הגדרה^[1] - שאינו שומע ואינו מדבר, בתורת שאינו בן דעת, או: שמדבר ואינו שומע, במצוות ודינים התלויים בשמיעה, או בתורת מום

מהותו וגדרו

חרש הוזכר בהלכה בשני מובנים:

שאינו שומע ואינו מדבר

• אדם שאינו שומע ואינו מדבר - חרש-אילם, שהשוו אותו לשוטה וקטן (ראה ערכיהם), שאינם בני דעת (ראה ערך חרש שוטה וקטן. ראה תרומות א ב; חגיגה ב ב; נדה יג ב, ורש"י ד"ה בכל; רמב"ם אישות ב כו), שכך מקובל לחכמים, שמי שאינו שומע ואינו מדבר אינו בן דעת (רש"י חגיגה שם ד"ה חרש).

יש שלמדו מן הכתוב שאדם כזה שאינו מדבר נקרא חרש (תוספות חגיגה שם ד"ה המדבר, בשם בראשית רבה), ויש שהוסיפו טעם לפי שסיבת האילמות היא חרשותו ממעי אמו (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות שם), וכיון שלא שמע מעולם אי אפשר לו שידבר (רע"ב שם ד"ה שאינו).

מה שאמרו שאינו בן דעת, זו דעת חכמים (ראה תרומות א א), שלדעתם דעתו קלושה ומועטת, שאינו מחודד להבין כשאר בני אדם (ראה יבמות קיג א, ורש"י ד"ה קלישתא), אבל דעת רבי אליעזר חרש ספק יש בו דעת, אלא שהסתפק רב אשי אם הספק הוא האם הדעת שיש בו צלולה, או שלעתים דעתו צלולה ולעתים שוטה (ראה יבמות שם, ורש"י שם). ולדעת רבי יהודה פירשו ראשונים שסובר שחרש דעתו צלולה (ר"ש תרומות שם).

מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר

אדם המדבר ואינו שומע, שתחילתו היה פיקח עד שלמד לדבר, ואחר כך התחרש (רש"י חגיגה ב ב ד"ה מדבר), וכן אמרו: המדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם (ראה ערכו), וזה וזה כפיקחים לכל דבריהם (חגיגה שם, וגיטין עא א; רמב"ם אישות ב כו), אלא שדנו בהם לענין דינים התלויים בשמיעה או בדיבור, שאין ראויים לקיימם, או שהתמעטו מהכתוב (ראה להלן, וראה ערך אלם).

ומכל מקום מצינו ששנו "חרש שוטה וקטן", ואף חרש המדבר ואינו שומע בכלל (ראה ירושלמי תרומות א ב, ור"ש ור"י בן מלכי צדק שם), או שהדברים אמורים דוקא במדבר ואינו שומע (ראה מגילה יט ב, ותוספות ד"ה חוץ), וכן יש שאף שומע ואינו מדבר נקרא חרש (ראה חגיגה ב ב).

פיקח ונתחרש ואינו מדבר

אף פיקח והתחרש, אם גם אינו מדבר, דינו כחרש מעיקרו (ראה יבמות קיב ב. וראה ב"ח יו"ד א, וש"ך שם ס"ק כב); ויש שכתבו שלרבי שמעון בן גמליאל אינו כחרש מעיקרו (ראה ירושלמי תרומות א א, וגיטין ז א, ובחידושי אנשי שם תרומות א ב). ויש שצידד לומר שאינו כחרש מעיקרו אלא מספק (פרי מגדים בפתיחה כוללת ב ד-ה).

יודע לכתוב

פיקח והתחרש ויודע לכתוב, לדעת רב כהנא בשם רב פיקח גמור הוא (גיטין עא א, ורש"י ד"ה חרש. וראה להלן: בגירושין), וכן סובר רבי שמעון בן גמליאל; אבל לחכמים לא הלכו בחרש אחר כתב ידו (שם, ושם ב), וכן הלכה (רמב"ם גירושין ב יז; טוש"ע אהע"ז קכ ה, ושם קכא ו).

וחרש מעיקרו, אף אם יכול לכתוב - כגון שלמד לכתוב בבית ספר לחרשים (רש"ש שם) - לדברי הכל דינו כחרש גמור (גיטין שם).

חרש גמור שלמד לדבר ולהבין

חרש גמור מעיקרו, שהתחנך בבית ספר לחרשים ולמד לדבר באופן שהשומע מבין דיבורו, ולמד להבין דברי המדברים אליו מתוך תנועת כלי המבטא, ועוסק במלאכתו בחכמה ובדעת ככל האדם, נחלקו אחרונים:

• יש שכתבו לדונו כחרש המדבר ואינו שומע, שהוא כפיקח לכל דבריו אף לענין חיוב במצוות (שו"ת דברי חיים ב אהע"ז עב; שו"ת שבט סופר אהע"ז כא; שו"ת מהרש"ם ב קמ; היעב"ץ בסידורו קריאת התורה; שו"ת מנחת שלמה לד; קובץ תשובות י, ועוד);

• יש שהסתפקו אם דינו כפיקח (שו"ת שבט סופר שם, בשם הכתב סופר; שו"ת נחלת בנימין לא; קריינא דאיגרתא קלו; שו"ת יחוה דעת ב ו).

• ויש סוברים שאף על פי שהתחנך ככל האדם אפשר שאין בו דעת צלולה, וכיון שהוא ספק אין מוציאים אותו מחזקתו, ויש לדונו כחרש גמור (שו"ת מהר"ם שיק אהע"ז עט; שו"ת זכר שמחה (במברגר) ט; שו"ת משפטי עוזיאל ב פט ועוד. וראה שו"ת מנחת יצחק א קלב). ואף אם היה חריף ביותר דינו כשוטה, לפי שאין לחלק בין החרשים (שו"ת צמח צדק (ניקלשבורג) עז; פרי מגדים בפתיחה כוללת ב ג), שאם לא כן נתת דבריך לשיעורים (פרי מגדים שם).

חרש גמור השומע בעזרת מכשירי שמיעה

וכן חרש מעיקרו, שאינו שומע ואינו מדבר, ובעזרת מכשירי שמיעה מצליח לשמוע ולמד לדבר, יש שכתבו שדינו כמדבר ואינו שומע שהוא כפיקח (שו"ת דברי חיים אהע"ז ב עב ועג; אגרות משה אהע"ז ג לג; ציץ אליעזר טו מו), אך אין הוא נחשב כשומע ומדבר, כיון שאין בו כח שמיעה בעצמו ללא המכשיר (אגרות משה שם); ויש שכתבו שאף הוא נחשב כשומע ומדבר וכפיקח לכל דבריו (שו"ת יביע אומר ז או"ח יח, ואהע"ז יח ב. וראה להלן: השומע קצת ואינו מדבר, בשם ציץ אליעזר).

ונחלקו אחרונים:

• יש סוברים שכיון שאינו שומע אלא את הקול המופק על ידי המכשיר, ולא את הקולות עצמם, אינו יוצא בשמיעה זו במצוות התלויות בשמיעה כתקיעת שופר ומקרא מגילה (מנחת שלמה א ט; משפטי עוזיאל א כא; שו"ת באר משה קונטרס עלקטריק טו יג; שו"ת תשובות והנהגות א קמט), וכן אינו יכול לצאת בשמיעת ברכה מאחר (מנחת שלמה ב ד אות ל).

• ויש שכתבו שאף שמיעת הקול המופק על ידי המכשיר נחשבת כשמיעה טבעית לענין דינים ומצוות התלויים בשמיעה (שו"ת אגרות משה או"ח ב קח, ושם ד צא אות ד ושם קכו; חזון איש הובא במנחת שלמה א ט הערה ד; שו"ת מנחת יצחק ג מא; שו"ת יביע אומר ז אהע"ז יז^[2]. וראה שו"ת שבט הלוי ה פד, ושם ח רעז. וראה להלן: בדינים התלויים בשמיעה).

חרש השומע על ידי שתל השבלול^[3], יש שכתבו שלדברי הכל שמיעה על ידי שתל השבלול נחשבת כשמיעה טבעית לכל המצוות התלויות בשמיעה (רי"י נויבירט, במכתב בספר יעיר לי אוזן. וראה מכתב ר"מ שטרנבוך בקובץ עטרת שלמה ט עמ' קנג); אבל יש שכתבו שאין הבדל בין מכשירי שמיעה ושתל השבלול לענין זה (ר"ש וואזנר, במכתב רמ"ש קליין שם בשמו)^[4].

המדבר ואינו שומע כלום

המדבר ואינו שומע, שדינו כפיקח (ראה לעיל), יש שפירש שלא אמרו כן אלא כששומע קצת, אבל אם אינו שומע כלום, דינו כחרש גמור (כסף משנה מכירה כט ב, ובית יוסף חו"מ רלה, בדעת הרמב"ם), אבל אין נראה כן מדברי כל הפוסקים (פרי מגדים בפתיחה כוללת שם).

יש שכתב שגם אם דיבורו נלעג דינו כפיקח (שו"ת מהרש"ם ב קמ), ויש שכתב שאם אינו יכול לדבר בצורה המובנת לרוב בני האדם, דינו כחרש גמור (שו"ת אגרות משה יו"ד ד מט א).

השומע קצת ואינו מדבר

וכן השומע ואינו מדבר, שדינו כפיקח (ראה לעיל), יש שנראה מדבריו שאף אם אינו שומע אלא אם מדברים אליו בקול רם, ואין דעתו מיושבת עליו כל כך, דינו כפיקח (ראה שו"ת הרא"ש פה, ופרישה חו"מ שם ס"ק יט בדעתו). והוא הדין כשאינו שומע אלא על ידי חצוצרות (פרי חדש אהע"ז קכא ו), או מכשירי שמיעה, אף אם נזקק גם לקריאת שפתיים כדי לשמוע ולהבין הנאמר אליו, וכל שכן אם גם מדבר, אף אם דיבורו מועט ומשובש (ציץ אליעזר טו מו).

אולם אם אינו יכול לשמוע דיבור, אלא שומע רק הקולות בלא חיתוך דיבור, נחשב שאינו שומע כלל, שעיקר השמיעה היא בשמיעת דיבור שהוא צורת האדם (אבני נזר חו"מ קנ).

במצוות ואיסורים

במצוות

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, פטור מכל המצוות (חגיגה ג א; רמב"ם חגיגה ב ד), שאין דעתו נכונה, ואינו בן מצוות (רמב"ם עדות ט יא), ואף מדרבנן פטור (פרי מגדים פתיחה כוללת ב ט, ואו"ח רסו משבצות זהב סק"ד).

באיסורים ובעונשין

וכן באיסורים דינו כשוטה וקטן שאינם מצווים, ואין בית דין מצווים להפרישם (ראה יבמות קיד ב, ומאירי שם קיג א וקיד א; רמב"ם יבום ז יח. וראה ערך חנוך וערך קטן אוכל נבלות), אף על פי שאסור להאכילם איסורים בידים (ראה שבת קנג א, ותוספות ד"ה מי, ופרי מגדים שם, ובפתיחה כוללת ב א), וכן אינו בר עונשים (רמב"ם מלכים י ב. וראה בפרי מגדים בפתיחה כוללת שם).

צירופו לדבר שבקדושה

אף בדבר שבקדושה, שאין אומרים אותו בפחות מעשרה (ראה ערך דבר שבקדושה), אין חרש מצטרף (שו"ת מהרי"ל קצו; שו"ע או"ח נה ח).

חינוכו למצוות

כתבו אחרונים שקטן חרש אין בו חיוב חינוך למצוות (ראה ערך חנוך), כיון שלא יבוא לעולם לכלל חיוב (מנחת חינוך ה ב), ועוד שלא ישמע לנו, ואינו בן דעת כלל (פרי מגדים בפתיחה כוללת ב ט).

כישראל גמור

אף על פי שחרש פטור מכל המצוות, הרי הוא כישראל גמור, וחייבים על הריגתו, והתורה הקפידה על קללתו, שנאמר לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא יט יד. שו"ת מהרי"ל שם). ואביו קיים בו פריה ורביה (שו"ת מהרי"ל שם, הובא בבית יוסף אהע"ז א; רמ"א שם ו. וראה ערך פריה ורביה).

חרשת בבדיקת אשה

בבדיקת אשה (ראה ערכו) לטהרות או להתירה לבעלה, שנינו: החרשת, פיקחות מתקנות אותה (נדה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה ח טו, ומשכב ומושב ד ט; טוש"ע יו"ד קצו ח. וראה ערך בדיקת אשה), שבודקות אותה ומטבילות אותה (רש"י נדה שם); והמדברת ואינה שומעת, בודקת לעצמה, ואפילו חברותיה יכולות להראות לה דם שלהן, אם בקיאה במראה דם טמא ודם טהור (נדה שם).

בקידושין ונישואין

נישואין מדרבנן

חרש וחרשת, לסוברים שאינם בני דעה (ראה לעיל: מהותו וגדרו), אין נישואיהם מהתורה, אלא חכמים תיקנו להם (יבמות קיב ב, ורש"י ד"ה דתקינו; רמב"ם אישות ד ט; טוש"ע אהע"ז מד א), אף שבשוטים לא תיקנו, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (ראה ערכו), ואין שלום ביניהם, מה שאין כן בחרש וחרשת (יבמות שם ורש"י ד"ה דקיימא), וכן אין דומה לקטן (ראה ערכו) שלא תיקנו לו, שקטן יבוא לידי נישואין כשיגדל, מה שאין כן חרש, לפיכך תיקנו לו נישואין שלא ייבטל מפריה ורביה (יבמות שם, ורש"י ד"ה תקינו), ואף בחרשת תיקנו, כדי שלא תישאר פנויה לעולם (רמב"ם יבום ה כג), או כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר (לבוש שם א, על פי יבמות שם).

איסור אשת איש בנישואיהם

• לדעה זו, הבא על אשת חרש, או על חרשת אשת פיקח - פטור (יבמות קיג א; רמב"ם איסורי ביאה ג א. וראה ערך אשת איש), ואם היה מזיד מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם).

• ולדעת רבי אליעזר שחרש ספק אם יש בו דעת (ראה לעיל), אף קידושיו קידושי ספק, והבא על אשתו בשוגג חייב אשם תלוי (ראה ערכו) כספק אשת איש (ראה יבמות שם).

• ולרבי יהודה הסובר שחרש דעתו צלולה ואינו כשוטה (ראה לעיל), חייבים על אשתו משום אשת איש (ר"ש תרומות א).

להלכה כתבו ראשונים כחכמים (רמב"ם אישות ד ט; טוש"ע אהע"ז מד א).

קידושי חרש

חרש כונס ברמיזה (יבמות קיב ב; גיטין עא א; רמב"ם גירושין ב יז), שרומז לאשה עד שמתרצית לו וכונסה (רש"י יבמות שם ד"ה חרש), או שכותב בכתב ידו (ראה בית שמואל קכא סק"ט), היינו שכותב הרי את מקודשת לי (מלאכת חרש ב ט).

ויכול לקדש אף בשטר, אף שאינו יכול לכתוב לשמה (ראה ערך חרש שוטה וקטן וערך קידושין), אפשר שירמוז לאחרים לכתבו (נודע בשערים, הובא במלאכת חרש שם ז).

וכן יכול לקדשה בביאה (ראה ירושלמי יבמות יד א). ויש מפרשים שבביאה קידושיו מן התורה, שלא אמרו אלא בכסף, לפי שאין נתינתו נתינה, מה שאין כן בביאה, שבהנאת ביאה מקנה האשה את עצמה (שו"ת מהרש"ם א רכ). אבל בחרשת, אף קידושי ביאה הם מדרבנן (ראה אוצר הפוסקים מד סק"ב ג, בשם כמה אחרונים)^[5].

סדר קידושי חרש

נוהגים שהולך עמו לחופה מי שהוא רגיל עמו ומכיר ברמיזותיו, ומראה לו ברמיזה ענין קידושין, והחרש מושיט הטבעת לאשה ומקדשה (שו"ת צמח צדק (הראשון) עז, הובא בפתחי תשובה מד סק"א).

ויש שכתב שטוב להוליך אותו קודם החופה להראות לו סדר קידושין ונישואין אצל אנשים אחרים, ויש לבדקו אם אינו בכלל שוטה, ולבדקו אם אינו שומע כשמדברים אליו בקול רם, שאם כן יש לחוש שקידושיו מן התורה, וצריך שהקידושין יהיו בפני בית דין, ובטבעת דוקא ולא במטבע, שיהא ברור שכוונתו לקידושין (מלאכת חרש ז, וראה שם עוד).

ברכת האירוסין

בברכת אירוסין, שנוהגים שאין המקדש מברך בעצמו (ראה ערך ברכת ארוסין), יש שהסתפק בנישואי חרש אם יש לברך, כיון שאין המקדש יוצא בברכה, שהרי אינו שומע, אם לא שגם המתקדשת שייכת בברכה זו, אבל חרש שנשא חרשת, ששניהם אינם שומעים, אין כאן ברכה (שו"ת נודע ביהודה תנינא אהע"ז א).

ויש שכתבו שיש לברך מטעם שאף האשה שייכת בברכה (שו"ת בית שלמה פא; שו"ת מהר"ש ענגל ב כח ועוד), ואף בחרש שנשא חרשת יש לברך, לדעת רוב הראשונים הסוברים שאין זו ברכת המצוות אלא ברכת הודאה ושבח (ראה ערך הנ"ל), ולא נתקנה למקדש אלא לכל הנועדים שם (תבואות שור יו"ד א ס"ק נט)^[6].

ובמדבר ואינו שומע, שקידושיו מהתורה, יש סוברים שהחתן יברך בעצמו, שאינו יוצא ידי חובתו בברכת אחר (ראה אוצר הפוסקים לד סק"א א, בשם כמה אחרונים)^[7].

ברכת חתנים (ראה ערכו), כתבו אחרונים שיש לברך, לפי שאין החתן מברך אותן (מלאכת חרש א מו).

אשת חרש שקידשה אחר

חרש שנשא פיקחת, ובא פיקח אחר וקידשה, מקודשת לשני קידושין גמורים (ירושלמי יבמות יד א; רמב"ם אישות ד ט; טוש"ע אהע"ז מד א), כיון שקידושי החרש אינם אלא מדברי סופרים (מגיד משנה שם), ואסורה לשניהם (קרבן העדה שם).

התחרש בין קידושין לנישואין

פיקח שקידש פיקחת והתחרשו הוא או היא, ונישאו, אין נישואיהם אלא מדרבנן (ראה יבמות נו א, ואור שמח אישות י ב ד"ה וכיון).

בגירושין

גירושין בנישואי חרש

חרש שנשא פיקחת, להלכה שחרש אינו בן דעת, וקידושיו מדרבנן (ראה לעיל: בקידושין ונישואין), אם רצה להוציא - מגרשה בגט, אף על פי שצריך דעת המגרש (ראה ערך גרושין), שכשם שכונסה ברמיזה, כך מוציאה ברמיזה (יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין ב יז; טוש"ע אהע"ז קכא ו).

לרבי אליעזר הסובר שספק אם יש בו דעת (ראה לעיל), הסתפק רב אשי האם הוא כ"עתים חלים ועתים שוטה", ואינו יכול לגרש, שמא בשעת קידושין היה בריא וקידושיו מן התורה, ובשעת גירושין נעשה שוטה; או שדעתו שוה כל ימיו, ויכול לגרש (יבמות קיג ב).

מוציא ברמיזה

כיצד מוציא, רומז ונותן לה גיטה (תוספתא יבמות יג; ירושלמי שם יד א), שרומז בידיו או בראשו כמו שאומר הרי זה גיטך (חסדי דוד (השלם) לתוספתא שם. וראה ערך גרושין). וכן אם אחרים רומזים לו ונתרצה (ירושלמי שם, וקרבן העדה ופני משה שם).

וכן בכתיבת הגט, שצריך שתהיה על ידי הבעל או במצוותו (ראה ערך גט), כותבים על ידי רמיזת החרש (ריטב"א גיטין נט ד"ה והא), אף שאינו בר שליחות (ראה ערך חרש שוטה וקטן וערך שליחות), כיון שקידושיו אינם קידושין גמורים (בית שמואל שם קכא סק"ט).

גרושין בקפיצה

לדעת בן בתירא הסובר במכירת מטלטלין שחרש קופץ ונקפץ - היינו בעקימת שפתים, שאין זה סימן ניכר כרמיזה (ראה גיטין נט א, ולהלן: במקח וממכר וקנינים) - נאמרו שתי לשונות בגמרא אם סובר כן אף בגיטין (גיטין שם).

וכן נחלקו ראשונים להלכה אם מגרש אף בקפיצה (העיטור ז א; רא"ש גיטין שם יח), או דוקא ברמיזה (העיטור שם בשם רבינו חננאל; בית יוסף שם בפירוש דברי הטור; חלקת מחוקק שם סק"ט, ובית שמואל שם סק"ט).

בכתיבה

כתב בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו - יש סוברים שמועיל, שכתיבה גדולה מרמיזה (מאירי גיטין שם; ב"ח אהע"ז קכא, לדעת התוספות).

ויש אחרונים שכתבו שלסוברים בנשתתק שאין כתיבה מועילה (ראה ערך אלם), אף כאן אין כתיבה מועילה, אלא אם כן קידשה על ידי כתב ידו, שכשם שכנס כך מוציא (ב"ח שם קכ ד"ה ואף אם; בית שמואל שם קכא סק"ט; ט"ז שם סק"י).

ויש סוברים שאף אם קידשה על ידי כתב ידו אינו מוציא בכתב ידו, לפי שאין כאן ציווי לסופר לכתוב את הגט (הגהות רבי עקיבא איגר שם קכא סק"ד; תורת גיטין קכ ס"ק כד).

בדיקה בדעתו

חרש המגרש, יש סוברים שצריך בדיקה כבדיקת מי שנשתתק (רי"ף גיטין לד א; רא"ש שם ו ג; מגיד משנה (המפרש) גירושין ב יז, והגהות מיימוניות שם ב. וראה ערך אלם), שבודקים אותו שלש פעמים אם אומר על לאו לאו ועל הן הן (ראה ערך הנ"ל).

ויש סוברים שאין צריך בדיקה, שכשם שכנס ברמיזה, כך מוציא ברמיזה (בית יוסף קכא), אבל שואלים אותו אם רצונו לגרש (בית שמואל שם סק"ט).

נוסח גט חרש

נוסח גט חרש, יש שהביאו שאינו כשאר גיטין, שהם בלשון הבעל שמדבר אל אשתו בלשון נוכח: אני פלוני מגרש אותך (ראה ערך גט), אלא בלשון מעשה בית דין: בכך וכך וכו' (ראה ערך הנ"ל), אנחנו בי דינא דחתימי לתתא במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קדמנא פלוני בר פלוני, ורמזנא ליה ורמז להוציא פלונית בת פלוני דאינסבא ליה ברמיזה, ומדרמז לנא כתבנא לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה וכו' (רבינו ירוחם ח כד, בשם בעל העיטור; תיקון סופרים למהר"ש יפה, וסדר הגט למהר"י בנבנשת בסוף ספר גט פשוט רפ, ראה שם הנוסח המלא).

ויש מפרשים שאין זה הגט, אלא כותבים כן לראיה שהרמיזה היתה כהוגן (שו"ת צמח צדק (הראשון) סח, בשם בעל תוספות יום טוב), ותיקנו ליתן בידה נוסח זה, שלא יסברו שהיא גרושה מן התורה, אבל בזמננו אין משאירים הגט ביד האשה (ראה ערך גרושין), ולפיכך לא הביאו הפוסקים נוסח זה (שו"ת משיב דבר אהע"ז מז).

פיקח שנשא והתחרש

פיקח שנשא פיקחת ונתחרש - היינו שאינו שומע ואינו מדבר, שדינו כחרש מעיקרו (ראה לעיל) - אינו מוציאה עולמית (יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין ב יז; טוש"ע אהע"ז קכא ו), שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה (רש"י גיטין עא א ד"ה חרש), ואף על פי שרואים בו שהוא חריף (גיטין עא ב).

היה יכול לדבר מתוך הכתב - שיודע לכתוב תנו גט לאשתי - אמר רב כהנא אמר רב, וכן אמרו לדעת רבן שמעון בן גמליאל, שכותבים ונותנים גט לאשתו, שפיקח גמור הוא (גיטין עא א, ורש"י שם ד"ה חרש). אבל לחכמים לא הלכו בחרש אחר כתב ידו בגיטין (שם, ושם ב).

להלכה כתבו ראשונים שאינו מוציא עד שיבריא, ואין סומכים על רמיזתו, ולא על כתבו, אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו (רמב"ם שם; טוש"ע שם, וקכ ה), שסתם חרש לאו בר דעת הוא (רשב"א גיטין שם).

קידושין וגירושין במדבר ואינו שומע

חרש המדבר ואינו שומע, שדינו כפיקח (ראה לעיל: מהותו וגדרו), מקדש ומגרש מן התורה (ראה פסקי ריא"ז גיטין ז א ו), ואין צריך בדיקה, שמתוך דיבורו ניכר שהוא בן דעת (בית יוסף אהע"ז קכ, וכסף משנה גירושין ב טז, בדעת הרמב"ם). ויש שכתבו שצריך בדיקה (שם ושם בדעת הר"ן).

גירושין בנישואי חרשת

אף פיקח שנשא חרשת, אם רצה להוציא יוציא (יבמות קיב ב), שכשם שכנסה ברמיזה, כך מוציאה ברמיזה (ראה שם ורש"י ד"ה כשם). ויש מפרשים בלא טעם זה, שהרי אין צריך דעת האשה בגירושין (תוספות הרא"ש שם ד"ה ומאירי שם).

מיאון

לא תיקנו חכמים שחרשת תצא במיאון - כדרך שתיקנו בקטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, שנישואיה מדרבנן (ראה ערך מאון) - שאם כן ימנעו מלשאתה (יבמות קיג א; רמב"ם גירושין יא ב; טור אהע"ז מד), הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה, אבל קטנה גבול יש לה (רש"י שם ד"ה מימנעי).

וכתבו ראשונים שקטנה יתומה חרשת יוצאת במיאון, שלא חילקו חכמים במיאון בין פיקחת לחרשת (שו"ת הרשב"א א אלף רג, הובא בבית יוסף קנה).

נוסח גט חרשת

נוסח גט חרשת הוא כשאר גיטין (שבות יעקב א קכג, וכן כתב בנודע ביהודה קמא אהע"ז פד, ובישועות יעקב קכא).

פיקחת שנישאה והתחרשה

פיקח שנשא פיקחת והתחרשה, נחלקו תנאים:

• לחכמים אם רצה להוציאה בגט יוציא, שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, ואין צריכים בגט דעת האשה (יבמות קיב ב, ורש"י שם ד"ה פיקח).

• לדעת רבי יוחנן בן נורי אינה מתגרשת (יבמות שם וקיג ב), לפי שהיא חוזרת ואינה מבינה עד שמוציאים אותה בעל כרחה, כשוטה (תוספות שם קיב ב ד"ה העיד. וראה ערך שוטה), או שצריך מכל מקום שתדע שקיבלה גט (קרן אורה שם קיג ב ד"ה איבעיא).

הלכה כחכמים (רמב"ם גרושין י כג; טוש"ע שם קיט ו).

גירושין בחרשת שהשיאה אביה בקטנותה

חרשת שהשיא אותה אביה בקטנותה, שקידושיה מהתורה (ראה לעיל), העיד רבי יוחנן בן גודגדא שיוצאת בגט, ואפילו משגדלה (יבמות קיב ב, ורש"י ד"ה שהשיאה, וגיטין נה א, ועדיות ז ט), אף על פי שאין בה דעת, שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה (רש"י גיטין שם ד"ה שהשיאה).

ביבום וחליצה

חרש מייבם מן התורה

חרש שמת אחיו בלא בנים, ונפלה אשתו לפניו ליבום (ראה ערכו), כונס (ראה יבמות קיב ב, ושם לט א; רמב"ם יבום ו ג; טוש"ע אהע"ז קעב יב. וראה ערך יבום), ופוטר את צרתה (ירושלמי שם ו א. וראה ערך הנ"ל), והיא אשת איש גמורה (רמב"ם שם), ככל יבום, שאין ביאתו גרועה מכל ביאת יבם על יבמתו, שקונה אף בשוגג או באונס או בזנות (רש"י שם נו א ד"ה אוכלת).

אין גירושין אחר היבום

כנס את יבמתו, אינו מוציאה לעולם (יבמות קיב ב; רמב"ם שם ו ג; טוש"ע שם קעב יב), שאין גיטו מפקיע קידושי אחיו הפיקח שהזקיקוה לו ליבום (רש"י שם קי א ד"ה כונס), שבעילת החרש עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גירושיו גירושין גמורים (רמב"ם שם).

חרש באשת אחיו חרש

נפלה לפני החרש ליבום אשת אחיו חרש - שקידושיו מדרבנן (ראה לעיל) - כונס (ראה יבמות קיב ב; טוש"ע שם קעב יב ובית יוסף שם), וקונה אותה מדרבנן (ראה גיטין עא א), לפיכך אם רצה להוציא - מוציא (יבמות שם; טוש"ע שם).

חרשת מתייבמת

חרשת שנפלה ליבום - מתייבמת, ואם רצה אחר כך לגרשה - מגרש, שכשם שנכנסה ברמיזה, כך תצא ברמיזה (ראה יבמות קיב ב, ורש"י ד"ה יכנוסו; רמב"ם יבום ז ו; טוש"ע אעה"ז קעב יא). וכן שתי יבמות חרשות, ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, כבשאר יבמות (יבמות קי א; רמב"ם שם ה כג; טוש"ע שם קעא ב).

חליצתם פסולה

אף במקום שאמרו בחרש או בחרשת כונס (ראה לעיל), אינו חולץ (יבמות קי ב; רמב"ם שם יבום ו ג,ו; טוש"ע שם קעב יא,יב. וראה ערך חליצה), ואם חלצו - חליצתם פסולה (יבמות קד ב; רמב"ם שם ד יג,טז; טוש"ע שם קסט מג), לפי שחליצה צריכה קריאה (ראה ערך הנ"ל), וחרש וחרשת אינם בני קריאה (יבמות שם), אף שאין הקריאה מעכבת, צריך שיהיו ראויים לקריאה (יבמות קד ב. וראה להלן: מדבר ואינו שומע).

ואין לפסול חליצתם מטעם שאינם בני דעה (ראה יבמות שם משום דלאו בני דעה נינהו), כיון שבית דין עומדים על גביהם (תוספות ד"ה והא, ועוד ראשונים. וראה ערך גט, וערך חרש שוטה וקטן), ודעה קלושה יש בו (רמב"ן יבמות קד ב ד"ה הא; רשב"א חולין יב ב ד"ה ורבותינו); ויש מפרשים שהפסול אף מטעם שאינם בני דעה (מסקנת הרמב"ן יבמות שם; רשב"א ומאירי שם), לפי שיש בחליצה ריבוי דברים, ואין בהם דעת לעשותה (קרית ספר יבום ד; בית שמואל שם קסט ס"ק מד).

אשת חרש שנפלה ליבום

אשת חרש שנפלה ליבום לפני אחיו הפיקח, הרי היא כשאר כל היבמות - רצה - חולץ, רצה - מייבם (ראה יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ו ז; טוש"ע אהע"ז קעב יג וטז), אף שמן התורה אין נישואי חרש כלום, מותרת להתייבם, שאם נישואי אחיו נישואין, הרי זקוקה ליבום, ואם אינם נישואין, הרי אינה אסורה משום אשת אח (ראה מאירי שם).

בכתובה ותנאיה

מזונות וכתובה בנישואי חרש

אף על פי שתיקנו נישואין לחרש (ראה לעיל), אין לאשתו עליו מזונות ולא כתובה (יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ו; טוש"ע אהע"ז סז י. וראה ערך בעל, וערך כתובה), לפי שאין לו דעת (רש"י יבמות שם ד"ה אין), ולא חששו שתימנע מלהינשא לו, לפי שיותר משהאיש רוצה לישא, האשה רוצה להינשא (יבמות שם. וראה ערך אשה).

כתב הוא או בית דין כתובה

אף אם כתב כתובה מעצמו, אין הקנאתו כלום, לפי שאינו בן דעת (מאירי וריטב"א יבמות שם ד"ה אילו).

ואם בית דין השיאו את החרש וכתבו כתובה, נוטלת כל מה שכתבו לה (רמב"ם שם ושו"ע שם), שבית דין אביהם של חרשים הם, ומפקחים בכל ענייניו (מאירי וריטב"א ונמוקי יוסף שם), ואינו גרוע מאילו לקחו לו מנכסיו שפחה לשמשו (יבמות קיג א). וכותבים את הכתובה בלשון מעשה בית דין (נחלת שבעה מהדורה בתרא לט ב), ומתחייבים מתורת אפוטרופוס (ראה ערכו. שו"ת אבני נזר אהע"ז קמו).

שיעור כתובתה אם התפקח

התפקח אחרי כן, אין לאשתו עליו כלום, אלא שאם רצה לקיימה, יש לה כתובה מנה (יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ו; טוש"ע אהע"ז סז י), כאילו נשאה עכשיו, והרי היא בעולה, שכתובתה מנה (בית יוסף שם).

שאר חיובי וזכויות הבעל

אף בשאר חיובי הבעל (ראה ערך תנאי כתובה), אין לה עליו כלום (ראה הפלאה צ). ומכל מקום אם מתה נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שאם מתה - יורשה, שהרי לדעתה נשאה, וזיכתה לו ממונה (רמב"ם אישות כב ד, ונחלות א ח, וראה ירושלמי כתובות א ב; טוש"ע אהע"ז צ ג. וראה ערך ירושת הבעל).

• ויש שסובר שאינו יורשה, שמה שלאחר מיתה לא זיכתה לו (הראב"ד שם. וראה בית יעקב אהע"ז שם בדעת הראב"ד).

מעשה ידיה, שתיקנו לבעל תחת מזונותיה (ראה ערך בעל, וערך תנאי כתובה), אין לחרש, כיון שאינו חייב במזונותיה (הפלאה צ; אור שמח שם יא ז). וכן פירות נכסי מלוג (ראה ערכו), שתיקנו לבעל כנגד חיוב פדיונה אם נשבית (ראה ערך תנאי כתובה וערך נכסי מלוג), אין לו, כיון שאינו חייב בפדיונה (הפלאה שם).

ויש סוברים שכיון שיורשה, כל שכן שאוכל פירות נכסיה (אור שמח שם); ויש סוברים שאם נשבית חייב להחזיר הפירות (בית יעקב שם).

כתובה בנישואי חרשת

אף חרשת שתיקנו לה חכמים נישואין (ראה לעיל: בקידושין ונישואין), לא תיקנו לה כתובה, כדי שלא ימנעו מלשאת אותה (יבמות קיג א; רמב"ם אישות יא ד; טוש"ע אהע"ז סז ח). וכן אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי הכתובה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ומכל מקום אם כתב לה כתובה, הואיל ורוצה בכך תנאו קיים (יבמות שם, ורש"י ד"ה שרוצה; רמב"ם שם ה; טוש"ע אהע"ז סז ט).

כתובתה אם התפקחה

חרשת שנישאת והתפקחה, יש לה כתובה ותנאי כתובה, וכתובתה מנה (רמב"ם אישות יא ד; טוש"ע אהע"ז סז ח). ואף על פי שלא כתב לה, גובה כתובתה ככל אשה שנישאת, מתנאי בית דין (בית יוסף שם).

ויש סוברים שלא אמרו שיש לה כתובה, אלא אם רוצה לקיימה משנתפקחה (מגיד משנה אישות שם, בדעת הרמב"ם), כבחרש שנתפקח (ראה לעיל).

ירושתה

חרשת שנישאת לפיקח ומתה, אינו יורשה (ירושלמי כתובות א ב; רמב"ם אישות כב ד, ונחלות א ט; טוש"ע אהע"ז צ ג. וראה ערך ירושת הבעל), והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו (מגיד משנה שם), ואפילו התפקחה, שיש לה מזונות וכתובה (ירושלמי שם; רמב"ם נחלות שם; שו"ע שם); ויש מפרשים שאם נתייחד עמה אחרי שהתפקחה, הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר (חלקת מחוקק שם ס"ק יא).

באכילת תרומה

אינו מאכיל בתרומה

כהן חרש שנשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה (יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח א,ט; טור יו"ד שלא), שבאכילת תרומה נאמר וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ (ויקרא כב יא. וראה ערך אכילת תרומה), וחרש אינו בר קנין (יבמות סח א; רמב"ם שם ט), ואף בתרומה דרבנן אינה אוכלת, גזירה משום תרומה של תורה (יבמות קיג א; גיטין נה א; רמב"ם שם יב).

והוא הדין לחרשת שנישאת לכהן פיקח, שאינה אוכלת (יבמות שם; רמב"ם שם ו ד), ואפילו בתרומה דרבנן (תוספות רי"ד גיטין שם; ריטב"א יבמות שם ד"ה ואילו, וגיטין שם ד"ה וליכול), גזירה שמא יאכילו חרש בחרשת, וחרש בחרשת גזרו משום חרש בפיקחת (יבמות שם).

התחרש בין ארוסין לנישואין

בת ישראל שהתקדשה לכהן, ולא הספיק לכנסה עד שהתחרש - שנישואיהם מדרבנן (ראה לעיל) - נחלקו תנאים:

• לדעת חכמים אינה אוכלת בתרומה, שמא יאכילנה אף כשקידשה כשהוא חרש, שאין קניינו קנין (יבמות נו א ורש"י).

• לדעת רבי נתן אוכלת, ואין גוזרים משום קידושי חרש (יבמות שם), שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה, אלא שגזרו שאין אוכלת עד שתיכנס לחופה (ראה ערך אכילת תרומה), וכיון שנכנסה לחופה אין לגזור (רש"י שם ד"ה קסבר, ותוספות שם ד"ה מת).

הלכה כחכמים (רמב"ם תרומות ח י). ואם כנסה ואחר כך התחרש, אוכלת בתרומה לדברי הכל (יבמות שם; רמב"ם שם).

בת כהן שנישאת לישראל חרש

בת כהן שנישאת לישראל חרש, אינה אוכלת בתרומה (יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח ט; טור יו"ד שלא. ראה ערך הנ"ל: איסורה לזרים), ואף מן האירוסין נפסלת (יבמות סח א).

בירושלמי אמרו שאוכלת בתרומה (ירושלמי שם ז ד).

התייבמה לחרש

בת ישראל שנישאת לכהן, ומת בלא בנים, וייבם אותה אחיו החרש (ראה לעיל), נחלקו בגמרא:

• ללשון ראשון מאכילה בתרומה (יבמות נו א), שאין ביאת חרש ביבמתו גרועה מביאה בשוגג וזנות ואונס, שקונה (רש"י שם ד"ה אוכלת).

• ללשון שני, לדעת רב אוכלת, שכבר אכלה בחיי הבעל, ולדעת שמואל אינה אוכלת, שלא ריבתה תורה ביאת שוגג כמזיד אלא לשאר דברים האמורים בפרשת יבמים (יבמות שם).

נפלה ליבום לפני חרש כשלא אכלה בחיי הבעל, כגון מן האירוסין, ללשון ראשון נחלקו רב ושמואל אם אוכלת, וללשון שני לדברי הכל אינה אוכלת, כיון שלא אכלה בחיי הבעל (יבמות שם).

להלכה כתבו ראשונים כלשון שני וכרב, שדוקא אם נפלה לפני החרש ליבום מנישואי אחיו הפיקח אוכלת, הואיל והיתה אוכלת בתחילה (רמב"ם תרומות ח י; רי"ף ורא"ש יבמות שם).

במקח וממכר וקניינים

מעשיו קיימים מדרבנן

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, מן התורה אין מקחו מקח, ואין ממכרו ממכר, אבל חכמים תיקנו שיהא נושא ונותן ומעשיו קיימים, משום כדי חייו (רמב"ם מכירה כט א), שאם לא כן לא ימכרו לו מזונות ולא יקנו ממנו (ראה רש"י גיטין נט א ד"ה מהו).

רומז ונרמז קופץ ונקפץ

חרש רומז ונרמז, בן בתירא אומר קופץ ונקפץ, במטלטלין (גיטין שם). ונחלקו ראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שלחכמים קונה ומקנה ברמיזה, היינו בידיו ובראשו (רש"י שם ד"ה רמיזה) ובעיניו (ערוך ערך קפץ ב), שמה שהוא רומז או רומזים לו והוא מתרצה - קיים (רש"י שם נט א ד"ה רומז); ולדעת בן בתירא אף בעקימת שפתים, אף על פי שאינה סימן ניכר כרמיזה (רש"י שם ד"ה קפיצה).

• ויש מפרשים שלבן בתירא אין רמיזה מספקת, אלא נתינת המעות ונטילת החפץ - וקופץ ונקפץ היינו מלשון קפיצה ממקום למקום - והוא יותר מן הרמיזה (ראה פירוש המשניות לרמב"ם שם ה ז; ראב"ד על הרי"ף שם כז ב).

וכן נחלקו להלכה:

• יש סוברים שהלכה כחכמים שמוכר ולוקח מטלטלין ברמיזה (רמב"ם מכירה כט ב; רא"ש שם ה יח; טוש"ע חו"מ רלה יז), אבל לא בקפיצת פה (קצור פסקי הרא"ש שם ה יח; טור שם. לדעתם שבן בתירא מיקל), או שאין צריך קפיצה (ראה פירוש המשניות ומאירי שם. לדעתם שבן בתירא מחמיר).

• ויש סוברים שהלכה כבן בתירא, וקונה ומקנה אף בקפיצה (רא"ש שם בדעת הרי"ף), ומכל מקום אם יודע לכתוב, יש מן הגאונים שכתב שמועיל יותר (ראה ספר המקח לרב האי גאון סוף שער ג).

בקרקעות

אם קונה ומקנה בקרקע, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלא תיקנו אלא במטלטלין משום כדי חייו (רש"י שם ד"ה קמ"ל; רמב"ם מכירה שם; טוש"ע שם).

• ויש סוברים שאף בקרקע מקחו וממכרו קיים (ראב"ד מכירה שם).

בירושתו

בדבר שנפל לו בירושה (ראה ערכו), שיש לו בו זכייה גמורה, כתבו ראשונים שממכרו ממכר, לפי שהפקר בית דין הפקר (ראה ערכו. ראה רש"י גיטין נט א ד"ה מהו).

במתנה

במתנה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שחרש זוכה לעצמו (רמב"ם זכיה ד ז; טוש"ע חו"מ רמג יז), כקטן (ראה ערכו) שזוכה כשדעת אחרת מקנה אותו (מגיד משנה שם)^[8], אבל אינו זוכה לאחרים (רמב"ם שם ו; טוש"ע שם).

• ויש שנראה מדבריו שאין זוכה לעצמו אף בדעת אחרת מקנה אותו (ראה רשב"א קדושין ח א ד"ה הא דתניא. וראה שו"ת רידב"ז א).

במדבר ואינו שומע

המדבר ואינו שומע, אף שדינו כפיקח (ראה לעיל: מהותו וגדרו), אם אינו שומע כלום, אינו מוכר ולוקח ברמיזה אלא במטלטלין, ולא יתקיימו מעשיו עד שבודקים אותו בדיקות רבות ומתיישבים בדבר (רמב"ם מכירה כט ב; שו"ע חו"מ רלה יז). ופירשו בדעתם שאינו כפיקח אלא לדברים שנאמרו בפירוש (כסף משנה שם בתירוץ א), או שאינו כפיקח אלא כששומע קצת (כסף משנה שם, ובית יוסף שם בתירוץ ב), או לפי שמכירת קרקע צריכה חריפות, ומדבר ואינו שומע אינו חריף (נתיבות המשפט שם).

ויש סוברים שדינו כפיקח אף לענין מקח וממכר (טור חו"מ שם).

ומכל מקום מי שכבדו אזניו משמוע, ונושא ונותן יפה, ומבין כשמדברים עמו בקול רם, כתבו ראשונים שאף אם אין דעתו מיושבת עליו כל כך, אין דינו כחרש, ויכול למחול ולמכור ולהקדיש (שו"ת הרא"ש פה, הובא בטור שם; שו"ע שם יט).

בדינים התלויים בשמיעה

חרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שחייב במצוות (ראה לעיל: מהותו וגדרו), מכמה דינים התמעט מלימוד מיוחד, או מפני שאינו ראוי לקיימם, כיון שתלויים בשמיעה.

בדינים התלויים בדיבור, כגון קריאת שמע ברכות ותפילות, אף שלכתחילה המברך צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, חרש חייב בהם, שהרי להלכה גם אם לא השמיע לאזנו - יצא (ראה ט"ז או"ח תרפט סק"א; שו"ת שאגת אריה ו-ז; פרי מגדים פתיחה לאו"ח ב ג-ד).

הקהל

במצות הקהל (ראה ערכו) נאמר לְמַעַן יִשְׁמְעוּ (דברים לא יב), ודרשו: פרט למדבר ואינו שומע (חגיגה ג א), ואף חרש באזנו אחת פטור, שנאמר: בְּאָזְנֵיהֶם (דברים שם יא. חגיגה שם בראייה, וראה מהרש"א שם; רמב"ם חגיגה ב א בראייה, וראה שם ג ב). בירושלמי אמרו שחרש באזנו אחת תלוי במחלוקת תנאים (ירושלמי חגיגה א א).

ואם אינו שומע אלא אם מדברים אליו בקול רם, יש סוברים שהתמעט מ'למען ישמעו', שקריאת המלך היא בקול בינוני (שו"ת צמח צדק (החדש) אהע"ז שכג), ויש חולקים (שו"ת חתם סופר אהע"ז ב צב).

עולת ראיה ושלמי חגיגה

במצות ראיה (ראה ערכו) חרש אפילו באזנו אחת פטור (חגיגה שם; רמב"ם שם ב ג), שלמדים גזרה שוה מהקהל (חגיגה שם).

ובשלמי חגיגה (ראה ערכו), יש סוברים שכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה (רמב"ם שם ד; מאירי שם ב א); ויש סוברים שאף על פי שפטור מראייה חייב בחגיגה (תוספות שם ב ב ד"ה שומע).

וחייב בשמחה (ראה ערכו) לדברי הכל (חגיגה שם; רמב"ם שם), ועל כך שנינו שהרי הוא כפיקח לכל דבריו (תוספות שם).

עדות

חרש פסול לעדות (ראה ערכו. תוספתא [צוקרמנדל] שבועות ג ח; רמב"ם עדות ט יא; טוש"ע חו"מ לה יא), שנאמר בשבועת העדות: וְשָׁמְעָה (ויקרא ה א), רבי עקיבא אומר: וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ (דברים יג טו), וכי יש דורשים לחרשים (תוספתא שם), שצריך שיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים על העדים (רמב"ם שם).

ומכל מקום להעיד על אשה שמת בעלה, להתירה להינשא, כתבו אחרונים שאף חרש כשר (מראות הצובאות בקונטרס אחרון לאהע"ז יז יב; ערוך השלחן אהע"ז יז עד. וראה ערך עדות אשה).

הפרת נדרים

בהפרת נדרים - שהאב מיפר נדרי בתו, והבעל נדרי אשתו (ראה ערך הפרה) - אמרו: וְשָׁמַע אָבִיהָ (במדבר ל ה), וכן: וְשָׁמַע אִישָׁהּ (שם יב), להוציא את החרש (נדרים עג א בבעל; רמב"ם נדרים יב יג; טוש"ע יו"ד רלד כה).

ואף לסוברים שיכולים להפר בלא שמיעה (ראה נדרים עב ב), כיון שאינו ראוי לשמיעה, השמיעה מעכבת בו (נדרים עג א; רמב"ם שם. וראה ערך כל הראוי לבילה כו').

השקאת סוטה

בהשקאת סוטה (ראה ערכו) אשת מי שאינו שומע, וכן אשה שאינה שומעת, אינן ראויות לשתות (רמב"ם סוטה ב ב, וראה ערך השקאת סוטה), שנאמר: וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה (במדבר ה יט), פרט למי שאינה שומעת (רמב"ם שם ג).

בן סורר ומורה

היה אביו או אמו חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה (ראה ערכו), שנאמר: אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ (דברים כא כ), ולא חרשים (סנהדרין עא א; רמב"ם ממרים ז י. וראה ערך בן סורר ומורה), שאינם שומעים מה שמשיב להם, ואינם יודעים אם שמע תוכחתם (רש"י שם מה ב ד"ה ולא חרשין), וכל שכן אם הבן חרש, שאי אפשר להתרות בו (ערוך לנר סנהדרין שם).

תקיעת שופר

בתקיעת שופר בראש השנה, שמצוה לשמוע התקיעה ממי שהוא בר חיוב (ראה ערך תקיעת שופר^[9]), חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים ידי חובתם, שכיון שאינו שומע אינו בר חיוב (ארחות חיים תקיעת שופר ח; כלבו סד; בית יוסף או"ח תקפט ותרפט; שו"ע או"ח תקפט ב), כיון שהמצוה היא השמיעה (לבושי שרד או"ח שם); ויש סוברים שמוציא אחרים ידי חובתם, שהרי הוא כפיקח (מאירי ראש השנה כט ב; ר"י מלוניל שם), אלא שלגבי שופר אנוס הוא שאינו יכול לשמוע (שו"ת אבני נזר או"ח תלט^[10]).

יש שכתב שאף הוא עצמו חייב לתקוע, שהרי יש סוברים שהמצוה היא התקיעה (ראה ערך הנ"ל), אבל לא יברך מספק (ערוך השולחן או"ח תקפט ו). ומכל מקום אם שומע על ידי כלי כמין חצוצרה, לדברי הכל חייב בשופר (הלכות קטנות ב מה, הובא בבאר היטב או"ח תקפט סק"א, ומשנה ברורה שם סק"ד), אלא שיש שכתבו שראוי שישמע השופר ללא כלי זה, שמא על ידי החצוצרה שומע קול הברה שפסול בשופר (ראה ערך הנ"ל. ראה תורת חיים תקפט סק"ב, ומנחת שלמה א ט הערה 2).

שמיעת שופר על ידי מכשיר שמיעה

נחלקו אחרונים אם יוצא ידי חובת שופר כששומע תקיעות על ידי מכשיר שמיעה^[11]:

• יש שכתבו שאינו יוצא ידי חובה, שהרי מעורב כאן קול אחר, וכמו ששומע הד (ראה מקראי קודש פורים יא; שו"ת מנחת יצחק ב קיג; שו"ת משפטי עוזיאל א כא; שו"ת ציץ אליעזר ד כו)^[12].

• יש סוברים שכיון שהקול נוצר במכשיר מיד עם קול השופר עצמו, נחשב כקול השופר, ויוצא ידי חובה כשמיעה טבעית (חזון איש, הובא במנחת שלמה שם. וראה שו"ת אגרות משה או"ח ב קח בקריאת מגילה, ואו"ח ד קכו שהסתפק, וראה שו"ת שבט הלוי ה פד)^[13], אך מכל מקום ראוי שאם יכול ישמע התקיעות ללא המכשיר (ראה מנחת שלמה שם, וראה לעיל בשומע על ידי חצוצרה).

• ויש שכתבו שהקול הנוצר על ידי המכשיר אינו קול השופר כלל אלא קול חדש מלאכותי, שאינו מיוחס לקולו של השופר, ואינו יוצא ידי חובה בשמיעה כזו (מנחת שלמה א ט, על פי הלכות קטנות ב רעו; שו"ת מנחת יצחק ג לח; שו"ת באר משה [שטערן] ג קסו; שו"ת משנה הלכות ח לז; מועדים וזמנים ו קה).

יש שכתבו, שגם לדעת האוסרים, שמיעה על ידי שתל שמיעה נחשבת כשמיעה טבעית, ויוצא ידי חובה (רי"י נויבירט, במכתב בספר יעיר לי אוזן. וראה מכתב ר"מ שטרנבוך בקובץ עטרת שלמה ט עמ' קנג. וראה לעיל: מהותו וגדרו, ושם דעת החולקים).

קריאת מגילה

הכל כשרים לקרוא את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן (מגילה יט ב), וחרש זה הוא המדבר ואינו שומע, שהרי קורא את המגילה (תוספות שם ד"ה חוץ). ופירשו בגמרא שלא אמרו שאין מוציא אחרים,אלא לדעת הסובר בקריאת שמע (ראה ערכו) שאם קרא ולא השמיע לאזניו לא יצא (ברכות טו א ומגילה שם. וראה ערך קריאת שמע, וערך ברכות, וערך הרהור כדבור), שכיון שאינו יוצא, אינו מוציא אחרים (ר"ן על הרי"ף מגילה שם ו ב ד"ה חוץ), אבל לדעת הסובר קרא ולא השמיע לאזניו יצא, בדיעבד יצאו ידי חובה (ברכות שם ומגילה שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהשומע ממנו לא יצא (רי"ף ברכות ו ב; רא"ש שם ב ז; ראה רמב"ם מגילה א ב, וכסף משנה שם. לגירסה שלפנינו לא כתוב ברמב"ם חרש; שו"ע או"ח תרפט ב), אף שבקריאת שמע להלכה אם לא השמיע לאזניו יצא, בקריאת המגילה לא יצא, שאין כאן פרסום הנס (כסף משנה שם), או לפי שלדעתם חרש שאינו ראוי לשמוע גרוע מפיקח שאינו משמיע לאזניו (ב"ח שם; ט"ז שם סק"א, וראה ערך כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו).

• יש סוברים שמוציא אחרים בדיעבד (המאור ברכות שם ח ב, אף לדעת הרי"ף; ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ג; ביאור הגר"א שם ב; שאגת אריה ז; משנה ברורה שם סק"ה, וביאור הלכה ד"ה חרש).

• ויש סוברים שאף לכתחילה מוציא אחרים (ארחות חיים מגילה ג, הובא בבית יוסף שם; כלבו מה; רשב"ץ ברכות שם, בדעת הרמב"ם), שכיון שאינו יכול להשמיע לאזניו, ויכול להוציא את עצמו, מוציא אף אחרים לכתחילה (רשב"ץ שם).

החרש עצמו חייב בקריאת המגילה, אף על פי שאינו שומע (מאירי מגילה יט ב. וראה בבאור הלכה שם ד"ה חרש, אף לסוברים שאינו מוציא אחרים), ויקרא בעצמו (פרי מגדים או"ח נג באשל אברהם סק"ח. וראה שו"ת שבט הלוי ט קמה).

שמיעת המגילה על ידי מכשיר שמיעה

חרש השומע את קריאת המגילה בעזרת מכשירי שמיעה (ראה לעיל: שמיעת שופר על ידי מכשיר שמיעה), נחלקו אחרונים:

• יש שכתבו שיצא ידי חובתו, ואף מוציא אחרים ידי חובתם (ראה לעיל: מהותו וגדרו. ראה מקראי קודש פורים כז-כח; שו"ת מנחת יצחק ב קיג; חזון איש שם; שו"ת אגרות משה או"ח ב קח, ושם ד קכו; ציץ אליעזר ח יא; שבט הלוי ה פד; חזון עובדיה מגילה עמוד נה, וילקוט יוסף קריאת המגילה ט).

• יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו בשמיעה על ידי המכשיר (מנחת שלמה שם ועוד, ראה לעיל בתקיעת שופר). ולכן אם אינו יכול לשמוע ללא המכשיר, יקרא לעצמו כשמרכיב את המכשיר כדי שישמיע לאזניו (הלכות הגר"א ומנהגיו [שטרנבוך] עמוד קו).

• ויש שחילקו, שאם ללא המכשיר אינו שומע כלום לא יצא ידי חובתו, אך אם גם ללא המכשיר ישמע אם ידברו לאזניו בקול רם, יצא ידי חובתו אף בשמיעה על ידי המכשיר (שערים מצויינים בהלכה קצג ס"ק יא).

על שמיעת המגילה בעזרת שתל שמיעה, ראה לעיל: מהותו וגדרו, ולעיל: שמיעת שופר על ידי מכשיר שמיעה.

חובת אשה חרשת בקריאת המגילה

אשה חייבת בקריאת מגילה אף לדעת הסוברים שאינה מוציאה את האנשים ידי חובתם (ראה שו"ע או"ח תרפט א וב), שאין טעמם אלא משום כבוד הציבור (מגן אברהם שם), או משום שסברו שאינה מוציאה את האנשים מפני שאינה חייבת בקריאת המגילה אלא בשמיעת מקרא מגילה (ביאור הגר"א שם. וראה ערך מקרא מגילה).

לדעת הסוברים שחיוב האשה הוא בשמיעת קריאת המגילה ולא בקריאתה, יש שכתבו שאשה חרשת פטורה כיון שאינה שומעת, ואינה מוציאה אף נשים ידי חובתן (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"א); ויש שכתבו שמכל מקום חייבת בקריאת המגילה משום פרסומי ניסא (אבני נזר או"ח תקיא; מקראי קודש פורים כט). ואם אינה יודעת לקרוא את המגילה, יש שכתבו שתאמר הלל בלא ברכה (שו"ת תורה לשמה קצד. אם יכולה לשמוע בעזרת מכשיר שמיעה, ראה לעיל).

ברכות תרומות מעשרות ושחיטה

לענין ברכות (ראה ערכו) שצריך להשמיע לאזניו מה שהוא אומר (ראה ערך ברכות), אמרו שחרש אינו ראוי לברך, וכן שנינו בהפרשת תרומות ומעשרות (ראה ערכו) שלא יתרום (תרומות א ב; רמב"ם תרומות ד ב; טוש"ע יו"ד שלא לב), לפי שאינו שומע הברכה שהוא מברך עליה (רש"י ברכות טו א ד"ה לא; רמב"ם שם), ואם תרם - תרומתו תרומה (תרומות שם; רמב"ם שם), שאין התרומה תלויה בברכה (ברכות שם).

ויש שכתב שלא אמרו אלא שלא יעשוהו שליח לתרום, הואיל ואפשר על ידי אחר, אבל את שלו תורם לכתחילה (שו"ת מהרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון קפא).

וכן כתבו ראשונים שאף על פי ששחיטתו כשרה (ראה רמב"ם שחיטה ד ט, וטוש"ע יו"ד א ו. וראה ערך שחיטה), לכתחילה לא ישחט, לפי שאינו יכול להשמיע לאזניו את הברכה (רא"ש חולין א ג; טוש"ע שם).

שליח ציבור

• מטעם זה יש שכתב שאין מעמידים חרש שיהא פורס על שמע (ראה ערכו. רבינו חננאל מגילה כ א). וכן כתבו אחרונים שאין כדאי שיהא שליח ציבור לחזרת הש"ץ (ראה ערכו. פרי מגדים בפתיחה כוללת ב ג, וראה באור הלכה נה ד"ה חרש. וראה ערך שליח ציבור וערך תפלה);

• ויש שכתבו ששליח ציבור חרש מוציא את הרבים אף לכתחילה, שהרי הוא מחוייב בדבר, שלהלכה אם לא השמיע לאזניו יצא, ולכתחילה שלו הרי היא כדיעבד (תשב"ץ ג קיג; שו"ת רשב"ש תד. וראה לעיל), וכל שכן בזמננו שהכל נוהגים לקרוא בעצמם, ואין הש"ץ מוציאם (תשב"ץ שם).

צירוף לדבר שבקדושה

וכן בקדיש (ראה ערכו) וברכו (ראה ערכו) וקדושה (ראה ערכו), שצריך עשרה (ראה ערך דבר שבקדושה), אף חרש המדבר ואינו שומע מצטרף (שו"ת מהרי"ל קו; בית יוסף נה בשמו; שו"ע או"ח נה ח), הואיל ובר דעת הוא וחייב במצוות (שו"ת מהרי"ל שם), וכל שהרוב הם פיקחים שיכולים לענות אמן (ראה ערכו) אין עניית המיעוט מעכבת, כיון שהם בני מצוה והשכינה שורה עליהם (שו"ע הרב שם יא).

ומכל מקום בחזרת הש"ץ שצריך שיהיו תשעה שיתכוונו לברכותיו ויענו אמן (ראה ערך חזרת הש"ץ), יש סוברים שאין מצרפים את מי שאינו שומע (ט"ז או"ח קכד ס"ק ב; שו"ע הרב או"ח נה יא), אלא אם כן מכוין וכשרואה שעונים אמן עונה עמהם (פרי חדש שם נה ח; משנה ברורה שם ס"ק לח); ויש סוברים שאף מי שאינו שומע מצטרף (משנה ברורה שם ס"ק לח, בשם הרבה אחרונים).

נשיאת כפים

לנשיאת כפים (ראה ערכו) כתבו אחרונים שכהן חרש כשר (שדי חמד מערכת ח קז, בשם פתח הדביר א קכח כב).

ברכת המזון וזימון

ברכת המזון (ראה ערכו) להוציא אחרים ידי חובתם, לא יברך חרש לכתחילה (רבינו חננאל מגילה כ א. וכן כתב בבאור הלכה קצט ד"ה מצטרפין), ומכל מקום לזמון (ראה ערכו) מצטרף, אם מכוין ומבין (מהרי"ל סעודה; רמ"א בדרכי משה ובשו"ע או"ח קצט י), ואפילו שני חרשים ויותר מצטרפים (שו"ע הרב שם), ודוקא לזימון בעשרה, אבל לזימון בשלשה לא, שצריך שהשנים ישמעו מפי המזמן ויענו אחריו (ראה ערך זמון. שו"ע הרב שם).

ויש שצידד שחרש יכול להיות המזמן, אף על פי שאינו שומע שאומר נברך (באור הלכה קצט ד"ה מצטרפין).

שומע כעונה

בברכה שמברך פיקח להוציא אחרים מדין שומע כעונה (ראה ערכו), כגון בקידוש ובהבדלה, יש שהסתפק אם חרש יוצא בברכתו, כשיודע שמברך ומתכוין לצאת (ראה פרי מגדים נה אשל אברהם סק"ח, הובא בבאור הלכה שם ד"ה חרש). אם יוצא ידי חובה כששומע בעזרת מכשיר שמיעה, ראה לעיל בתקיעת שופר ובקריאת מגילה.

אם חרש מברך ברכת הנותן לשכוי בינה, כיון שאינו שומע קול תרנגול, ראה ערך ברכות השחר.

חליצה

בחליצה שצריך להקרות ליבם וליבמה דברים שנאמרו בפרשה (ראה ערך חליצה) יש סוברים שחליצתם פסולה, שאינם ראויים לקריאה (ריטב"א יבמות קד ב ד"ה מ"ט), או לפי שאין קריאתם חשובה קריאה, כיון שאינם שומעים זה דברי זה (ריטב"א שם וקי א ד"ה וחרשת).

חרש באוזנו אחת

בדברים התלויים בשמיעה, אם היה חרש באזנו אחת דינו כשומע (פרי מגדים בפתיחה כוללת ב ה, בהפרשת תרומות ומעשרות).

בתורת מום וחבלה

בעבודת המקדש

החרש נמנה בין הכהנים הפסולים לעבודה במקדש (בכורות מה ב; רמב"ם ביאת מקדש ה טז, וראה ערך בעל מום א, ובעל מום ב, וערך מומים), ואם עבד אין עבודתו מחוללת כבעל מום שעבד, שפסולו מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן, שאף בלא מום נפסל (בכורות מג א-ב ורש"י; רמב"ם שם ו ו. וראה ערך בעל מום א).

והסתפקו אחרונים אם גם המדבר ואינו שומע פסול (ראה שו"ת נודע ביהודה קמא אהע"ז נג, ושו"ת מלבושי יום טוב אהע"ז ד).

בסנהדרין

בדיינים שבבית דין (ראה ערכו) של עשרים ושלשה, או של שבעים ואחד, שצריך שיהיו מנוקים מכל מום (ראה יבמות קא א ועוד, וראה ערך בית דין), הסתפקו אחרונים אם חרש המדבר ואינו שומע הוא בכלל בעל מום (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תניינא סד), והדברים אמורים כשנתחרש כל כך שאילו היה נולד כן לא היה מדבר, אבל אם כבדו אזניו, אין זה מום (שו"ת חתם סופר אהע"ז ב צב).

מום בקידושין ובשידוכים

המקדש אשה על מנת שאין בה מומים, ונמצאו בה מומים, שאינה מקודשת, או כנסה סתם ונמצאו בה מומים שלא ידע בהם, שתצא בלא כתובה, ושכל המומים הפסולים בכהנים פוסלים בנשים (ראה כתובות עב ב; רמב"ם אישות ז ז וטוש"ע אהע"ז לט ד. וראה ערך מומי אשה), כתבו אחרונים שאם היא חרשת, אפילו מדברת ואינה שומעת, אין לך מום גדול מזה, ואפילו אינה חרשת אלא כבדו אזניה משמוע (שו"ת נודע ביהודה קמא אהע"ז נג. וראה ערך הנ"ל).

שידך אשה והתחרשה, יכול לבטל השידוך בלא קנס (נודע ביהודה שם. וראה ערך שדוכים), וכן יש שכתב שאם שידך אשה בקנין ושבועה ונמצא החתן חרש, על דעת כן לא נשבעה (שדי חמד מערכת ח קז, בשם שו"ת חיים ושלום).

עבד כנעני שחירשו רבו

בעבד כנעני, שיוצא לחרות בשן ועין (ראה ערכו) ובשאר ראשי אברים שהם בכלל מומים שבגלוי ואינם חוזרים (ראה ערך עבד כנעני וערך שן ועין), אם הכהו רבו על אזנו וחרשו, יוצא לחירות (קדושין כד ב; רמב"ם עבדים ה ז; טור יו"ד רסז), כיון שלפי מנהגו שמתנהג ניכר שהוא חרש, או שאין צריך אלא שהאבר שבו הקלקול יהא בגלוי (תוספות בבא קמא צח א ד"ה מתיב).

במכה אביו ואמו

במכה אביו ואמו (ראה ערכו), שאינו חייב מיתה אלא אם כן עשה בהם חבורה (ראה ערך מכה אביו ואמו), אם הכהו על אזנו וחרשו - חייב, שאי אפשר בלא חבורה, שיצאה טיפת דם בפנים האוזן (בבא קמא פו א; רמב"ם ממרים ה ו; טוש"ע יו"ד רמא ב).

בחובל בחברו

בחובל בחברו (ראה ערך חובל, וערך נזק), אם הכהו על אזנו, או אחזו ותקע באזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו (בבא קמא פה ב; רמב"ם חובל ב יב; טוש"ע חו"מ תכ כה. וראה ערכים הנ"ל), שאינו ראוי לכלום (רש"י שם ד"ה חירשו).

ומה ששנינו שנידרים ונערכים, שיש להם דמים (ערכין ב א ורש"י. וראה ערך ערכין), פירשו ראשונים בחרש בידי שמים (תוספות שם ד"ה חרש, בשם רבנו תם), או כשיכול להתרפא (תוספות שם בתירוץ ב), או כשיש לו אומנות (תוספות בבא קמא שם ד"ה חרש בתירוץ ב; רא"ש בבא קמא ח ה; שו"ע שם).

וכן החובל בחרש, אף על פי שחייב בתשלומי בושת וצער וריפוי (ראה ערכיהם. ראה רא"ש שם), יש שכתב שפטור מנזק ושבת (ראה ערכיהם), כיון שאין לו דמים (ים של שלמה כתובות ג ח).

על החובל בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, או שחבל הוא באחרים, ראה ערך חובל.

הערות שוליים