|
טבילת כלים הגדרה[1] - חיוב טבילה של כלי סעודה שהיו של גוי ונכנסו לרשות ישראל החיוב, מקורו וגדרוהלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגוי (ראה להלן: הכלים בכלל כלי סעודה) בין שנשתמש בהם הגוי, ונאסרו משום געולי-גוים (ראה ערכו), והוכשרו על ידי הגעלה (ראה ערכו), ובין שלא נשתמש בהם - צריכים טבילה (כן משמע מהמשנה עבודה זרה עה ב, וגמ' שם, וירושלמי שם ה טו; רמב"ם מאכלות אסורות יז ג; טוש"ע יו"ד קכ א), ואחר כך יהיה מותר לאכול ולשתות בהם (שאילתות קלז; רמב"ם שם ג,ה) מיד (כן משמע מהגמ' שם, והרמב"ם שם). מקורוטבילה זו למדוה מהכתוב בפרשת כלי מדין: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ - שנשתמשו בהם בני מדין על ידי האור (רש"י עבודה זרה שם ד"ה כל) - תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר (במדבר לא כג), והכתוב 'וטהר' מיותר הוא (רש"י עבודה זרה שם ד"ה וטהר), ודרשו: הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת (רבא בגמ' שם), שאחר עבירתו באש (רמב"ם שם ה; יונתן עה"ת שם) יטהר לאחר מכן במים (יונתן שם) להתירו מגעולי גויים (רמב"ם שם), והיינו בטבילה, כשם שנאמר בכלים טמאים: במים יובא וגו' וטהר (ויקרא יא לב. ט"ז שם סק"ב). ודרשו עוד: אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא (במדבר שם), שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי - כטומאת מת (ראה ערך הזאה ב) - תלמוד לומר: אך, חלק (ראה ערך אכין ורקין), אם כן מה תלמוד לומר: במי נדה, מים שנדה (ראה ערכו) טובלת בהם, הוי אומר ארבעים סאה (תני בר קפרא בגמ' שם), שאף להכשירו מן האיסור הטעינו טבילה (רש"י עה"ת שם). מדאוריתא או מדרבנןחיוב טבילה זו, נחלקו בו ראשונים:
טעם הטבילהטעם הטבילה לפי שיצאו מטומאת הגוי, ונכנסו לקדושת ישראל (ירושלמי עבודה זרה ה טו), וטבילה זו אינה מפני טומאה וטהרה, אלא לטהרן מידי געולי גויים (כלבו פו), שדומה לגר שנכנס לקדושה על ידי טבילה (ריטב"א שם, בשם הרמב"ן; מהר"ח אור זרוע סג; איסור והיתר הארוך נח עו), אף על פי שקודם שלקחו מן הגוי היה מותר להשתמש בו (איסור והיתר הארוך שם). חיוב הטבילה בסוגי הכלים השוניםהלוקח כלי תשמיש מן הגויים, נאמרו בו מספק חילוקים:
שימוש לפני טבילהבגדר חיוב הטבילה נחלקו ראשונים:
להלכה שאסור להשתמש בכלי עד שיטבול, נחלקו אחרונים:
עבר והשתמש בכלי קודם טבילה, לא פטרו מחיוב טבילה לאחר מכן (מאירי שם, בשם הגאונים; טור יו"ד קכ), ומכל מקום אין המאכל שבישל בו נאסר (תוספות שם ד"ה וכולן, במסקנה; טור ורמ"א שם טז)[2]. כלי ישראל הטעונים הכשרלא הצריכה תורה טבילה אלא בכלים שנכנסו מרשות גוי לרשות ישראל, אבל כלים של ישראל שבלעו איסור, וטעונים הכשר על ידי הגעלה או ליבון, אין צריכים טבילה (תורת הבית הארוך ד ד; מאירי שם)[3]. הכלים שבכלל כלי סעודהחיוב טבילת כלים הלקוחים מן הגוי לא נאמר אלא בכלי תשמיש סעודה (עבודה זרה עה ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ג,ו; טוש"ע יו"ד קכ א). ואף על פי שאין הטבילה משום פילוט איסור, שהרי אף כלי סעודה חדשים צריכים טבילה (ראה לעיל: החיוב, מקורו וגדרו), אין אומרים שהוא הדין שאר כלים, כגון מספרים שגוזזים בהם בגדי צמר יהיו צריכים טבילה, לפי שכלי סעודה אמורים בפרשה (ראה לעיל: שם. גמ' שם), שכן נאמר שם: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ (במדבר לא כג), ואין דרך להשתמש על ידי האש אלא בכלים של צרכי סעודה, ובאלו נאמר: וְטָהֵר (שם), היינו טבילה (ראה לעיל: שם. רש"י עבודה זרה שם ד"ה כלי). כלי הכשר אוכלכל הנוגע במאכל עצמו נקרא כלי סעודה, אף על פי שאין אוכלים ושותים מהם, ואינם אלא להכשר אוכל, ואפילו המחבת שצולים תחתיה מאכל ונותנים עליה גחלים, שלפעמים נוגעת במאכל (איסור והיתר הארוך נח פג), אבל כלי ששופתים עליו את הקדירה, כיון שאין נותנים עליו המאכל עצמו אינו צריך טבילה (הגהות סמ"ק קצט; אור זרוע ד עבודה זרה רפט, בשם הרשב"ם; איסור והיתר הארוך שם; בית יוסף ושו"ע שם ד), שכיון שאף אם השתמשו בו בדבר אסור אינו בולע, ואין צריכים להכשירו מגעולי גויים, אינו בכלל כלי סעודה האמורים בפרשה (באור הגר"א שם סק"י). מכסהכיסוי שעל הקדירה צריך טבילה (רוקח תפא; אור זרוע שם; רמ"א שם ה), שמסייע לבשל, וככלי אחד הם (אור זרוע שם)[4]. אבל כיסוי שכופים על הפת לאפותה, אין צריך טבילה (אור זרוע שם; הגהות אש"רי עבודה זרה ה לה, בשמו; רמ"א שם) כיון שאין נותנים עליו את המאכל עצמו (לבוש שם ד). סכיןסכין שמשתמשים בה לצורך סעודה, כתבו ראשונים שצריכה טבילה (תוספות עבודה זרה עה ב ד"ה מגעילן; רוקח שם), ופירשו כן אותה ששנינו: הסכין - שלקחה מן הגוי - שפה והיא טהורה (משנה שם. וראה ערך סכין, על אופן הכשר סכין מגעולי גויים), שמכל מקום צריכה טבילה, אפילו לחתוך בה צונן (תוספות שם; ראבי"ה שם). והוא הדין כפות (מחזור ויטרי (הורוויץ), הלכות פסח ז; ראב"ן שטו; ראבי"ה שם) ומזלגות (רוקח תפא), בין שאוכלים בהם (מחזור ויטרי שם), ובין שממרסים בהם הבישול (ראב"ן שם). סכין של שחיטהבסכין-של-שחיטה (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:
וכתבו הפוסקים שלהוציא עצמו ממחלוקת טוב לאכול בה לאחר שיטבלנה (הגהות איסור והיתר הארוך שם), או שיטבלנה בלא ברכה (רמ"א שם). כלים המכינים המאכל שיהיה ראוי לאכילהבשאר כלים המשמשים למאכל שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא, כגון מחטים שתופרים בהם את העופות, וברזלים - מערוכים - שמתקנים בהם את המצות, נחלקו ראשונים:
כלי אחסוןכלים המשמשים לאחסון בלבד, כתבו הפוסקים שיש להטבילם (בית דוד יו"ד סב; מגדים חדשים קכ א, ודרכי תשובה יו"ד קכ סק"ו וס"ק טו, בשמו), ומכל מקום כתבו שטוב להטביל ללא ברכה, או עם כלי נוסף החייב בברכה (מגדים חדשים שם; דרכי תשובה שם ושם, בשמו). וכלים שמונח בהם תמיד מזון עטוף, אינם צריכים טבילה (הכשרות ד כ). בכלי מתכות ושאר מיניםבכלל כלי סעודה החייבים בטבילה - שלמדו כן מפרשת כלי מדין (ראה לעיל: החיוב מקורו וגדרו) - הוזכרו כלי מתכות בלבד (עבודה זרה עה ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ג,ו; טוש"ע יו"ד קכ א), שנאמר: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת (במדבר לא כב. רש"י עבודה זרה שם ד"ה כלי מתכות), ומטעם זה אמרו בכמה כלים משאר מינים שאינם חייבים בטבילה, כגון כלי אבנים (גמ' שם, לגירסת תשובות הגאונים (הרכבי) קצב; רמב"ם שם ו), או כלי חרס (גמ' שם, לגירסת השאילתות קלז; רמב"ם שם; ראבי"ה פסחים תסד; איסור והיתר הארוך נח פב), או כלי אדמה וצפיעי בקר (גמ' שם, לגירסת רש"י ד"ה מנא דמרדא; אור זרוע ד עבודה זרה רפח; ר"ן שם), או כלי עצם (תשובות גאונים קדמונים מא א; אשכול (אויערבך) ג נד), או כלי עץ (תשובות גאונים קדמונים שם; רמב"ם שם), ואפילו היו כלי סעודה, לוקח ומשתמש בהם מיד (תורת הבית הקצר ד ד). כלי זכוכיתכלי זכוכית חייבים בטבילה (גמ' שם; רמב"ם שם ג) מדרבנן (אשכול שם; איסור והיתר הארוך שם נ; כן משמע מתוספות הרא"ש ומאירי שבת טו ב)[5], הואיל וכשנשברים יש להם תקנה - שראויים להתיכם ולחזור ולעשותם כלים (רש"י שבת טז א ד"ה יש להן, ועבודה זרה שם ד"ה זכוכית) - הרי הם ככלי מתכות (עבודה זרה שם), אף על פי שלענין טומאת כלים אמרו שדינם ככלי חרס - ולדעת הרבה ראשונים אין להם טהרה במקוה (ראה ערך טבילה: מקורה וגדרה) - הואיל ותחילת ברייתם מן החול (מאירי עבודה זרה שם, על פי שבת טו ב). וביארו ראשונים שכלי זכוכית ספק הוא אם הוא מין חרס, או שהוא ממיני מתכות, הלכך נותנים עליו חומר זה וזה (איסור והיתר הארוך נח נ; תוספות ר"י מפריש עבודה זרה שם, בשם רבנו תם; מאירי שבת שם). פורצלןכלי פורצלן, הנעשים מן החול, כתבו אחרונים שאין צריכים טבילה, אף על פי שדומים לכלי זכוכית, לפי שאין להם תקנה כשנשתברו, ודינם ככלי חרס (כנסת הגדולה יו"ד קכ, הגהות הטור א י; שאילת יעב"ץ א סז; פרי מגדים או"ח תנא, משבצות זהב ס"ק לא)[6], ומכל מקום כתבו הפוסקים שנהגו לטובלם בלא ברכה, לפי שיש מהם מצופים בזכוכית (ערוך השלחן שם כט). כלי פלסטיקכלי פלסטיק, נחלקו בהם גדולי הדורות האחרונים:
כלי חרס המצופים במתכת או זכוכיתקוניא - כלי שתחילתו של חרס, ומצפים אותו במיני מתכות, כגון בדיל ועופרת (רי"ף עבודה זרה עה ב; רש"י שם ד"ה קוניא, ועוד; תוספות שם ד"ה והלכתא; רמב"ם מאכלות אסורות יז ו; טוש"ע יו"ד קכ א); ויש מפרשים שמצפים אותו בזכוכית (ערוך, קניא; תוספות כתובות קז ב ד"ה הני, ועבודה זרה לג ב ד"ה קוניא, בשם רבנו תם) - נחלקו בו אמוראים רב אחא ורבינא אם נידון כתחילתו, ואין צריך טבילה (או רב אחא או רבינא בעבודה זרה עה ב); או שנידון כסופו וצריך טבילה (או רב אחא או רבינא בגמ' שם) מדרבנן (קרית ספר שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ודוקא אם עשוי לחזק את הכלי (כלבו מח). ונחלקו ראשונים אם אמרו כן בין שמצופה בפנים ובין שמצופה בחוץ (מחזור ויטרי, הלכות פסח י; ראבי"ה פסחים תסד, בשם תשובות רש"י); או רק כשהוא מצופה בפנים, אבל אם היה מצופה מבחוץ בלבד אין טעון טבילה (תוספות עבודה זרה שם ד"ה והלכתא; טור שם), כיון שאין משתמשים בו דרך המתכת, לפי שכלי סעודה האמורים בפרשה היינו שמשתמשים בהם (תוספות שם; טוש"ע שם); או שאין טעון טבילה בברכה אלא אם כן היה מצופה מבית ומחוץ (מאירי ור"ן עבודה זרה שם, בשם יש אומרים; רשב"ש תסח), שאין החרס נראה (מאירי שם), שחשוב כלי מתכות (לבוש שם ו, לדעה זו), אבל אם אינו מצופה אלא מבחוץ בלבד או מבפנים בלבד, טובלו בלא ברכה (רמ"א שם). וכתבו הפוסקים שטוב להטבילו עם כלים אחרים בברכה, לפי שיש שמצופים בפנים כדי שלא יבלעו (איסור והיתר הארוך נח פב). כלי מעורבכלי המעורב מדבר הצריך טבילה, ומדבר שאין צריך טבילה, הולכים אחר עיקרו (מאירי שם, בשם חכמי הצרפתים), ואין צריך טבילה אלא כשעיקר הכלי הוא של מתכת, אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ, ורק מעט ברזל קבוע בו, הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל - אין צריך טבילה (רמ"א שם ז). הכלים שבכלל כלי גוייםחיוב טבילה בכלים הלקוחים מן הגוי, נאמר בין בכלים שלקחם מן הגוי עצמו, ובין בכלים שלקחם מישראל שלקחם מן הגוי (בית יוסף ורמ"א יו"ד קכ ח; שו"ת הרדב"ז א תשמה), ואפילו עבר הראשון ונשתמש בהם בלא טבילה (שו"ת הרדב"ז שם)ף ואפילו שלא נתחייבו בטבילה ביד הראשון, כגון שלקחם שלא לצורך סעודה או לסחורה, נתחייבו ביד השני שלקחם לצורך סעודה (ראה להלן: רשות ישראל המחייבת. בית יוסף ורמ"א שם), שהרי טבילה זו היא משום שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל (ראה לעיל: החיוב, מקורו וגדרו), ומה לי ישראל ראשון, ומה לי שני, שכיון שעדיין לא הטבילם לא יצאו מידי טומאתם, ולא נכנסו לקדושתו של ישראל (שו"ת הרדב"ז שם). מכרו לגוי וקנאו חזרהאף כלי שמכרו ישראל לגוי, וחזר ולקחו ממנו - צריך טבילה (תוספות עבודה זרה עה ב ד"ה אי; סמ"ק קצט; רא"ש שם ה לד; איסור והיתר הארוך נח צא; טוש"ע שם יא) בברכה (איסור והיתר הארוך שם), כיון שנקרא על שם הגוי (תוספות וסמ"ק ורא"ש שם). ואפילו שלא הגיע ליד הגוי מעולם, כגון שהאמינו הגוי בביתו, או בבית ישראל אחר, שהרי היה שם הגוי עליו פעם אחת (איסור והיתר הארוך שם)[7]. משכנו אצל גויכלי שמשכנו ישראל ביד הגוי (ראה ערך משכון), וחזר ופדאו ממנו - אין צריך טבילה (תוספות שם; סמ"ק שם; רא"ש שם; איסור והיתר הארוך שם; טוש"ע שם יא), ואף על פי שבכלי שמשכנו לגוי ביד ישראל נסתפקו בגמרא אם משכון כמכר (ראה להלן: רשות ישראל המחייבת), לענין זה ודאי אינו כמכר (ראשונים הנ"ל) לפי שאין שם הגוי עליו (סמ"ק שם), שלחיוב טבילה צריך שיהא של הגוי לגמרי (באור הגר"א שם סק"ל)[8]. רשות ישראל המחייבת בטבילהכלים שאוליםחיוב טבילת כלים לא נאמר אלא בלקוחים, וכמעשה שהיה (עבודה זרה עה ב) במדין, שהיו הכלים חלוטים לישראל (רש"י שם ד"ה וכמעשה), שנלקחו במלחמה, ונעתקו לגמרי מרשות זה לרשות זה (אשכול (אלבק) ב עמ' 144; לבוש שם ח), והוא הדין בנתונים במתנה (נמוקי יוסף שם), או גזולים מן הגוי (ראבי"ה פסחים תסד; אור זרוע ד עבודה זרה רפט, בשם הרשב"ם), שהרי במעשה מדין גזולים היו (ראבי"ה שם), שכל שנשתקעו ביד ישראל והיו מן הגויים - צריכים טבילה (רבנו ירוחם יז ה); אבל שאולים מן הגוי אין צריכים טבילה (גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות יז ו; טוש"ע יו"ד קכ ח), אף על פי שהשואל מתחייב בשמירתם (מאירי שם) לפי ששאלה אינה קונה, ולא חייב הכתוב טבילה אלא בשל ישראל (תורת הבית הקצר ד ד)[9]. כלים שכוריםאף השוכר כלים מן הגוי אין צריכים טבילה (תורת הבית הקצר שם; מאירי שם; איסור והיתר הארוך נח פט), אף על פי שאמרו ששכירות הרי היא כמכירה ליומה (ראה בבא מציעא נו ב), שלענין טבילת כלים דינה כשאלה (באור הגר"א שם סק"כ)[10]. כשאינו יכול לטבולמטעם זה שכלים שאולים מן הגוי אין צריכים טבילה, כתבו ראשונים שאם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או יום טוב – לדעת הסוברים שאסור להטבילם בשבת ויום טוב (ראה להלן: בשבת ויום טוב) - יתננו לגוי במתנה, ואחר כך ישאלנו ממנו, ומותר להשתמש בו (מרדכי ביצה תרעז; שו"ע או"ח שכג ז ויו"ד קכ טז), והוא הדין בחול במקום שאין לו מקוה (בית יוסף ורמ"א יו"ד שם)[11]. אורחהמתארח בבית חברו, אסור לו לאכול ולשתות בכליו שלקחם מן הגוי, ונתחייבו בטבילה (חידושי חת"ס ליו"ד שם; טוב טעם ודעת מהדורא תליתאה ב כב; דעת כהן רכז). משכנו גוי אצל ישראלבמשכון (ראה ערכו) של גוי אצל ישראל, ורוצה הישראל להשתמש בו, נסתפקו בתלמוד אם צריך טבילה לפי שמשכון כמכר, ושמטעם זה הטביל רב אשי כוס של כסף שמשכן לו גוי, או שאין צריך טבילה, שטעם שהטבילו הוא משום שראה שבדעת הגוי לשקעו בידו (עבודה זרה עה ב), ולהלכה נחלקו ראשונים:
וכתבו ראשונים שלצאת מספק יש להטבילו בלא ברכה (תוספות שם ד"ה אי; רוקח תפא; מרדכי שם, בשם יש אומרים; רא"ש שם ה לד; טוש"ע שם ט), או יקנה כלי אחר ויטביל זה עמו, ויברך על שניהם (תוספות שם; טוש"ע שם). הטבילה ושיעור המיםלאחר שימוש הגויכלים הלקוחים מן הגוי לאחר שנשתמש בהם הגוי, שצריכים הכשר על ידי הגעלה וליבון וכיוצא (ראה ערך געולי גוים), נחלקו ראשונים בסדר הכשרם:
לדעה זו נחלקו ראשונים:
ללא כוונהאף אם נפלו הכלים למקוה בלא כוונה לטבילה, עלתה להם טבילה, אף לדעת האמוראים הסוברים שנידה צריכה כוונה אף לבעלה (ראה ערך טבילה: הכוונה), יש לומר שטבילת כלים הלקוחים מן הגוי, כיון שאינה משום טומאה וטהרה, ואין הכלים אוסרים מה שבא לתוכם קודם הטבילה (ראה לעיל: החיוב, מקורו וגדרו), אלא גזירת הכתוב היא, אינה צריכה כוונה (תרומת הדשן רנז)[12]. קטןמטעם זה שהטבילה אינה צריכה כוונה, אף אם הטבילם על ידי קטן (ראה ערכו) - טבילתו טבילה (תרומת הדשן שם; רמ"א יו"ד קכ יד, לפי ט"ז שם ס"ק טז)[13]. גויוכן מטעם זה אם הטביל הכלים על ידי גוי (ראה ערכו) עלתה להם טבילה (שו"ת הרשב"א א תקיא, ושם ג רנה ורנט, ובמיוחסות לרמב"ן קנא; שו"ע שם טו). ואף על פי שהטבילה מצוה היא, ויש לעשותה על ידי הבעלים, או על ידי שלוחו, וגוי אינו בר שליחות (ראה ערך הנ"ל: בשליחות), כאן אין צריכים שליחות, שהרי אף אם הטבילם ישראל שלא מדעת הבעלים עלתה להם טבילה (שו"ת הרשב"א שם ושם ושם ושם). ומכל מקום אינו מברך על מה שמטביל הגוי, כיון שהישראל אינו עושה כלום (ט"ז שם ס"ק יז), ואין מעשה הגוי נחשב כאילו עשה הוא עצמו כדי שיברך עליו (מחנה אפרים, שלוחים יא), ולכן אין ראוי לעשות כן לכתחילה, אלא אם כן מטביל הישראל איזה כלי באותה שעה, שנמצא שהברכה היא על מה שהישראל עושה (ט"ז שם)[14]. שיעור המיםלדעה שחיוב טבילת כלים אינו אלא מדרבנן, והלימודים הם אסמכתא בלבד (ראה לעיל: חיובו, מקורו וגדרו), שיעור המים לטבילה זו, שלמדוהו מהכתוב: במי נדה (במדבר לא כג), מים שנדה טובלת בהם, הוי אומר ארבעים סאה (עבודה זרה עה ב), אין הלימוד אלא אסמכתא, ואין השיעור אלא מדרבנן (שו"ת הרשב"א ד שיח, בתירוץ הראשון; מאירי שם); ולדעה שחיוב טבילת כלים מדאוריתא, נחלקו ראשונים:
ברכתההמטביל כלים החייבים בטבילה מברך קודם הטבילה, כדרך שאמרו בכל המצוות שמברכים עליהן עובר לעשייתן (סידור רש"י שסא; מחזור ויטרי (הורוויץ) הלכות פסח י; ראבי"ה פסחים תסד; רוקח תפא; אור זרוע ד עבודה זרה רצ; טוש"ע יו"ד קכ ג)[16]. ומכל מקום אין הברכה מעכבת, כדרך שאמרו כן בכל המצוות, שאם עשה המצוה ולא בירך יצא ידי חובתו (איסור והיתר הארוך נח פב), ולפיכך כלי שיש בו ספק, או שנחלקו בו, אם חייב בטבילה - שאם יברך יש לחוש לברכה לבטלה (ראה ערך ברכה שאינה צריכה) - ראוי לטובלו בלא ברכה (איסור והיתר הארוך שם); ויש מן הראשונים שכתבו שירא שמים יטביל עמו כלי חדש שחייב בטבילה, ויברך על הודאי, ויכלול את הספק (מרדכי עבודה זרה תתנט, בשם רש"י; איסור והיתר הארוך שם, בשמו ובשם הרי"ף). כלי זכוכיתאף כלי זכוכית, שחיוב טבילתם מדרבנן (ראה לעיל: בכלי מתכות ושאר מינים), מברכים עליהם (מאירי עבודה זרה עה ב; כלבו מח; איסור והיתר הארוך שם; ב"ח שם; פרי מגדים או"ח תנא, משבצות זהב ס"ק לא) כדרך שמברכים על כל מצוה דרבנן (פרי חדש יו"ד שם סק"י). נוסח הברכהבנוסח הברכה מצינו דעות רבות בראשונים[17], ובפוסקים מצינו שתי דעות:
בשבת ויום טובכלים הלקוחים מן הגוי הטעונים טבילה, נחלקו ראשונים אם אסרו חכמים להטבילם בשבת ויום טוב, כדרך שאסרו טבילת כלים טמאים (ראה ערך טבילה: בכלים):
וכתבו הפוסקים שירא שמים יצא את כולם, ויתן הכלי לגוי במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו, ואין צריך טבילה (מרדכי שם; בית יוסף שם, בשמו; שו"ע)[19]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
