לבעל הבית בו טובת הנאה, נחלקו אמוראים:
כשאין טובת הנאה לבעלים מתנות עניים שאין בהן טובת הנאה לבעלים (ראה לעיל) בעל הבית מניחן הפקר לעניים, ואינו מחלקן להם (רש"י חולין קלא ב ד"ה כולהו) אלא כל הרוצה בא ונוטל (רמב"ם מתנות עניים א ח, ושם ו י; רמב"ן וריטב"א וחידושי הר"ן שם א) על כרחו של בעל הבית (רמב"ם שם ושם; חינוך רטז; טור יו"ד שלא), וכל הקודם זכה (רש"י שם ב ד"ה אין בהן; מאירי שם). מעות צדקה מעות של צדקה, כתבו ראשונים שיש למי שהפרישן טובת הנאה לחלקן לכל עני שירצה - אם אין מנהג בעיר ליתנן לקופה של צדקה שבעיר (ראה ערך צדקה. מרדכי בבא מציעא רמא, בשם מהר"ם בר"ב) - והן חשובות כממונו, לסוברים טובת הנאה ממון (מרדכי שם ושבועות תשסז, בשם מהר"ם בר"ב; רמ"א חו"מ פז לה, וסמ"ע שם ס"ק צח, וש"ך שם ס"ק פב). שלא מדעת הבעלים לא יטול הכהן מתנות כהונה אלא מדעת בעל הבית, שהרי הן של בעל הבית ליתנן לכל כהן שירצה (רמב"ם תרומות יב טו; טור יו"ד שלא). וגם לסוברים שטובת הנאה אינה ממון (ראה לעיל: גדרה ומקורה), ואין מקדשים בה את האשה (ראה להלן: בקידושין), ואינה יוצאת בדיינים (ראה להלן), הרי היא כממון של בעל הבית לענין שלא ליטול את המתנות ממנו בעל כרחו, שלא תהא טובת הנאה פחותה מפחות-משוה-פרוטה (ראה ערכו) שאינה ממון לכל דבר (ראה ערך ממון), ואף על פי כן אסור ליטלה מאדם שלא מדעתו (ים של שלמה בבא קמא ט סא; נאות יעקב ד). הגונב טבל הגונב טבלו של חברו ואכלו, נחלקו תנאים אם משלם לו דמי טבלו (רבי בתוספתא מעשר שני (ליברמן) ג יא, ונדרים פד ב, וקידושין נח ב) - דהיינו דמי כולו (כן משמע מרש"י קידושין שם ד"ה משלם לו; מסקנת הריטב"א שם; ועוד) - וכן הלכה (רמב"ם גנבה ב ד); או שאינו משלם אלא דמי חולין שבו (רבי יוסי ברבי יהודה שם ושם ושם). במודר הנאה המדיר כהנים ולויים המדיר כהנים ולויים מליהנות לו, הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם ממנו על כרחו (משנה נדרים פג ב; רמב"ם נדרים ז יא; טוש"ע יו"ד רכז ג). ונחלקו אמוראים:
האוסר על עצמו הנאת הבריות האוסר על עצמו הנאת הבריות, מותר ליהנות בלקט שכחה ופאה (משנה נדרים פג ב; רמב"ם נדרים ז י; טוש"ע יו"ד רלד סה), שאין בהם טובת הנאה לבעלים, ולכן אינו נהנה משל הבריות (ראה לעיל: המתנות. תוספות שם ד"ה ויכולה; פירוש הרא"ש שם ד"ה ויכולה; ר"ן שם ד"ה ויכולה). אם מותר לו ליהנות במעשר עני, הרי זה תלוי בדין טובת הנאה במעשר עני (ראה לעיל: שם), שאם יש לבעל הבית טובת הנאה במעשר עני, אסור לנודר ליהנות בו - שהרי נהנה הוא משל הבעלים (ר"ן שם ד"ה קסבר) - ואם אין לו טובת הנאה במעשר עני, מותר לנודר ליהנות בו (גמ' שם), ולהלכה שמעשר עני המתחלק בגורן אין לבעלים בו טובת הנאה (ראה לעיל: המתנות) מותר לנודר ליהנות בו, אבל אסור לו ליהנות במעשר עני המתחלק בבית, שיש לבעלים בו טובת הנאה (ראה לעיל: שם. רבא בגמ' שם; רמב"ם נדרים ז ו; פסקי ריא"ז שם יא ג), וטובת הנאה ממון היא (ראה לעיל: גדרה ומקורה. שיטה מקובצת שם פה א); או שאף על פי שאינה ממון (ראה לעיל: שם), הרי זו הנאה האסורה במודר הנאה (מאירי שם פד ב; קרן אורה שם, בדעת הרמב"ם). המדיר חברו מליהנות לו המדיר את חברו מליהנות לו, אם מותר לו לתרום משלו על של חברו, הדבר תלוי במחלוקת האמוראים של מי טובת ההנאה (ראה לעיל: גדרה ומקורה):
בהקנאה וירושה הקנאה לכהן, לוי, גזבר ועני במשנה מצינו שאחד התנאים הקנה בספינה מעשר ראשון לללוי ומעשר עני לגזבר, כדי שיזכה בו לעניים, ובכל אחד מהם בא הפירוט "ומקומו מושכר לו" (רבן גמליאל במעשר שני ה ט). ונחלקו אמוראים:
להלכה נחלקו הדעות:
ירושה מת בעל הבית, אם יש דין ירושה (ראה ערכו) בזכות טובת הנאה, הדבר תלוי במחלוקת אם טובת הנאה ממון (ראה לעיל: גדרה ומקורה), שלסוברים שאינה ממון אינו מורישה לבניו (שו"ת הריטב"א רו; מהרי"ק קנט ג), כדרך שאין דין ירושה בקנס (ראה ערכו. מהרי"ק שם, בטעם השני; ביאור הגר"א חו"מ רעו ס"ק כג); ולסוברים שהיא ממון, מורישה לבניו (כן משמע משו"ת הריטב"א ומהרי"ק שם)[12]. ואין הדברים אמורים אלא כשהיו המתנות בידי אחרים, שאין היורש יכול להוציאן מידם כדי ליתנן לכהן, שכן אפילו בעל הבית עצמו אינו יכול להוציאן מידם (ש"ך שם סק"ד, בדעת המהרי"ק), אבל אם היו המתנות ביד היורש, טובת ההנאה שלו היא (ש"ך שם; נתיבות המשפט שם סק"ד; נאות יעקב ד; מחנה אפרים, טובת הנאה), ואם הניח בכור ופשוט, הבכור נוטל בה פי שנים (ראה ערך ירושת הבכור. שער המלך אישות ה ו), לפי שזכות טובת הנאה חשובה דבר שיש בו ממש (כן משמע מנאות יעקב ומחנה אפרים שם), או שאף על פי שטובת הנאה היא דבר-שאין-בו-ממש (ראה ערכו), היורש עומד במקום מורישו ויורש את זכותו, והרי זה כמו המוכר חצר ושייר האויר לעצמו, שהאויר משוייר למוכר, ואם מת המוכר אף על פי שאויר דבר שאין בו ממש הוא, ואינו יכול למכרו לאחרים, מוריש הוא אותו לבניו, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל. נתיבות המשפט שם)[13]. כשתפס הגבאי הנודר לצדקה ומת, והלך גבאי צדקה ותפס מנכסי הירושה, חייב להחזיר ליורשים, שאין לגבאי הזכות לחלק הצדקה לדעתו, אלא היא מתחלקת לדעת היורשים (ר"י בתשובות מימוניות קנין יט, ובהגהות מרדכי בבא קמא רג, ומרדכי בבא בתרא תצג; רמ"א יו"ד רנח ה), שטובת ההנאה שלהם היא (ביאור הגר"א שם סק"י). שכל מה שאמרו שאין אדם מוריש טובת הנאה, לסוברים כן (ראה לעיל), הרי זה במתנות שכבר הופרשו, ואין למוריש בהם אלא טובת הנאה שאינה בירושה, אבל אם לא הופרשו, כל הממון של היורשים הוא, ויכולים להפריש לצדקה איזה ממון שירצו, ואין תפיסת הגבאי מועילה כלום, ולכן יכולים הם לקיים נדר מורישם כרצונם (שו"ת חתם סופר חו"מ קכז). בקידושין ישראל שקידש את האשה בתרומות ובמעשרות ובזרוע לחיים וקיבה, שאין לו בהן אלא טובת הנאה, נחלקו אמוראים בדבר:
אף להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים שהיא מקודשת, שטובת הנאה ממון (ראה לעיל: שם. שאילתות קלב; רבנו חננאל שם; רבנו חננאל קידושין נח א; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם, ורא"ש שם ב לא, ואור זרוע ג בבא מציעא ל, בשמו, והסכימו עמו); ויש פוסקים שאינה מקודשת, שטובת הנאה אינה ממון (רמב"ם אישות ה ו, ומגיד משנה שם; רבנו יהונתן וריא"ז ורבי אברהם מן ההר שם)[15]. בשאר דינים חמץ עיסת חלה (ראה ערכו) שהחמיצה בפסח, ועדיין לא נתנה לכהן, נחלקו בה תנאים:
ריבית כהן שהלוה לישראל על מנת שיתן לו תרומותיו, ונתנן לו, כתבו ראשונים שאם טובת הנאה אינה ממון, אין זו רבית (ראה ערכו) דאורייתא, לפי שאין ריבית בלא נשך - שלוקח ומחסיר מממונו (ראה ערך רבית)- וזה לא לקח ממנו כלום, ולא חיסר את ממונו, לפיכך אין הריבית יוצאת מן המלוה בדיינים (ראה ערך הנ"ל. רא"ש בבא מציעא ה יז, בשם הרמב"ן), אבל אם טובת הנאה ממון, הרי זו ריבית דאורייתא, ומוציאים אותה מידו (בית יוסף יו"ד קס כג). שבועה אין נשבעים על תביעת טובת הנאה (שו"ע חו"מ פז לה, על פי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) רפו, ומרדכי שבועות תשסז), ולכן אם תבע את חברו שהפקיד אצלו מעות של צדקה והלה מכחישו, אינו חייב להישבע על טענתו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; מרדרכי שם, בשמו; שו"ע שם ורמ"א שם), שכיון שטובת הנאה אינה ממון יכול הנפקד לומר אינך בעל דברים שלי (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם). ולא עוד אלא שאף לסוברים טובת הנאה ממון לא תיקנו עליה שבועת היסת (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; סמ"ע פז ס"ק צח, וש"ך שם ס"ק פב, וביאור הגר"א שם ס"ק קיב, בשמו), שהרי אין לו דררא דממונא - שייכות וזיקה לממון (ראה ערך דררא דממונא: בחיוב שבועה) - למה שהוא תובע, שכן הנתבע כופר בו ואומר לא היו דברים מעולם, ואף לדעת הסוברים שמשביעים שבועת היסת גם כשאין לתובע דררא דממונא, הרי זה בתביעת ממון גמור, מה שאין כן בתביעת טובת הנאה שאין להשביעו אלא בראיה ברורה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם, לפי ביאור הגר"א שם). עדות מי שנתמנה שליח לחלק מעות צדקה למי שירצה, כתבו ראשונים שכיון שיש לו בהן טובת הנאה אינו יכול להעיד על הצדקה, לפי שטובת הנאה ממון היא, לדעתם, ונוגע בעדות הוא (שו"ת הרשב"א א תקסג), וכן קרובי גזבר שנתנו לו צדקה שיחלקה למי שירצה, פסולים להעיד עליה, שכיון שטובת הנאה ממון, לדעתם, הרי הם קרובים לבעל הדין (שו"ת הריטב"א קסג; בית יוסף חו"מ לז ט, בשמו); וכתבו אחרונים שלסוברים טובת הנאה אינה ממון, כשרים הם להעיד עליה (רמ"א שם; סמ"ע שם ס"ק כג; תומים שם סק"ד), וכן הגזבר עצמו כשר להעיד, שכיון שטובת הנאה אינה ממון, אינו נוגע בעדות (שו"ת מהרי"ט חו"מ צז; לבוש שם ט), שאף אם נגיעת הנאה פוסלת לעדות גם כשאינה הנאת ממון (ראה ערך נוגע), הרי זה לפי שהוא חשוד לשקר, מה שאין כן בטובת הנאה, שכיון שאינה אלא דבר מועט אינה פוסלתו, שאין לחוש שישקר משום הנאה מועטת זו (אמרי ברוך לש"ך חו"מ לז סק"י)[17]. טווה[18] איסור מלאכת טויית צמר וכדומה, בשבת גדרו וחיובו טוייה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (משנה שבת עג א; רמב"ם שבת ז א), והיא אב מלאכה לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), היינו בצמר של מלאכת המשכן (רש"י שבת שם ד"ה הגוזז), והוזכרה בתורה בפירוש: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וגו' טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כה-כו). גדרו גדר מלאכת טווה הוא קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או פשתן (מהרלב"ח כג) על ידי שטווה אותם בידו, בין אצבעותיו או בפלך (כן משמע מרש"י מועד קטן יט א ד"ה וטווה; חיי אדם כה א; משנה ברורה שדמ ס"ק יא), או בכלי המיוחד לכך (זכרו תורת משה כט; משנה ברורה שם), ועושה מהם חוטים (כן משמע מהגמ' שם), ואחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הגידים, וכן כל כיוצא בהם חייב (רמב"ם שבת ט טו), וכן מצינו טוייה אף בזהב (יומא מה א, וחולין ל ב ועוד). שיעורו שיעור הטווה הוא כמלא רוחב הסיט (ראה ערכו) כפול (משנה שבת קה ב), שאם טוה חוט ארוך כשיעור הזה חייב (רש"י שם קה ב ד"ה הסיט), ונחלקו ראשונים:
ביום טוב אף ביום-טוב (ראה ערכו) אסורה טוייה, ככל המלאכות שאינן באוכל-נפש (ראה ערכו. חיי אדם ב פז א, על פי רמב"ם יום טוב א ד, וטוש"ע או"ח תצה א). מלאכות שבכלל טווה השוזר השוזר - היינו שפותל כמה חוטים ביחד (ערוך, שזר) - כתבו ראשונים שלדעת הירושלמי חייב משום טווה (רוקח עא; חיי אדם ב כה א, ונשמת אדם כז א, על פי ירושלמי שבת ז ב), וכן העושה חבלים, אמרו בירושלמי שחייב משום טווה (ירושלמי שם). ויש מן הראשונים שכתב שהפותל חבלים מחוטים שיעמדו בלא קשירה, הרי זו תולדת קושר (ראה ערכו. רמב"ם שבת י ח), ויש שפירש בדעתו שלא אמר כן אלא בחוט עבה, אבל בחוט דק, כדרך טוייה, חייב משום טווה (תפארת ישראל, כלכלת שבת כב). הפוקסת אף אותה ששנינו: הפוקסת - היינו שמתקנת שערה במסרק או בידים (ערוך, פקס; רש"י שבת צד ב ד"ה וכן הפוקסת, בפירוש הראשון, ומועד קטן ו ב ד"ה פוקסת), ויש מפרשים טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלתו מאדים הבשר (רש"י שם, בפירוש השני, ורש"י מכת"י מועד קטן שם) - נחלקו בו תנאים: יש אומרים שחייבת חטאת (רבי אליעזר במשנה שבת שם); ויש האוסרים משום שבות (חכמים במשנה שם). ובטעם המחייב חטאת נחלקו אמוראים אם חייבת משום בונה (רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם); או משום טווה (רבי אבין בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם), לפי שמתקנת שערה בין אצבעותיה, ופושטתו כשהוא נכרך (רש"י שם, בפירוש הראשון), או: שעושה מאותו כמין חוט (רש"י שם, בפירוש השני). העושה את הלבד העושה את הלבד - והוא צמר טרוף בלי טוייה ואריגה (ברטנורא כלאים ט ט) - נחלקו בו ראשונים:
ומכל מקום אין זו תולדת אורג (ראה ערכו), לפי שאריגה נעשית לאחר טוייה והנסכה, ואילו הלבד נעשה בעוד שחלקי הצמר נפרדים (מהרלב"ח שם); ועוד שאריגה היא הכנסת חוטים וקליעתם, מה שאין כן הלבד (מרכבת המשנה שם). טויית צמר על גבי בהמה הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת, נחלקו אמוראים:
להלכה כתבו ראשונים שהטווה צמר מן החי - פטור, שאין דרך טוייה בכך (רמב"ם שם ט ז; מאירי שם), אבל מכל מקום אסור (רוקח עא; רבנו ירוחם יב יד, בשם רבנו חננאל; מאירי שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
