הגדרה^[1] - איסור להתחתן עם גויים, או אף עם גרים מבני שבע אומות, וכן דברים שגזרו חכמים כדי להתרחק מן הגויים ושלא יתערבו בהם

הלאו וגדרו

אסור להתחתן עם הגויים, שנאמר: וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם וגו', וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וגו' (דברים ז א,ג-ד), ואיסור זה נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת נב; יראים כז; סמ"ג לאוין קיב; סמ"ק רצ; חינוך תכז).

גדרו ומהותו

בגדר לאו זה ומהותו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שלא נאמר הלאו אלא על שבע-אומות (ראה ערכו) שנזכרו בפרשה (קדושין סח ב ועבודה זרה לו ב, בדעת חכמים), לאחר גירותם (ראה ערך גרות), אבל בגיותם אין בהם חתנות (רבא ביבמות עו א, במסקנתו; רב ששת בגמ' שם), שלא שייך בהם חתנות לעבור עליהם משום לא תתחתן בם (תוספות קדושין שם ד"ה אמר), אבל מכל מקום יש אף בגיותם איסור מן התורה (עבודה זרה שם), והוא מן הכתוב שם: 'בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך' (תוספות שם ד"ה דכתיב; תוספות יבמות שם ד"ה בהיותן; סמ"ג וסמ"ק וחינוך שם), והכתוב נאמר לצדדין: לא תתחתן בם בגירותם, אבל בגיותם בתך לא תתן לבנו וגו', ולא תדבק בהם פן יסיר את בנך מאחרי (רשב"א קדושין שם; פרישה אה"ע טז סק"ה)^[2]. ודוקא שבע אומות - שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון (חינוך שם) - אבל שאר האומות אינם בכלל איסור זה לדעת חכמים, לפי שאינם אדוקים בעבודה זרה כמותם (קדושין שם, ורש"י ד"ה דדריש); ויש מהאמוראים שצידד שהאיסור מן התורה בשבע האומות אינו אלא בהיותם גויים, שמא יוליד בן וילך ויעבוד עבודה זרה, אבל אם נתגיירו - מותרים (רבא ביבמות שם, בהוה אמינא).

• ויש אומרים שאף שאר האומות בכלל איסור לא תתחתן בם, לפי שנאמר: כי יסיר את בנך וגו', לרבות כל המסירים (רבי שמעון בקדושין שם, ועבודה זרה שם , ויבמות כג א), שלדעתם דורשים בכל מקום טעמא-דקרא (ראה ערכו), ולכן אם לא נאמר בתורה 'כי יסיר' היינו דורשים טעם זה מעצמנו, ולמה נאמר, אלא לרבות שאר אומות (רש"י יבמות שם ד"ה לר"ש, וקדושין שם ד"ה דדריש; תוספות יבמות שם ד"ה ההוא, ועבודה זרה שם ד"ה כי, בשם רשב"ם)^[3] בגיותם, אבל בגירותם מותרים (תוספות עבודה זרה שם; רשב"א קדושין שם), והכתוב לצדדין נאמר: לא תתחתן בשבע אומות אפילו בגירותם, אבל שאר אומות בגירותם מותרים, ובגיותם לא תדבק בהם כי יסיר, וכן כל המסירים (רשב"א שם).

מדרבנן

אף לדעת הסוברים שלא נאמר הלאו אלא בשבע אומות, גזרו חכמים על שאר אומות בגיותם, שכן אמרו: גזרו על פתם ושמנם משום יינם (ראה ערך פת גויים וערך שמן של גויים. וראה להלן: גזירות חכמים משום חתנות), ועל יינם משום בנותיהם (ראה ערך סתם יינם), ועל בנותיהם משום דבר אחר (עבודה זרה שם), היינו משום עבודה זרה (רש"י שם ד"ה ובנותיהן).

להלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין איסור מן התורה בגיותם אלא בשבע אומות (יראים כז; סמ"ג לאוין קיב; טור אה"ע טז, לפי ב"ח שם א; רמ"א שם, בשם יש חולקין), אבל בשאר אומות אין האיסור אלא מדרבנן (טור שם)^[4].

• ויש פוסקים שאחד גוי משבע אומות, ואחד גוי משאר אומות, באיסור של לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו וגו' (רמב"ם איסורי ביאה יב א; חינוך תכז; שו"ע שם)^[5].

אף בשבע אומות נחלקו ראשונים להלכה אם אסורים מן התורה בגירותם (תוספות יבמות עט א ד"ה ונתינים, וכתובות כט א ד"ה אלו, בשם רבנו תם, על פי משנה מכות יג א; תוספות מגילה יד ב ד"ה דאיגיירה; רמב"ן יבמות עח ב, ומלחמות שם, וקדושין עח א, בדעת הרי"ף, והסכים עמו; סמ"ג שם; חינוך שם; טור שם; רמ"א שם, בשם יש חולקין)^[6]; או שאינם אסורים אלא בגיותם (רמב"ם שם; המאור ורבי אברהם מן ההר ומאירי יבמות עט א)^[7].

בחיוב מלקות

איסור חתנות עם הגויים לא נאמר אלא באישות דרך חתנות (עבודה זרה לו ב; רמב"ם איסורי ביאה יב ב, וספר המצוות ל"ת נב; חינוך תכז; טוש"ע אה"ע טז א), היינו כדרך נישואין (מלחמות לרמב"ן יבמות עח ב; ב"ח שם), שמייחדה לו לאשה (חינוך שם), ובא עליה לכוונת אישות (מאירי עבודה זרה שם). שאף על פי שאין אישות לגויים, היינו שאין קידושין תופסים בהם (ראה ערך אשת איש), אבל נישואין יש להם (ב"ח שם, על פי תוספות סנהדרין נב ב ד"ה פרט).

וישראל שבעל גויה - לסוברים שהאיסור מן התורה הוא בכל האומות (ראה לעיל: הלאו וגדרו) - דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות - בעדים ובהתראה (כן משמע מספר המצוות לרמב"ם ל"ת נב) - הרי אלו לוקים מן התורה (רמב"ם איסורי ביאה יב א, וספר המצוות שם; שו"ע אה"ע טז א)^[8].

המייחד גויה לבנו

אף האב המייחד אשה מהם לבנו, או שנתן בתו לאחד מהם, יש מן הראשונים שכתב שעובר על הלאו שנאמר בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אלא שאינו לוקה לפי שאין בו מעשה (חינוך שם).

גזירות חכמים משום חתנות

כמה דברים של גויים יש שאסרו אותם חכמים באכילה, או אף בהנאה, אף על פי שאין לאיסורם עיקר מן התורה, ופירשו בתלמוד שגזרו עליהם משום חתנות (ראה עבודה זרה לא ב, ושם לה ב), היינו כדי להתרחק מן הגויים, ושלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות (רמב"ם מאכלות אסורות יז ט)^[9]. ואף בגויים שאין להם בנים אסרו, לפי שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א רמח; דרכי משה יו"ד קיב סק"ב, בשמו; רמ"א שם א), ומכל מקום לא השוו חכמים מידותיהם בדברים אלו, אלא החמירו בכל אחד לפי מה שראו (רא"ה עבודה זרה לא ב; מאירי שם).

סתם יינם

וכן אמרו: גזרו על פתם (ראה ערך פת גוים) - וכן על שמנם, אלא שחזרו והתירוהו (ראה ערך שמן של גוים) - משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם (שבת יז ב; עבודה זרה לו ב), שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהם (רש"י שם ד"ה משום יינן)^[10].

בישולי גויים

אף בשולי-גוים (ראה ערכו) - שאסרו חכמים כל דבר שבישלו גוי אפילו בכלי טהור (ראה ערך הנ"ל) - כתבו ראשונים שהאיסור הוא משום חתנות (רש"י ביצה טז א ד"ה אין בהם, ועבודה זרה לה ב ד"ה אין בהם; תוספות שם לז ב ד"ה והשלקות, ושם לח א ד"ה אלא; רמב"ם שם יז ט), שמא יזמינו הגוי לסעודתו ויתן עיניו בבתו, ויבא להתחתן עמו (איסור והיתר הארוך מג א)^[11].

שכר גוים

אף שכר-של-גוים (ראה ערכו) אסרו חכמים (עבודה זרה לא ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז י; טוש"ע יו"ד קיד א), ויש מהאמוראים שאמרו שטעם האיסור משום חתנות (רמי בר חמא אמר רבי יצחק בגמ' שם), שלא ירגיל לעשות משתאות אצל גויים, ויתן עיניו בבתו (רש"י שם ד"ה משום חתנות. וברמב"ם שם: שעיקר הגזירה שמא יסעוד אצלו). וכתבו ראשונים איסור זה לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא, וצידדו ראשונים שבימי האמוראים אסרוהו (תוספות שם ד"ה מפני; אור זרוע ד עבודה זרה קכב, בשם רבנו תם), ואין איסורו בכלל גזירה, אלא מנהג קדושים להרחקה יתירה, ולפיכך לא החמירו בו כמו שהחמירו בפת של גויים (תורת הבית ה שער א; מאירי שם)^[12].

שתייה עם גוים

אף לשתות במסיבה של גויים אסרו חכמים, אפילו במקום שאין לחוש ליין-נסך (ראה ערכו), כגון יין מבושל, או שהיה שותה מכליו לבדו, ואם היה רוב המסיבה ישראל - מותר (רמב"ם שם; טור יו"ד קיב), וכן שנינו: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה - בלא כוונה - הם, כיצד, גוי שעשה משתה לבנו, וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלים משלהם, ושותים משלהם, ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ (שמות לד טו. עבודה זרה ח א). וכל ההרחקה הזאת מפני עבודה זרה היא, שנאמר שם: וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן (שמות שם טו-טז. רמב"ם שם)^[13].

שאר דברים של גויים האסורים

אף בשאר דברים של גויים שהוזכר איסורם במשנה, כגון גבינת גוים (ראה ערכו), יש שכתב בדעת ראשונים, שאף על פי שעיקר הטעם הוא משום חשש תערובת דבר טמא, או מטעמים אחרים (ראה ערך הנ"ל), כוונתם באיסורים אלה היתה גם להיות ישראל עם קדוש לה', ולהתרחק מהגויים, כדרך שאסרו פתם ובישוליהם (הזכרונות (אבוהב) מאכלת אסורות ג, בדעת המגיד משנה).

הערות שוליים