|
טווה הגדרה[1] - איסור מלאכת טויית צמר וכדומה, בשבת גדרו וחיובוטוייה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (משנה שבת עג א; רמב"ם שבת ז א), והיא אב מלאכה לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), היינו בצמר של מלאכת המשכן (רש"י שבת שם ד"ה הגוזז), והוזכרה בתורה בפירוש: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וגו' טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כה-כו). גדרוגדר מלאכת טווה הוא קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או פשתן (מהרלב"ח כג) על ידי שטווה אותם בידו, בין אצבעותיו או בפלך (כן משמע מרש"י מועד קטן יט א ד"ה וטווה; חיי אדם כה א; משנה ברורה שדמ ס"ק יא), או בכלי המיוחד לכך (זכרו תורת משה כט; משנה ברורה שם), ועושה מהם חוטים (כן משמע מהגמ' שם), ואחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הגידים, וכן כל כיוצא בהם חייב (רמב"ם שבת ט טו), וכן מצינו טוייה אף בזהב (יומא מה א, וחולין ל ב ועוד). שיעורושיעור הטווה הוא כמלא רוחב הסיט (ראה ערכו) כפול (משנה שבת קה ב), שאם טוה חוט ארוך כשיעור הזה חייב (רש"י שם קה ב ד"ה הסיט), ונחלקו ראשונים:
ביום טובאף ביום-טוב (ראה ערכו) אסורה טוייה, ככל המלאכות שאינן באוכל-נפש (ראה ערכו. חיי אדם ב פז א, על פי רמב"ם יום טוב א ד, וטוש"ע או"ח תצה א). מלאכות שבכלל טווההשוזרהשוזר - היינו שפותל כמה חוטים ביחד (ערוך, שזר) - כתבו ראשונים שלדעת הירושלמי חייב משום טווה (רוקח עא; חיי אדם ב כה א, ונשמת אדם כז א, על פי ירושלמי שבת ז ב), וכן העושה חבלים, אמרו בירושלמי שחייב משום טווה (ירושלמי שם). ויש מן הראשונים שכתב שהפותל חבלים מחוטים שיעמדו בלא קשירה, הרי זו תולדת קושר (ראה ערכו. רמב"ם שבת י ח), ויש שפירש בדעתו שלא אמר כן אלא בחוט עבה, אבל בחוט דק, כדרך טוייה, חייב משום טווה (תפארת ישראל, כלכלת שבת כב). הפוקסתאף אותה ששנינו: הפוקסת - היינו שמתקנת שערה במסרק או בידים (ערוך, פקס; רש"י שבת צד ב ד"ה וכן הפוקסת, בפירוש הראשון, ומועד קטן ו ב ד"ה פוקסת), ויש מפרשים טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלתו מאדים הבשר (רש"י שם, בפירוש השני, ורש"י מכת"י מועד קטן שם) - נחלקו בו תנאים: יש אומרים שחייבת חטאת (רבי אליעזר במשנה שבת שם); ויש האוסרים משום שבות (חכמים במשנה שם). ובטעם המחייב חטאת נחלקו אמוראים אם חייבת משום בונה (רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם); או משום טווה (רבי אבין בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם), לפי שמתקנת שערה בין אצבעותיה, ופושטתו כשהוא נכרך (רש"י שם, בפירוש הראשון), או: שעושה מאותו כמין חוט (רש"י שם, בפירוש השני). העושה את הלבדהעושה את הלבד - והוא צמר טרוף בלי טוייה ואריגה (ברטנורא כלאים ט ט) - נחלקו בו ראשונים:
ומכל מקום אין זו תולדת אורג (ראה ערכו), לפי שאריגה נעשית לאחר טוייה והנסכה, ואילו הלבד נעשה בעוד שחלקי הצמר נפרדים (מהרלב"ח שם); ועוד שאריגה היא הכנסת חוטים וקליעתם, מה שאין כן הלבד (מרכבת המשנה שם). טויית צמר על גבי בהמההטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת, נחלקו אמוראים:
להלכה כתבו ראשונים שהטווה צמר מן החי - פטור, שאין דרך טוייה בכך (רמב"ם שם ט ז; מאירי שם), אבל מכל מקום אסור (רוקח עא; רבנו ירוחם יב יד, בשם רבנו חננאל; מאירי שם). הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
