|
חשוד הגדרה[1] - אדם שאין לו נאמנות באיסורים, לפי שעבר על איסור וחשוד לעשות כן אף להבא, או: אדם שהוא בחזקת חשוד לדברים מיוחדים מהותו וגדרומהותוחשוד במובן הרחב נאמר על אדם שלא ידוע שעבר עבירה בודאי, אלא שיש עליו חשד (ראה ערכו), כגון שיצא עליו קול (ראה ערכו) שעבר עבירה, או שיש רגלים-לדבר (ראה ערכו), וחשוד על העבר (ראה סנהדרין כו ב, ותוספות ד"ה החשוד, ולהלן: בתורת רשע הפסול לעדות[2]). בהלכה נתייחד השם חשוד על מי שחשוד לעבור עבירה להבא, לפי שכבר עשה כן בעבר (ראה בפרקים הבאים), או שאפילו לא עבר עבירה, אלא שחכמים אמרו שאדם זה הוא בחזקת חשוד לדברים מיוחדים (ראה להלן: בדברים שכהנים חשודים, והלאה[3]), ושמטעם זה אינו נאמן בדברים אלו על של עצמו, או אף על של אחרים (ראה להלן: בנאמנות על של עצמו, ובנאמנות על של חברו). וכן העובר עבירה, באופן שאמרו שפסול לעדות (ראה ערכו), לפי שהתורה אמרה: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד (שמות כג א. ראה ערך פסולי עדות), יש שהפסול הוא מטעם שהוא חשוד להעיד שקר (ראה להלן: בתורת רשע הפסול לעדות). גדרואין אדם נעשה חשוד - לפסלו לעדות או לשבועה - עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה, אבל על פי עצמו אינו נפסל, לפי שאין-אדם-משים-עצמו-רשע (ראה ערכו. רמב"ם טוען ונטען ב ג, ועדות יב ב; טוש"ע חו"מ לד כה, ושם צב ה). ומכל מקום לענין נאמנות לאותו דבר שהוא חשוד עליו (ראה בפרקים הבאים), יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנעשה חשוד אף על ידי קול (ראה תוספות סנהדרין כו ב ד"ה החשוד, ורא"ש שם ג יג, ובית יוסף חו"מ לד, בדעתם), או על ידי עד אחד, כשיש רגלים לדבר (שו"ת השיב משה יו"ד סי' ד; שו"ת דברי חיים א יו"ד ז; שו"ת משפט צדק ג ד); ויש שנראה מדבריהם שנעשה חשוד אף בהודאת עצמו (ראה קובץ שיעורים כתובות אות סז). ויש חולקים וסוברים שאף לאותו דבר שהוא חשוד עליו אין להוציא אדם מחזקת כשרות אלא על ידי עדים (תבואות שור ב סק"ה, בדעת הרמ"א יו"ד ב ו; כנסת הגדולה חו"מ לז הגהות הטור ה, בשם מהריב"ל; מנחת חינוך מצוה לז). כשעבר על איסור פעם אחתנחלקו הפוסקים אם נעשה חשוד אף אם עבר על איסור פעם אחת:
בנאמנות על של עצמואף על פי שעד אחד נאמן באיסורים (ראה גיטין ב ב ושם נתבאר, וראה ערך נאמנות וערך עד אחד), שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה, ועל השחיטה, ועל ניקור הגיד והחלב (רש"י גיטין שם ד"ה ומשני[5]), אם היה חשוד על הדבר אינו נאמן על שלו (רמב"ם עדות יא ז). וכן כתבו הפוסקים שהחשוד לאכול דברים האסורים - בין אם הוא חשוד באיסור תורה, בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן - אין לסמוך עליו בהם (טוש"ע יו"ד קיט א), היינו לקנות ממנו ולאכול (פרישה שם סק"א; ט"ז שם סק"א, וש"ך שם סק"ב), שכיון שהוא חשוד לאכלם, כל שכן שהוא חשוד להאכילם לאחרים (בית יוסף שם). וכן החשוד למכור דברים אסורים - שעובר על לפני עור לא תתן מכשול (ראה ערך לפני עור) - אין לוקחים ממנו דבר שיש לחוש בו לאיסור (ראה עבודה זרה לט ב, ובכורות כט ב, וטוש"ע שם ב). האם אינו נאמן מהתורה או מדרבנןהחשוד על הדבר, שאינו נאמן על שלו, נחלקו אחרונים בגדרו:
אינו נאמן אף בשבועההחשוד על הדבר, כתבו ראשונים שאינו נאמן עליו אפילו בשבועה (שו"ת הרשב"א סד, ובמיוחסות להרמב"ן קע; בית יוסף יו"ד ב, בשם אהל מועד; שו"ע שם ב ג, ושם קיט ח), שכיון שעבר על איסור הרי הוא כחשוד-על-השבועה (ראה ערכו) בדבר זה, שהרי מושבע ועומד הוא מהר סיני על כל האיסורים (שו"ת הרשב"א שם), ואף באיסור דרבנן הרי הוא מושבע ועומד על הלאו של לא תסור (ראה ערך אסור דאורייתא, איסור דרבנן, וערך דברי סופרים), או לפי שחכמים עשו סייג לתורה (ש"ך שם ס"ק כב, על פי שו"ת הרשב"א שם). ויש שכתבו טעם שאינו נאמן, לפי שכל שאין העד נאמן מצד עדותו לבד, אף בשבועה אינו נאמן, שהרי יצא מכלל עד (בית יוסף בבדק הבית יו"ד קכח, על פי שו"ת ריב"ש סי' רסו). ומכל מקום החשוד על דבר שלא נחשב לעבירה בעיני בני אדם, כתבו הפוסקים שנאמן עליו בשבועה (שו"ת רמ"א קכד, הובא בש"ך יו"ד קיט ס"ק יט). העובר עבירה לתיאבוןהעובר עבירה לתיאבון - שאינו אוכל איסור אלא אם כן אינו מוצא היתר (ראה רש"י חולין ג א ד"ה לתיאבון) - כתבו ראשונים שאין דינו כחשוד (שו"ת הרשב"א תל ותרפז, הובא בבית יוסף יו"ד קיט; רמ"א שם ב), שכן אמרו: מומר אוכל נבלות לתיאבון, בודק - ישראל כשר - סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו (חולין ג א. וראה ערך בדיקת סכין: החשודים בבדיקה), שמאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו, שוחט כראוי, שכל כמה שיכול לאכול היתר אינו אוכל איסור (ראה רש"י שם ד"ה לתיאבון). וכתבו הפוסקים שלא אמרו כן אלא כשאין לחוש שיעבור אף עתה על עבירה זו לתיאבון (ט"ז שם קיט סק"ד, וש"ך סק"ו, ופרי חדש סק"ו, בדעת הרמ"א שם[6]), וכגון שאין טירחה יתירה בהיתר יותר מבאיסור (שו"ת מים רבים ב כו). אמנם יש מן הראשונים שכתב שאף אוכל נבלות לתיאבון אינו נאמן להעיד שבשר זה של שחוטה (שו"ת הר"ן כה); וכן יש מן האחרונים שכתב שבזמננו מי שהוא חשוד לאכול נבלות לתיאבון אין אוכלים ממנו שום דבר מאכל שיש בו חשש איסור, וכל שכן שאין ליתן לו סכין בדוק ולאכול משחיטתו, ובכלל מומר ייחשב לכל דבר (בית הילל יו"ד ב, הובא בבאר היטב שם סק"ד[7]). במתארח אצלוהמתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג, הרי זה מותר, ואין צריך לשאול עליו, אף שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד (רמב"ם מאכלות אסורות יא כו, על פי עבודה זרה לט ב; טור ורמ"א יו"ד קיט א), ואם הוחזק שאינו כשר, ולא מדקדק בדברים אלו, אסור להתארח אצלו (רמב"ם שם, וראה כסף משנה שם), ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם (טוש"ע שם, וכעין זה ברמב"ם שם), עד שיעיד לו אדם כשר עליהם (רמב"ם שם), בין אם הוא חשוד באיסור תורה, ובין אם הוא חשוד באיסור דרבנן (טוש"ע שם). אינו חשוד לאכול האסור, אך חשוד למוכרואם אינו חשוד לאכול דברים אסורים, אבל חשוד הוא למכרם - מתארח אצלו ואוכל עמו (טוש"ע יו"ד קיט ב, על פי עבודה זרה לט ב, ורש"י שם ד"ה אין לוקחין), שאף שאינו מקפיד על האיסור של לפני עור לא תתן מכשול (ראה ערך לפני עור) כיון שהוא עצמו אינו אוכל, מותר לאכול עמו (רש"י ור"ן שם). ויש שכתב בדעת ראשונים שאף אם אינו חשוד אלא למכרם בלבד, כיון שאינו מקפיד על לפני עור אסור להתארח אצלו (רדב"ז על הרמב"ם בכורים ח טו, על פי הגירסא שלפנינו בעבודה זרה שם). ואף לדעת המתירים, יש מן האחרונים שכתב שלא אמרו אלא כשמוחזק בכשרות ונזהר במאכלות אסורים, אבל אם אין ידוע לנו בודאי שנזהר בהם, אף שאינו חשוד לאכלם, כיון שחשוד למכרם אסור לאכול עמו, אלא אם כן יש לפני החשוד אף מאכל היתר, שחזקה היא שלא יניח את ההיתר ויקח את האסור (פרי תואר יו"ד שם). באופנים האסורים, האם נאסרו אף דברים של היתרבאופנים שאמרו שאסור להתארח אצלו, יש מן הראשונים שכתבו שאף דברים של היתר אסור לאכול עמו, שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים אסורים (פסקי ריא"ז שבת א ג אות י, הובא בשלטי גיבורים שם יג א[8]). וכתבו אחרונים שאין זה מעיקר הדין אלא חומרא ומידת חסידות (פרי חדש יו"ד קטו סק"ו; לחם הפנים שם סק"ו). שלח לו חברו מאכל לביתו במתנהשלח לו חברו מאכל לביתו במתנה, אם אינו חשוד לאכול דברים אסורים, אפילו שחשוד למכרם, כתבו ראשונים שמותר המקבל לאכלו, שחזקה שממה שהוא אוכל משגר לו (ראה עבודה זרה לט ב, ורשב"א בתורת הבית הארוך ד ב; טוש"ע יו"ד קטו ב). ויש מן הראשונים שכתב שאף אם הוא חשוד לאכול דברים אסורים, כיון שנותן לו מתנה ורוצה לכבדו, בודאי נותן לו מדבר שחברו אוכל ממנו ולא מאיסור (הרא"ה בבדק הבית שם. וראה משמרת הבית שם שדחה[9]). הנוהג להחמיר באיסור מסוייםמי שנוהג איסור באיזה דבר לפי שסובר שכך הדין, או לפי שמחמיר על עצמו, כתבו הפוסקים שמותר לו לאכול עם אחרים שנוהגים בו היתר, שבודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי יבמות צו, על פי יבמות יד א; רמ"א יו"ד קיט ז. וראה ש"ך שם סק"כ כמה חילוקי דינים בענין זה. וראה ערך לפני עור). באשתו ובני ביתוכשהוא נאמן ואשתו אינה נאמנתהיה הוא נאמן, ואשתו אינה נאמנת - היינו חשודה (ראה ערך אשת חבר, שמן הסתם נאמנת) - לוקחים ממנו (תוספתא דמאי ג, וירושלמי שם ב ב; רמב"ם מעשר י ה), ואפילו מוכר מביתו אין אשתו חשודה להחליף מה שמוכר (חסדי דוד השלם שם), אבל אין מתארחים אצלו (תוספתא שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם), לפי שאשתו אינה נזהרת מלשאול קמח ופת מאשת עם הארץ שכנתה (חסדי דוד שם). כשאשתו נאמנת והוא אינו נאמןהיתה אשתו נאמנת, והוא אינו נאמן, מתארחים אצלו - לפי שאשתו היא המבשלת והאופה ועקרת הבית (מנחת בכורים שם) - ואין לוקחים ממנו (תוספתא דמאי ג, וירושלמי שם ב ב; רמב"ם מעשר י ה), אבל אמרו תבא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן (ירושלמי שם; רמב"ם שם). כשאינו נאמן, אך אחד מבני ביתו נאמןמי שאינו נאמן, והיה אחד מבניו או מעבדיו וממשפחתו נאמן, לוקחים ממנו ואוכלים על פיהם (תוספתא דמאי ג; רמב"ם מעשר י ה), שכיון שהנאמן שעמו אומר ללוקח שהפירות מעושרים, סומך עליו (חסדי דוד שם), אבל בשביעית ובטהרות אינו רשאי לעשות כן (תוספתא שם), שלא אמרו כן אלא לענין דמאי, לפי שרוב עמי הארץ מעשרים הם (ראה ערך דמאי), מה שאין כן בשביעית, שאין סומכים על הבן לאכול בבית אביו, וכן מי שאוכל חולין בטהרה אינו יכול לסמוך על בנו של עם הארץ, לפי שאינו יכול להיזהר ממנו אביו (חסדי דוד שם. וראה ערך חולין). בפקדון ושליחותבפקדוןהמפקיד דבר מאכל אצל החשוד לאכול דברים אסורים, אין חוששים שמא יחליפנו בשלו (תורת הבית הארוך ד ב, על פי משנה דמאי דלהלן; רמ"א יו"ד קיט ג), וכן שנינו: המוליך חטים לטוחן עם הארץ - שחזקתו חשוד למעשר ולשביעית (ראה להלן: בדברים שעם הארץ חשודים) - וכן המפקיד פירותיו אצל עם הארץ, הרי הם בחזקתם למעשרות ולשביעית (דמאי ג ד; רמב"ם מעשר יא יג. וראה ערך דמאי), שאינו חשוד להחליף בשאינו מעושר ובפירות שביעית (רש"י גיטין סא ב ד"ה בחזקתן). וכן מותר ליתן לחשוד דבר מאכל לתקן ולבשל, ואין חוששים שמא יחליפנו בשלו (תורת הבית שם; טוש"ע שם), שכן אמרו בברייתא שהנותן לשכנתו - אשת עם הארץ - עיסה לאפות וקדירה לבשל, ומסר לה שאור או תבלין משלו, אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאינו מתוקן (חולין ו א, ורש"י ד"ה וקדרה, ור"ן שם; רמב"ם שם יב). בטעם הדבר שאינו חשוד להחליףבטעם הדבר שאינו חשוד להחליף, פירשו ראשונים לפי שאינו חשוד על הגזל (רש"י חולין ו א ד"ה וקדרה; טוש"ע יו"ד קיט ג), ואף שהחשוד לאכול איסור חשוד אף למכור - והמוכר איסור בחזקת היתר הרי זה גזל גמור (ערוך השלחן יו"ד שם טו, בדעת הש"ך דלהלן) - הרי זה לפי שמורה היתר במכירה, אבל לגזול ולהחליף בידים אינו חשוד (ש"ך שם סק"ח). ומטעם זה כתבו ראשונים שהחשוד על הגזל, כל שכן שהוא חשוד אף להחליף (תורת הבית הארוך ד ב; טוש"ע שם יט). כשיש חשש שהחשוד יורה היתר להחליףבמקום שיש לחוש שהחשוד יורה היתר לעצמו להחליף, אין מפקידים אצלו לכתחילה (תורת הבית הארוך ד ב, ורשב"א חולין ו א, על פי משנה וגמרא דלהלן; טוש"ע יו"ד קיט ג), וכן שנינו: הנותן לפונדקית - כגון שנתאכסן אצל עם הארץ, והפונדקית אופה לו את עיסתו (רש"י גיטין סא ב ד"ה לפונדקית) - מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה, מפני שחשודה מחלפת (דמאי ג ה; גיטין שם; רמב"ם מעשר יא יב), ופירשו בגמרא הטעם לפי שמורה היתר לעצמה (גיטין שם). יש מן הראשונים מפרשים שמתכוונת לטובה (רש"י שם ד"ה ולא; תורת הבית שם; טוש"ע שם), לפי שבושה מהאכסנאי ומחלפת לו רע בטוב (טוש"ע שם), ולדעתם אם אנו יודעים שאינה בושה ממנו אין חוששים להחלפה (ש"ך שם סק"ט); ויש מפרשים שמתכוונת לרעה, שכיון שטורחת בשבילו מורה היתר לעצמה ומחלפת לו טוב ברע (רבינו גרשום חולין ו א; תוספות שם ד"ה התם, וגיטין שם ד"ה התם; ר"ש דמאי שם), ולדעתם אפשר שאם משלם לה שכר טירחתה, כיון שאין לה הוראת היתר אין חוששים להחלפה (ש"ך שם). בשליחותאף בשולח ביד חשוד אין חוששים להחלפה, וכן כתבו ראשונים שהלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ, הרי זה נאמן עליו, ואף שאינו מוחזק בכשרות אין חוששים לו שמא יחליף, ואפילו עבדי ישראל ואמהותיהם נאמנים בדבר זה (רמב"ם מאכלות אסורות ח י, ראה שם במגיד משנה שהוא הדין בחשוד ממש; טוש"ע יו"ד קיח ח), אבל לא ישלח ביד גוי (ראה ערכו), שמא יחליף (רמב"ם שם. וראה ערך גוי). אופנים שחוששים לאיסור בשליחותהאומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר, והלך ולקח והביא לו, אינו נאמן לומר מנאמן לקחתיו (דמאי ד ה, הובא בבכורות לו א, וראה רש"י ד"ה אין; רמב"ם מעשר יב ו), אף על פי שאין אדם משקר בדבר העשוי להיגלות (ראה ערך מילתא דעבידא לאיגלויי), לפי שאף אם יימצא שלקח ממי שאינו נאמן, יכול להישמט ולומר אני חשבתיו לנאמן (בכורות שם ב, ורש"י ד"ה דאית). וכן כתבו ראשונים שהאומר למי שהוא חשוד לאכול גבינת-גוים (ראה ערכו) קח לי גבינה כשרה מן המומחה - הבקי ונאמן בדבר - והלך והביא לו ואמר לו מן המומחה קניתי, אינו נאמן (רשב"א חולין ו ב ד"ה כללא, ובתורת הבית הארוך ד ב; טוש"ע יו"ד קיט יט), שאף שהלכה כדעת הסוברים שהחשוד נאמן על של חברו (ראה להלן: בנאמנות על של חברו), יש לחוש שמא לא נזדמן לו מומחה, וקנה ממי שאינו מומחה, ואומר מן המומחה קניתי כדי שלא יפסיד ממונו (ש"ך שם ס"ק לו). אמר לו קח לי מאיש פלוניאמר לו קח לי מאיש פלוני, נחלקו תנאים:
ונחלקו ראשונים, יש סוברים שבאומר לקחתי מפלוני נאמן אפילו שהמשלח לא אמר לו לקחת מפלוני מומחה דוקא (ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק לה, וחוות דעת שם, בדעת השו"ע), שמתיירא הוא שמא ישאלנו לאותו פלוני וייתפס כגנב (רשב"א שם); ויש שחולק וסובר שדוקא אם אמר לו קנה לי מאיש פלוני נאמן, אבל אם השליח בעצמו אומר מאיש פלוני קניתי - אינו נאמן, לפי שיכול להשתמט ממנו ולומר לקחתי מאחר שמוחזק אצלי לנאמן (הרא"ה בבדק הבית שם). וכן נחלקו הפוסקים:
בנאמנות על של חברוהחשוד לעבור על איסור, או להוציא מתחת ידו דבר אסור בחזקת היתר, שאינו נאמן על של עצמו (ראה לעיל: בנאמנות על של עצמו), נחלקו תנאים אם נאמן להעיד על של חברו, וכן שנינו לענין היתר שחיטת בכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) - שהדין הוא שאם הטיל בו מום בידים קונסים אותו, ואין הבכור נשחט על מום זה (ראה ערך מטיל מום בקדשים) - שלדעת רבי שמעון בן גמליאל אף כהן, שאינו נאמן על של עצמו לומר שמום זה נפל בו מאליו (ראה להלן: בדברים שכהנים חשודים; להטיל מום וכו'), נאמן הוא על של חברו (משנה בכורות לה א), שחזקה היא שאין אדם חוטא כדי שיהנו בו אחרים (ראה רמב"ם מעשר יב יז, ובכורות ב יז, ועדות יא ז וח. וראה ערך אין אדם חוטא ולא לו), ורבי מאיר אומר - וכן שנינו בסתם משנה (בכורות ל א) - החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו (משנה שם לה א), שחוששים שמא מצפה הוא להנאה מעדותו (חוות דעת יו"ד קיט ז). וכן נחלקו בעם-הארץ (ראה ערכו) - שאינו נאמן על המעשרות (ראה להלן: בדברים שעמי הארץ חשודים. וראה ערך דמאי) - אם נאמן להעיד על פירות חברו שמתוקנים הם, שלדעת רבי שמעון בן גמליאל נאמן, ורבי אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו (תוספתא דמאי ד, וירושלמי שם ד ה). ואמרו: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל (יומא עח א, ובכורות לה ב). ונחלקו ראשונים:
באכסנאי ועוברי דרכיםהנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם, ואמר מי כאן נאמן - שאינו לוקח פירות מעם הארץ (רש"י בכורות לו א ד"ה קח) - מי כאן מעשר, ואמר לו אחד אני איני נאמן, איש פלוני נאמן - הרי זה נאמן (דמאי ד ו לגירסת המשניות שבש"ס, ותוספות כתובות כד א ד"ה שלי, וכעין זה בתוספתא דמאי ה); ויש גורסים: אמר לו אחד אני - כלומר אני נאמן - אינו נאמן, אמר לו איש פלוני נאמן - הרי זה נאמן (גירסת המשנה שבמשניות, ובתוספות יום טוב שם בשם ספרים אחרים), ולוקח מאותו פלוני אף שאינו מכירו, והולך ואוכל על פיו (רמב"ם מעשר יב ז). ופירשו בירושלמי שהקילו חכמים באכסנאי ועוברי דרכים משום חיי נפש (ירושלמי דמאי ד ה; פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש דמאי ד ו), שמא ימות ברעב אם יחשוש על כל אחד שהוא עם הארץ (באור הגר"א בירושלמי שם ה). במה דברים אמורים בזמן שאינו מכיר שם אדם, אבל אם היה מכיר שם אדם לא הקילו בו, ואינו לוקח אלא מן המומחה (תוספתא דמאי שם; רמב"ם שם ח), וכן אם שהה שם שלשים יום, אף שאינו מכיר אדם שם אינו לוקח אלא מן המומחה (תוספתא שם; רמב"ם שם). ויש מן האחרונים שכתב כן בכל מקום שאמרו שהחשוד נאמן בשל אחרים, שאם יכול לשאול אדם כשר לא יסמוך על החשוד (בית מאיר סוף סי' קיט, על פי התוספתא שם). בתורת רשע הפסול לעדותהחשוד לעבור על איסור, אף לדעת הסוברים שנאמן להעיד על של חברו (ראה לעיל: בנאמנות על של חברו, ושם מחלוקת בדבר), לא אמרו כן אלא לענין איסורים, שאין צריך בהם עדות, ואף פסולי-עדות (ראה ערכו) נאמנים (ראה ערך נאמנות), אבל במקום שצריכים עדות, כגון דיני-ממונות (ראה ערכו) ודיני-נפשות (ראה ערכו) - פסול, שכן דרשו: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כג א), אל תשת רשע עד (סנהדרין כז א. וראה ערך גזלן וערך פסולי עדות), ואף כאן פירשו ראשונים הטעם לפי שחשוד הוא ליקח שוחד ולהעיד שקר (רש"י סנהדרין שם ד"ה ומלוי רבית). ויש מן הראשונים שכתב שמן התורה אינו פסול להעיד אלא בדבר שהוא חשוד בו, אבל בדבר שאינו חשוד בו אינו פסול אלא מדברי סופרים (שלטי גיבורים סנהדרין ג בשם ריא"ז[10]). החשוד על העריותהחשוד על העריות, אמר רב נחמן שכשר לעדות (סנהדרין כו ב), ותמה עליו רב ששת למה הוא כשר, מאחר שחייב מלקות (סנהדרין שם). ונחלקו ראשונים במהותו של חשוד זה:
ומכל מקום לעדות-אשה (ראה ערכו) פסול לדברי הכל (רבא סנהדרין שם). אף להלכה נחלקו ראשונים:
חשוד מדבר לדברהחשוד על איסור אחד, נחלקו תנאים אם חשוד הוא אף על איסורים אחרים: רבי מאיר אומר החשוד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה; וחכמים אומרים אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד (תוספתא דמאי ב, וברייתא בכורות ל ב; עירובין סט א). ונחלקו ראשונים להלכה:
החשוד על איסור חמור חשוד גם על הקלאף לדעת חכמים שהחשוד על איסור אחד אינו חשוד על איסורים אחרים, החשוד על איסור חמור, כל שכן שהוא חשוד על איסור קל ממנו (הלכות בכורות לרמב"ן ד, וראה שם מקורותיו; רא"ש בכורות ה ח), אלא אם כן יש באיסור הקל צד חמור, שיש לומר שהאיסור החמור קל בעיניו לעבור עליו, והאיסור הקל חמור בעיניו (הלכות בכורות לרמב"ן שם). אף להלכה כתבו הפוסקים שהחשוד לדבר החמור בעיני בני אדם כל שכן שהוא חשוד גם לדבר הקל ממנו (טור יו"ד קיט), אלא אם כן הדבר חמור ממנו בעונש, שאולי כבוד שמים חביב עליו יותר (ש"ך שם ס"ק יב, בדעת הטור, וכן כתב בחסדי דוד השלם בכורות ג, בדעת הרמב"ם), וכן החשוד על איסור חמור בעונש, חשוד גם על הקל ממנו, אלא אם כן האיסור הקל חמור בעיני בני אדם (שו"ע שם ה[11]), שאולי מורא הבריות עליו יותר ממורא שמים, וכדי שלא להוציא האדם מחזקת כשרות דנים אותו כאן וכאן להקל (ש"ך שם). מומר לעבודה זרההיה מומר לעבודה-זרה (ראה ערכו), לדברי הכל חשוד לכל דבר (עירובין סט ב, ורש"י ד"ה עד; שו"ת הרשב"א תל ותרפז; שו"ת ריב"ש ד; שו"ע יו"ד קיט ז. וראה ערך מומר), שכן אמרו: חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, שנאמר: וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה וגו' (במדבר טו כב), ובעבודה זרה דבר הכתוב (רש"י עירובין שם[12]). בתוספתא אמרו: החשוד על עבודה זרה חשוד על כל מצות שבתורה, ולא למפרע אלא מכאן ולהבא, שנאמר: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר טו כג. תוספתא בכורות ג). והוא הדין במומר לנסך יין לעבודה זרה (שו"ת הרשב"א סד, ובמיוחסות לרמב"ן קע; ש"ך שם ס"ק טו. וראה ערך יין נסך וערך עבודה זרה). מחלל שבת בפרהסיאאף המחלל שבת בפרהסיא, כתבו ראשונים שדינו כעובד עבודה זרה לענין זה, והרי הוא כמומר לכל התורה (שו"ת הרשב"א סד, ובמיוחסות לרמב"ן קע; שו"ע יו"ד קיט ז[13]), והוא הדין מי שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל (שו"ת הרשב"א תל ותרפז, הובא בבית יוסף שם; שו"ע שם ז), שאף הוא חשוב כעובד עבודה זרה ומחלל שבת (ש"ך שם ס"ק טז). מוסרמוסר (ראה ערכו), יש מן הראשונים שכתבו שהרי הוא כמומר לכל התורה כולה (שלטי גיבורים חולין יב ב, בשם ריא"ז; רמ"א יו"ד ב ט. וראה ש"ך שם ס"ק כה); ויש חולקים וסוברים ששחיטתו כשרה ונאמן על האיסורים (בית יוסף שם קיט, בשם תשובות הרשב"א (ז מא); שו"ע שם י). גרגר (ראה ערכו) שנחשד לדבר אחד, אמרו בברייתא שחשוד הוא לכל התורה כולה (ראה בכורות ל ב); ויש שאין גורסים כן בברייתא (ראה גירסת השיטה מקובצת שם, וכן הוא בכמה כתבי יד, ותוספתא דמאי ב. וברמב"ם ובטוש"ע לא הובא). בשני איסורים שוויםהיו שני האיסורים שוים - בין בעונש, בין בעיני בני אדם - כתבו ראשונים שהחשוד על איסור אחד חשוד אף על איסור אחר כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם בכורות סוף פרק ד; הלכות בכורות לרמב"ן ד); ויש שכתבו שאף באיסורים שוים אינו חשוד מזה לזה (רבינו ירוחם נתיב טו לב; לבוש יו"ד קיט ה; פרי תואר שם סק"ה[14]). בעבירה שיצרו תוקפוהחשוד לדבר חמור בעבירה שיצרו של אדם תוקפו, יש מן הראשונים שכתב שאינו חשוד על דבר קל ממנו, שכן אמרו שאם היתה זונה גויה במסיבת ישראל, אין היין נאסר, לפי שאין מניחים אותה לנסך (ראה עבודה זרה סט ב; רמב"ם מאכלות אסורות יב כו; טושו"ע יו"ד קכט יד), אף שחשודים על הזנות, ואיסור סתם יינם קל יותר מאיסור זנות בגויה, לפי שלזנות יצרו תוקפו, ולא לאיסור יין נסך (הלכות בכורות לרמב"ן ד, על פי עבודה זרה שם). ויש מן הפוסקים שכתבו שלא אמרו כן אלא לדין התלמוד, שהיו מרוחקים מאד מסתם יינם, והיו אוסרים אותו אף בהנאה (ראה ערך סתם יינם), אבל בזמננו שאין אנו מרוחקים כל כך, שהרי מותר בהנאה (ראה ערך הנ"ל), ועוד שרבו המתפרצים והאיסור קל בעיניהם, החשוד על הזנות חשוד אף על שתיית סתם יינם, ואינו נזהר ממגע הזונה ביינו (ט"ז יו"ד קכט ס"ק כד). קנס חכמים בחשודענינו ודינוהחשוד לעבור על איסור, או להוציא מתחת ידו דבר אסור בחזקת היתר, אסרו חכמים לקנות ממנו כל דבר שיש בו זיקת אותו איסור, וכן שנינו: החשוד על הבכורות - להטיל מום בבכור בהמה טהורה כדי להתירו (רש"י בכורות כט ב ד"ה החשוד. וראה ערך בכור בהמה טהורה), או למכור בכור לשם חולין (רמב"ם בכורות ג ח; טוש"ע יו"ד שיא א) - אין לוקחים ממנו אפילו בשר צבאים (משנה בכורות שם; תוספתא שם ג; רמב"ם שם; טוש"ע שם). החשוד על השביעיתהחשוד על השביעית - היינו לזרוע בשביעית (רש"י בכורות כט ב. וראה ערך זורע וערך שביעית), או לעשות סחורה בפירות שביעית (רש"י שם; רמב"ם שמיטה ח יד. וראה ערך פירות שביעית) - אין לוקחים ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית (רמב"ם שם), ואין לוקחים ממנו פשתן (משנה בכורות שם; רמב"ם שם), ואף שפשתן אינו מאכל אדם, ולא מאכל בהמה, ואין בו קדושת שביעית (חזון איש שביעית י ס"ק יב; שבת הארץ ח ז. וראה ערך פירות שביעית), פירשו בירושלמי שגזרו עליו משום איסור ספיחים (ראה ערכו. ראה ירושלמי מעשרות ה ג בשם ר' תנחום בר ירמיה, וחזון איש שביעית שם בדעתו), או לפי שהזרע שגדל בו יש בו מקדושת שביעית (ר' חיננא בירושלמי שם), או שהוא משום קנס (ר' מנא בירושלמי שם). ואפילו פשתן סרוק אין לוקחים ממנו (משנה בכורות שם, ורש"י ורבינו גרשום שם; רמב"ם שם), שאין לומר שאם היה של שביעית לא היה טורח לסרקו, לפי שדבר קל הוא (רבינו גרשום שם), אבל לוקחים ממנו טווי ושזור (משנה וגמרא שם; רמב"ם שם). החשוד על התרומה והמעשרהחשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין, אין לוקחים ממנו דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר (משנה בכורות כט ב; רמב"ם מעשר יב טז), ואפילו קרבי דגים, לפי שמערבים בהם שמן זית (גמרא שם; רמב"ם שם). ואין אסור אלא מדברים שלפניו, אבל מאוצרו מותר לקנות, מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו, שמא יוודע הדבר ויפסיד הכל (ראה עבודה זרה מ ב; רמב"ם שם). האם קונסים אף בדבר שאין בו זיקת אותו איסוראם קונסים אותו אף בדברים שאין בהם זיקת אותו איסור, נחלקו תנאים:
הלכה כרבי שמעון (ראה רמב"ם מעשר יב טז, ובכסף משנה שם; רמב"ן הל' בכורות שם, ורא"ש שם ה ח[15]). ומכל מקום אף לרבי שמעון יש שקנסו חכמים שלא לקנות ממנו אף דברים שאין בהם זיקת אותו איסור, כשיש לחוש שיעשה בהם איסור, כגון אותו טבח שהיה חשוד למכור חֵלב במקום שומן, שקנסו רבא שלא ימכור אפילו אגוזים, לפי שהתינוקות נמשכים אחר אגוזים, שמא יטעה בהם את בני הטבחים ויביאו לו חֵלב שגונבים מאביהם, וימכרנו במקום שומן (ראה בכורות ל א, ורש"י שם), או לפי שהיה חשוד להרגיל הנערים לבוא לקנות ממנו, באגוזים שהיה נותן להם (טוש"ע יו"ד קיט ד). העברתו מאומנותוכשיצאה טריפה תחת ידוטבח הנאמן למכור בשר - היינו ששוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים (רמב"ם עדות יב ט) - שנמצאת טריפה יוצאת מתחת ידו, מנדים אותו ומעבירים אותו (סנהדרין כה א; רמב"ם מאכלות אסורות ח ט, ושחיטה י יד; טוש"ע יו"ד קיט טו), ואפילו בפעם הראשונה (שו"ת ריב"ש קיג; ש"ך יו"ד ב ס"ק יא וקיט סק"ל; פרי חדש קיט ס"ק כח), ואסור לאכול משחיטתו, שהרי זה פושע, או שאינו חושש להאכיל טריפות (שו"ת הרשב"א א כ וסי' תרלב, הובא בבית יוסף יו"ד קיט) מחמת חימוד ממון (שו"ת הרא"ם ב כד). וכן אמרו: החשוד על הטריפות - היינו שיצאה טריפה מתחת ידו (רמב"ן במלחמות סנהדרין כו ב) - אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירים אותו, ויחזיר אבדה בדבר חשוב, או ישחט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב (רב אידי בר אבין סנהדרין שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע יו"ד שם. וראה ערך תשובה), שכיון שעשה כן, בודאי חזר בו מחמדת ממון (רש"י סנהדרין שם ד"ה ויחזיר), ועשה תשובה בלא הערמה (רמב"ם מאכלות אסורות שם; טוש"ע שם), כיון שאינו חש על ממונו (טוש"ע שם. [בשו"ע שם: חס]), אבל במקום שמכירים אותו אין תשובה מועילה, לפי שיש לחוש להערמה, שעושה כן כדי שיחזירוהו לאומנותו (ראה סנהדרין שם ורש"י ד"ה שאין). טעמובטעם הדבר שהחמירו בטבח שהוציא טריפה מתחת ידו, פירשו ראשונים, שכיון שהאכיל טריפות במזיד - חזרתו קשה (איסור משהו להראב"ד ב; תשב"ץ ג קעב), או שלא החמירו אלא בטבח שהוא ממונה לרבים, והרבים סומכים עליו (חידושי הר"ן סנהדרין כה ב ד"ה עד בשם רמב"ן). האם נאמן לומר שוגג הייתיטבח שיצאה טריפה מתחת ידו, באופנים שאמרו שמעבירים אותו (ראה לעיל), כתבו ראשונים שאינו נאמן לומר שוגג הייתי (שו"ת הרשב"א א כ ותרלב, הובא בבית יוסף יו"ד קיט; שו"ע שם יז), שאם כן לעולם יאמר כן (שו"ת ריב"ש קיג). המוחזק בכשרות וטעהאדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו, שבדק ריאה שהיתה בה סירכא (ראה ערך בדיקת ריאה), ולא הרגיש בה, כתבו הפוסקים שאין מעבירים אותו, שבודאי משגה הוא כיון שהוא מוחזק בכשרות, ואין מחמירים עליו כל כך להכלימו ולביישו ולדחותו בשתי ידים (שו"ת מהר"י וייל צז, הובא בש"ך יו"ד קיט ס"ק לג). כשיודע בעצמו שאינו חשודשוחט שיודע בעצמו שאינו חשוד, ואך שקר ענו בו, כתבו הפוסקים שרשאי לשחוט בעיר אחרת (פתחי תשובה יו"ד ב סק"ה, בשם חוות יאיר), והוא הדין שיכול החשוד לשחוט לעצמו ואין בית דין מונעים אותו, לפי שכל אדם נאמן לעצמו (קונטרס אחרון בשו"ע הרב שם). טבח שמנקר בשר ונמצא בו חלבטבח - שדרכו לנקר הבשר מן החֵלב והחוטים והקרומים (ראה רש"י חולין צג ב ד"ה טבח; רמב"ם מאכלות אסורות ז כא[16]), ונאמן על כך (ראה חולין פט ב מחלוקת תנאים, וכן הלכה. וראה ערך נקור), ומוכר בשר בחזקת מנוקר (בית יוסף יו"ד סוף סי' סד, בשם תרומת הדשן) - שנמצא אחריו חלב, מעבירים אותו (חולין צג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ז כא; טוש"ע יו"ד סד כא), שלא ליקח ממנו בשר (איסור משהו להראב"ד ב; ר"ן חולין שם), ויש שמלקים אותו (חולין שם), והדבר תלוי בפירוש מחלוקת האמוראים בגמרא (חולין שם, ובראשונים שם). להלכה כתבו ראשונים, שאם נמצא אחריו חֵלב כשְֺעורה מעבירים אותו (רמב"ם שם; אור זרוע א תמח; טוש"ע שם), ואפילו בפעם הראשונה (ש"ך יו"ד ב ס"ק יא), ודוקא אם נמצא במקום אחד (אור זרוע שם, וכן נראה מלשון הרמב"ם והטוש"ע שם), ואם נמצא כזית מלקים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו), ומעבירים אותו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו נמצא כזית בהרבה מקומות (רמב"ם שם; טוש"ע שם). בבדיקת ירקות מתולעיםהבודקים את הירקות מתולעים (ראה ערך בדיקת תולעים), שנמצא אחריהם תולעת, כתבו ראשונים שאין דינם כחשודים, ואין דוחים אותם מבדיקה עד שימצאו אחריהם תולעת שלש פעמים, שאז הוחזקו כפושעים, אבל בפעם אחת או שתים אין זה אלא אונס, וכל הדברים נידונים לפי מה שהם, לפי כוונת האנשים ולפי אונסם ופשיעתם (איסור משהו להראב"ד ב; שו"ת הרא"ם ב כד). וכן כתבו ראשונים שאשה - שבדקה ירקות - שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים, כגון חומט, אסור לאכול מבדיקתה, אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים, שאינם נראים אלא לאחר שליקתם, מותר לאכול מבדיקתה (ארחות חיים לר"א מלוניל ב מא, בשם הראב"ד, הובא בבית יוסף יו"ד פד; שו"ע שם יא). בדברים שכהנים חשודיםלהטיל מום בבכור בהמה טהורהכהנים חשודים להטיל מום בבכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) שבידם (ראה משנה בכורות לה א, וגמרא שם ב; רמב"ם בכורות ב יז; טוש"ע יו"ד שיד א. וראה ערך בכור בהמה טהורה), לפי שבכור בזמן הזה אין לו תקנה לשוחטו אלא אם כן יש בו מום, ועל הכהן לטפל בו משנתנוהו לו (רש"י יומא עח א ד"ה כהנים), וכיון שהמטיל מום בבכור קנסוהו חכמים שלא ישחטנו עד שיפול בו מום אחר מאליו (ראה בכורות לד א, ורמב"ם שם הלכה ז. וראה ערך מטיל מום בקדשים), אין הכהנים נאמנים על בכור שבידם לומר שהמום נפל בו מאליו (משנה בכורות לה א; רמב"ם שם יז; טוש"ע שם). ואם הביא הכהן בכור להראותו לחכם להתירו, צריך שני עדים עמו שיעידו שמאליו נפל בו מום זה (רש"י סנהדרין ל ב ד"ה בעדות בכור. וראה ערך הנ"ל). בכהן חבר או חכםאף בכהן חבר (ראה ערכו), השיב רבן גמליאל לרבי צדוק שאינו נאמן, שלא חילקו בין חבר לעם הארץ (בכורות לו א; רמב"ם בכורות ב י; טוש"ע יו"ד שיד א). ואפילו אם היה הכהן חכם ויושב בישיבה, אינו נאמן (רא"ש בכורות ה ט; טוש"ע שם). האם כהן יכול להעיד על בכור חברו שנפל בו מוםבכהן מן השוק נחלקו תנאים אם נאמן להעיד על בכור של חברו שהמום נפל בו מאליו, שלדעת רבי שמעון בן גמליאל נאמן (משנה בכורות לה א), ורבי מאיר אומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו (משנה שם, וראה לעיל: בנאמנות על של חברו). הלכה כרבי שמעון בן גמליאל (בכורות שם ב; רמב"ם בכורות ב יז; טוש"ע יו"ד שיד ג). האם בני ביתו יכולים להעיד עליווכן נחלקו תנאים אם בני ביתו של כהן מעידים עליו:
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכםנאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא, ושוחטו (משנה בכורות לו א, ורש"י שם; רמב"ם בכורות ב יח; טוש"ע יו"ד שיד ז), ואין חוששים שמא לא הראהו, ושמא בכור תם הוא, שלא נחשדו לשחוט קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת (בכורות שם; רמב"ם שם), או משום שאין אדם משקר בדבר העשוי להיגלות (ראה בכורות שם, ולחם משנה שם. וראה ערך מלתא דעבידא לאגלויי), שיבא החכם ויאמר לא התרתיו לך (רש"י שם ד"ה דעבידא). על השביעיתכהנים חשודים על השביעית (סנהדרין כו א; רמב"ם שמיטה ח יח) להשהות אותה אחר זמן הביעור (רש"י שם ד"ה נחשדו. וראה ערך בעור שביעית), שמורים לעצמם היתר, לפי שהותרו להם תרומה וקדשי קדשים, ואף שביעית קדושת הארץ היא (רש"י שם), או לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו, אף שהן אסורות על הזרים במיתה (ראה ערך חייבי מיתות בידי שמים), קל וחומר פירות שביעית (רמב"ם שם), לפיכך סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין - שהדין הוא שמוכרים הכל לכהנים בדמי תרומה (ראה ערך מדומע), - אם החולין היו של שביעית - ירקבו הכל, ולא ימכרו לכהנים, לפי שהם חשודים על השביעית (תוספתא תרומות ו; ברייתא סנהדרין שם; רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל). ואף כהן חבר (ראה ערכו) חשוד על כך (חזון איש שביעית יב ס"ק טז, בדעת הרמב"ם). בדברים שעמי הארץ חשודיםמעשרותעם-הארץ (ראה ערכו) חשוד על המעשרות (ראה ערך דמאי, וערך עם הארץ), וכן אמרו שבימי יוחנן כהן גדול גזרו שאין עמי הארץ נאמנים לומר שפירותיהם מעושרים, לפי שראו חכמים שלא היו מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, לפיכך פירותיהם ספק מעושרים, והוא הנקרא דמאי (ראה ברייתא סוטה מח א, ורש"י שם, ורמב"ם מעשר ט א, וראה ערך דמאי שם). ואף שרוב עמי הארץ מעשרים הם (ראה שבת יג א ושם נתבאר. וראה ערך הנ"ל וערך רוב), חששו כאן למיעוט יותר מבמקום אחר, לפי שהוא מיעוט המצוי הרבה, והיו רבים נכשלים בזה (תוספות שבת שם ד"ה רבא). טהרותאף על טהרות אין עם הארץ נאמן (ראה חגיגה כב ב, ובכורות ל ב ועוד; רמב"ם משכב ומושב י א. וראה ערך חבר, וערך עם הארץ), לפי שאינו בקי בדקדוקי טהרות וטומאות (רמב"ם שם), שאף שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצוות, הרי הוא בחזקת טמא, ולעולם הוא בחזקה זו עד שיקבל עליו דברי חברות, היינו שיהא נזהר בטומאות שלא יטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותן (רמב"ם שם. וראה ערך חבר). שביעיתאם עם הארץ חשוד אף על השביעית - היינו לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירות שדהו בשביעית ולמכור מהם (ראה ערך פרות שביעית) - נחלקו ראשונים:
איסור חדשאף באיסור חדש (ראה ערכו) - היינו איסור אכילת תבואה חדשה וקצירתה לפני הבאת קרבן העומר (ראה ערך חדש) - נחלקו ראשונים אם עם הארץ חשוד עליו (ראה רש"י כתובות נו ב ד"ה שלי חדש, בשם יש מפרשים שהכוונה לחדש לפני העומר, ודחה פירושם). גזלבאיסור גזל (ראה ערכו) אין סתם עם הארץ חשוד (רש"י חולין ו א ד"ה וקדרה); ויש מן הראשונים שפירש אותה ששנינו שאין ממנים עם הארץ אפוטרופוס (ראה ערכו) על יתומים (ברייתא פסחים מט ב. וראה ערך אפוטרופוס), שהטעם הוא לפי שחשוד על הגזל (רש"י שם ד"ה על היתומין), ופירשו בדעתו שכיון שטורח עבור היתומים, מורה היתר לעצמו (מגיד משנה נחלות י ו בדעת רש"י). בדברים מיוחדיםאף על פי שכל ישראל בחזקת כשרים הם (ראה ערך חזקת כשרות), ובכמה איסורים אמרו: לא נחשדו ישראל על כך (ראה עירובין ל ב: לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף; קדושין פב א: לא נחשדו על משכב זכור ולא על הבהמה, וכדומה), מצינו דברים שאמרו שנחשדו ישראל בהם, או סוג אנשים שנחשדו על דברים מיוחדים. נחשדו ישראל על השביעית ולא על השבתותנחשדו ישראל על השביעית, ולא נחשדו על השבתות (תוספתא שבת ג; גיטין נד א), לפיכך אף על פי שהנוטע בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקר (ראה תוספתא שם, וגיטין שם, וראה ערך מעשה שבת), הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד - יעקר (תוספתא שם וגיטין שם, ראה שם מחלוקת תנאים, וכן הלכה. וראה ערך זורע), שאם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי (רמב"ם שמיטה ויובל א יב). ישראל חשוד לגזול מתנות כהונהישראל חשוד לגזול מתנות כהונה (ראה בכורות לו ב, ורש"י ד"ה הכי השתא; רמב"ם בכורות ג ג; טוש"ע יו"ד שיד יא), לפיכך בכור שנפל בו מום - שאין שוחטים אותו אלא על פי מומחה הבקי במומים (ראה ערך בכור בהמה טהורה), והרי הוא נאכל לכל אדם אלא שהוא ממון כהן (ראה ערך הנ"ל) - אם היה של ישראל אין רואים לו את הבכור עד שיהא כהן עמו, שמא יאמר לו המומחה מום הוא, וילך וישחטנו לעצמו, ולא יתננו לכהן (בכורות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אלא אם כן היה הישראל חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), או שהיה המום מובהק וידוע לכל, שהואיל והביאו לחכם המומחה מפני כבודו של חכם, כל שכן שאינו חשוד לגוזלו, לפיכך רואים לו אף שאין כהן עמו (בכורות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). אשה שאמרה מת בעליהאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי, שהדין הוא שנאמנת על עצמה להינשא, ואינה נאמנת על צרתה (ראה יבמות קיח א; רמב"ם גירושין יב טז; טוש"ע אהע"ז יז ד. וראה ערך עדות אשה), פירשו בירושלמי הטעם לפי שחשודה לקלקל עצמה - להינשא שלא כדין ולהיאסר על בעלה - כדי לקלקל צרתה (ירושלמי יבמות טו ז), ומכל מקום נאמנת על עצמה, שמתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה אצל חברתה כלום, אף היא אומרת אמת (ירושלמי שם). גוי וגר תושבגוי (ראה ערכו) חשוד הוא אפילו על שבע מצוות בני נח שהוזהר עליהן (ראה רמב"ן מכות ט א. וראה ערך גוי), וכן גר-תושב (ראה ערכו) הרי הוא כגוי (עבודה זרה סד ב. וראה ערך גר תושב, מחלוקת במהותו), שכיון שלא מל, חשוד הוא לכל התורה (רש"י עבודה זרה שם ד"ה הרי). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
