|
יעוד הגדרה[1] - קידושי אמה העבריה לאדונה או לבנו[2] יעוד בהלכה אמור באמה-העבריה (ראה ערכו) [בת ישראל קטנה שנמכרה לשפחות לישראל], שאם רצה האדון הוא מייעדה לעצמו, היינו שהוא נושאה לו לאשה (ראה להלן: לאחר היעוד), שנאמר: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ (שמות כא ח), וכן יכול האדון לייעדה לבנו לאשה, שנאמר: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות שם ט. ראה להלן: בבן), ומשעה שנתייעדה האמה לאדון או לבנו, פקע ממנה שעבוד השפחות (קדושין יט ב; רמב"ם עבדים ד ז)[3]. המצוההיעוד הוא מצוה (כן משמע ממשנה בכורות יג א, וגמ' קידושין יט ב, ורמב"ם עבדים ד ז), שמצוה על מי שקנה אמה העבריה לייעדה לו לאשה (זוהר ב קטו א; חינוך מג), שנאמר: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ (שמות שם ח. כן משמע מהמשנה בכורות שם; רש"י עה"ת שם; סמ"ג עשין פו; חינוך שם), שהיה לו לייעדה (רש"י עה"ת שם), שאם לא היתה רעה בעיניו היה מייעדה (מזרחי וגור אריה שם), רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד (רש"י שם; חינוך שם, בשם חז"ל)[4]. מצוה זו נמנית במנין המצוות כמצות עשה (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע רלג; סמ"ג עשין פו; חינוך שם)[5], והאדון מצווה בה, ואין מצוה על האמה להתייעד (מנחת חינוך שם כז). כשלא רצה לייעדאם לא רצה האדון לייעד, מצוה עליו לסייע בפדיונה - שיקבל האדון מן האב את דמי השנים שנשארו לה לעבוד, ותצא לחרות (ראה ערך אמה העבריה: מצות פדיונה) - שנאמר: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ (שמות שם ח. החינוך מג-מד, על פי קדושין יא ב), ולא נאמר ונפדית, מלמד שאף האדון מסייע בפדיונה (רש"י קדושין שם ד"ה כדחזקיה, ושם יד ב ד"ה שמגרעת). ומצות יעוד קודמת למצות פדייה (משנה בכורות יג א; רמב"ם עבדים ד ז), שנאמר - בכתיב (מנחת שי עה"ת שם) - "אשר לא יעדה והפדה" (משנה שם; מכילתא משפטים, נזיקין ג), הרי שמוטב לייעד (רש"י בכורות שם ד"ה אשר), ומצות יעוד היא העיקר, ומצות פדייה טפלה לה (יחוסי תנאים ואמוראים רבי יוסי). אבל אין כופים אותו על קדימה זו של יעוד לפדייה (תוספות ערכין כז א ד"ה מאי), ואם רצה האדון - מייעד, ואם רצה - אינו מייעד (קידושין יב א), שנאמר: אם רעה וגו', אין לי אלא כעורה, נאה מנין - שרשאי שלא לייעד - תלמוד לומר: בעיני אדניה (מכילתא דרשב"י שם). ביטול המצוהלא יעדה האדון לעצמו ולא לבנו, ולא סייע בפדיונה, כתבו ראשונים שלא קיים מצות זו - היינו המצוה לייעדה או לפדותה (ראה לעיל) - אלא שמכל מקום מצדדים הם לומר שאף אם אינו רוצה לא לייעדה ולא לפדותה, אין כופים אותו על כך, שנאמר: וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם (שמות כא יא) - יוצאת בסימני נערות (כן משמע מקדושין ד א) - היינו שלא יעדה לו ולא לבנו, ולא סייע בפדיונה, מכלל שהתורה הניחה הדבר לרצונו (חינוך מד), אלא שאם ייעד, קיים מצות עשה ותבוא עליו ברכה (חינוך מג)[6]. מכר על מנת שלא לייעדהמוכר את בתו על מנת שלא לייעד - שלא יוכל האדון לייעדה לא לו ולא לבנו (רלב"ג משפטים, ד"ה השרש התשיעי) - נחלקו תנאים:
כשאסורה בלאו לאדוןהיתה האמה אסורה לאדון בלאו, כגון שהיה ממזר (ראה ערכו), אינו רשאי לייעד, ואינה נמכרת לו אלא לשפחות בלבד (רש"י קידושין יט ב ד"ה מלמד, על פי הגמ' שם), ואם רצה לייעד - מייעד (גמ' שם כ א) - היינו שקידושי היעוד תופסים בה - שהרי קידושין תופסים בחייבי לאוין (ראה ערך חיבי לאוין: בחומר עריות. רש"י שם יט ב). יעוד שתיים כאחתאין מייעדים שתים כאחת (מכילתא משפטים, נזיקין ג, לגירסת שבות יהודה ובירורי המידות שם, ומלבי"ם שמות כא ח; עבדים א ז; מדרש הגדול שם; רמב"ם עבדים ד ז), היינו לומר לשתי אמהות הרי אתן, פלונית ופלונית, מקודשות לי (גט מקושר י; מרכבת המשנה למכילתא שם)[7], שנאמר: יְעָדָהּ (שמות כא ח; מכילתא שם, לגירסת שבות יהודה ובירורי המידות ומלבי"ם שם; רמב"ם שם; רלב"ג שם), לה, ולא לה ולחברתה (רדב"ז עבדים שם), וגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא (מנחת סולת מג א; יד ישראל לעבדים שם)[8]. יעוד אחר יעודייעד אמה אחת, רשאי לייעד אמה אחרת, שנאמר: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ (שמות כא י. רבי חיים פלטיאל עה"ת שם; כן משמע מהכסף משנה אישות א ד). הקידושיןהאמירה בשעת היעודכיצד מצות יעוד, אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי (קדושין יט ב; רמב"ם עבדים ד ז), הרי את לי לאשה (רמב"ם שם; סמ"ג עשין פו). וכן יכול לומר לה: הרי את מיועדת לי (גמ' שם, לגירסת הגהות הב"ח שם; ירושלמי קדושין א ב; רש"י שם יב א ד"ה דומיא דיעוד, ושם יח ב ד"ה יעוד, ורש"י עה"ת שמות כא ט), שלשון יעוד הוא לשון קידושין באמה העבריה (כן משמע מרש"י שם ו א ד"ה מיועדת). ואף על פי שאם קידש אשה בלשון זו, הרי זה ספק אם הוא לשון קידושין או לא (ראה ערך קדושין), בשאר נשים אפשר שכוונתו שמיועדת לו למלאכה ולא לקידושין (גמ' שם), אבל באמה העבריה שכבר היא מיועדת לו למלאכה, ודאי כוונתו ללשון קידושין (שיטה לא נודע למי שם יט ב, בתירוץ הראשון)[9]. כסף היעודקידושי יעוד נעשים בכסף (ראה להלן), ונחלקו תנאים באיזה כסף, ואימתי נעשה מעשה הקידושין:
ובביאור דעה זו נחלקו אמוראים:
השיאה האב לאדם אחר, הכל מודים ששיחק באדון (ירושלמי שם), אף לסוברים שאם קידשה לאחר יכול האדון לייעדה, שאין האדון יכול לייעד, שאין אחר נישואין כלום (פני משה שם)[10]. עד מתי יכול לייעדעד אימתי יכול האדון לייעדה, נחלקו תנאים:
עדים בשעת היעודהאמירה בשעת היעוד (ראה לעיל) צריכה להיאמר בפני שניים (קדושין יט ב; ירושלמי קדושין א ב; רמב"ם עבדים ד ז), שהרי אין קידושין בלא עדים (ראה ערך דבר שבערוה: בקידושין וגיטין, וערך קדושין. רלב"ג עה"ת משפטים ד"ה השרש העשירי). למי שייכים מעשי ידיה עד ליעודמעשי ידיה משעת המכירה עד היעוד, אף לסוברים שמעות הראשונות לקידושין ניתנו, שייכים לאדון (ירושלמי קדושין א ב, במסקנתו, לפי קרבן העדה וניר ונועם ירושלמי שם; כן משמע מהרשב"א שם), ואף על פי שהמעות שנתן לקידושין ניתנו - ולא לשפחות, ויעוד אינו עושה אלא אירוסין ולא נישואין (ניר ונועם ירושלמי שם), ומעשי ידי ארוסה לאביה (ראה ערך אב: זכויות האב, וערך ארוסה: חובות וזכויות הבעל) - אינו צריך להחזיר לאביה את מעשי ידיה, מפני שהוא כאומר לאשה, הרי את מקודשת לי על מנת שמעשי ידיך שלי (ירושלמי שם), שהואיל ומתחילה קנאה גם לאמה, הרי זה כאילו אמר כך בפירוש (קרבן העדה שם), שאף על פי שלמפרע אשתו היא ולא אמה, מעשי ידיה שלו בתורת תנאי בקידושין (כן משמע מהרשב"א שם; מנחת חינוך מג לב; מקנה שם יח ב ויט א; אבני נזר אה"ע תלה; משך חכמה במדבר ל יז), וכל מה שעשתה עמו הוא עבודת חינם, כיון שהיא מקודשת מתחילה (שיטה לא נודע למי קדושין שם ב). בעל כרחו של אבהאדון יכול לייעד את האמה אף בעל כרחו של האב (תוספות קדושין ה א ד"ה שכן ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם, ועוד, בשם רבנו תם; תוספות שם ב ד"ה אף), שאף על פי שמכרה מדעתו, דנים את היעוד כנעשה בעל כרחו של אב, לפי שהוא לא מכרה אלא לשפחות, ובשעת היעוד קונה אותה האדון בעל כרחו של האב, שהתורה זיכתה לו לייעד (רשב"א שם). בעל כרחה של האמהאין יעוד אלא מדעת האמה (מכילתא דרשב"י כא ח; קידושין יט א), שנאמר: אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ (שמות כא כח), מלמד שהוא צריך ליעדה (גמ' שם, לגירסתנו), שלפיכך קראה התורה לקידושין אלו בלשון יעוד, שמשמעה זימון (ריטב"א שם). ונחלקו אמוראים:
לאחר היעודשעבודלאחר שייעדה האדון - שאמר לה בפני שנים: הרי את מקודשת לי (ראה לעיל: הקידושין) - נוהג הוא בה מנהג אישות, ואינו נוהג בה מנהג שפחות (קדושין יט ב; רמב"ם עבדים ד ז), שבשעת היעוד פקע ממנה השעבוד של השפחות (תוספות חולין סה א ד"ה אע"פ), ואינו רשאי לשעבד אותה (שיטה לא נודע למי קדושין שם), שנאמר: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות כא ט. קרית ספר עבדים שם; תורה שלמה שם, בשם כת"י נר השכלים). ואף על פי שעכשיו אשתו היא - ומתקנת חכמים - שמעשי ידי אשה לבעלה (ראה ערך בעל: מעשה ידיה), אינה חייבת לעשות לו אלא כשיעור שקצבו חכמים שצריכה אשה לעשות לבעלה, כגון לטוות לו בצמר משקל חמישה סלעים בשבוע (ראה ערך הנ"ל: שם), ואינה כאמה עבריה, שאף כשעשתה כבר כשיעור זה, אין בידה להתבטל ממלאכתה (שיטה לא נודע למי שם). יציאה מבעלהאמה עבריה שנתייעדה אינה יוצאת מן האדון אלא בגט (קדושין יח א; מכילתא דרשב"י כא ט; רמב"ם עבדים ד ז), או במיתת הבעל, כשאר אשת איש (רמב"ם שם; מאירי שם), ואינה יוצאת בשש שנים וביובל כאמה העבריה (ראה ערך אמה העבריה: שחרורה. כן משמע מהגמ' שם ורש"י ד"ה הלכתא; רמב"ם שם), וכן בשאר יציאות של אמה העבריה (ראה ערך הנ"ל: שם. רמב"ם שם) - אף על פי שקידושי יעוד אינם דומים לשאר קידושין, שגזירת הכתוב היא שמועילים אף בעל כרחו של האב (ראה לעיל: הקידושין), אין אומרים שאין לך בהם אלא מה שאמרה תורה, ותצא מבעלה ביציאות של אמה העבריה, אלא דינה כשאר אשת איש (ריטב"א שם) - שנאמר: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות כא ט), מה בת ישראל משקידשה אביה אינה יוצאה אלא בגט, אף זו משייעדה אינה יוצאה אלא בגט (מכילתא דרשב"י שם)[12]. הבא עליההבא על אמה שנתייעדה חייב מיתה כבא על שאר אשת איש (מכילתא דרשב"י כא ט; תוספות הרא"ש ותוספות חכמי אנגליה ושיטה לא נודע למי קדושין יח א), שנאמר: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות שם), מה בת ישראל משקידשה אביה חייבים עליה מיתת בית דין, אף זו משייעדה חייבים עליה מיתת בית דין (מכילתא דרשב"י שם). מוציא שם רעהמוציא-שם-רע (ראה ערכו) על אמה העבריה שיעדה ונשאה לו לאשה - פטור, שנאמר: וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וגו' (דברים כב יד), פרט ליעודין (ירושלמי כתובות ד ד), ש"לקחתי ואקרב אליה", לקיחה לשם ביאה במשמע, יצאה זו שתחילת לקיחתה לשם עבדות היתה (קרבן העדה שם). ואפילו לסוברים שמעות הראשונות לקידושין ניתנו (ראה לעיל: הקידושין) - פטור (ירושלמי שם), שאין אנו קוראים בה: לקחתי, שכבר היתה לקוחה לו לעבדות (קרבן העדה שם)[13]. יעוד עושה אירוסיןאמה שנתייעדה הרי היא מאורסת לבעלה (קדושין יט א, במסקנה, לפי רדב"ז וכסף משנה עבדים ד ט; רמב"ם שם), ולפיכך אינו יורשה (ראה ערך ירושת הבעל), ואינו מיפר את נדריה לבדו (ראה ערך הפרה: בנערה המאורסה), ואם הוא כהן אינו מיטמא לה (ראה ערך: טומאת כהנים; טומאת קרובים), עד שתיכנס לחופה (גמ' שם יח ב; רמב"ם שם; מאירי שם), ואם בא עליה אחר בזנות, מיתתו בסקילה (ראה ערכו), כדין בא על נערה-המאורסה (ראה ערכו), ואינו כבא על הנשואה שמיתתו בחנק (ראה ערכו. תוספות הרא"ש ותוספות חכמי אנגליה ושיטה לא נודע למי שם), ואם נתאלמנה או נתגרשה דינה כקטנה שנתארסה ונתאלמנה או נתגרשה, שחוזרת לרשות אביה לקבל בה קידושין, ולא כנשואה, שיוצאת מרשות אביה בנישואיה, ואינו יכול עוד לקבל בה קידושין (גמ' שם)[14]. הכנסה לחופה בעל כרחו של אבאף על פי שיכול האדון לייעד בעל כרחו של האב (ראה לעיל: הקידושין), אינו יכול להכניסה לחופה - שהרי היעוד אינו עושה אלא אירוסין (ראה לעיל) - אלא מדעתו של האב (תוספות קדושין ה ב ד"ה אף; רשב"א שם א, בשמם; תוספות טוך ותוספות הרא"ש שם ב). שאר כסות ועונהבאיסור למנוע שאר-כסות-ועונה (ראה ערכו) נחלקו תנאים:
ולדעה הראשונה נחלקו ראשונים:
בבןאמה העבריה, אם רצה האדון לייעדה לבנו - מייעדה (מכילתא דרשב"י כא ט; קדושין יט א; רמב"ם עבדים ד ז), שנאמר: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות כא ט. מכילתא דרשב"י; רש"י קדושין יז ב ד"ה שכן). דיניההאמה שנתייעדה לבן דינה כאמה שנתייעדה לאדון עצמו, שהיא כשאר הארוסות (ראה לעיל: לאחר היעוד), ואינה יוצאת אלא במיתת הבעל, או בגט (ראה לעיל: שם. רמב"ם שם; תוספות רי"ד ושיטה לא נודע למי ומאירי שם יח א), ומשייעדה לבן נוהג בה הבן מנהג אישות, ואינו נוהג בה מנהג שפחות (כן משמע מהמאירי שם יט ב, וקרית ספר עבדים שם). לייעד לאחראין האדון יכול לייעדה אלא לבנו, אבל לא לאחיו, אף על פי שלענין יבום (ראה ערכו) מצינו שהאח עומד במקום אחיו, שנאמר: לבנו ייעדנה (שמות שם), לבנו הוא מייעדה, ואינו מייעדה לאחיו (מכילתא משפטים, נזיקין פרשה ג; ירושלמי קדושין א ב; עבדים א ח), ואף אינו מייעד לבן בנו, אף על פי שבן הבן יורש (ראה ערך בן: בני בנים), שנאמר: לבנו ייעדנה, לבנו הוא מייעדה, ואינו מייעדה לבן בנו (ירושלמי שם). ואפילו ברצון האב וברצון הבת אינו יכול ליעדה לאחר, שמעות הראשונות שניתנו לקידושין (ראה לעיל: הקידושין) לא ניתנו מתחילה אלא לתורת יעוד לו או לבנו, ולא לקידושין של אחר, ואינו יכול לקדשה אחר כך במעות אלה לאחר (אבני מילואים א סק"א). במנין המצוותהיעוד לבנו נמנה במנין המצוות בכלל מצות היעוד של האדון לעצמו (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע רלג; סמ"ג עשין פו; חינוך מג), שהמצוה היא או שישאנה לו לאשה, או שיתננה לבנו לאשה (חינוך שם). קדימויותכשם שמצות יעוד לאדון עצמו קודמת למצות פדייה (ראה לעיל: המצוה), כך מצות יעוד לבנו קודמת למצות פדייה (עבדים א ז), אבל מצות היעוד לאדון עצמו קודמת למצות יעוד לבנו (כן משמע מעבדים שם). רשות או מצוהמצות יעוד לבנו היא רשות - כדרך שהיעוד לאדון עצמו הוא רשות, שאם אינו רוצה אינו מייעד (ראה לעיל: המצוה) - שנאמר: ואם לבנו ייעדנה, יכול גזירה, תלמוד לומר "ואם", אינו אלא רשות (מכילתא דרשב"י כא ט), ואמרו: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ (שמות כא ח), אין לי אלא בעיני אדוניה, בעיני בנו מנין, תלמוד לומר: אם רעה (מכילתא דרשב"י כא ח). מיהו האומרכיצד מייעדה לבנו, נחלקו ראשונים:
מדעת האמהלהלכה שאין אדון מייעד לו אמה העבריה אלא מדעתה (ראה לעיל: הקידושין), אינו מייעדה אף לבנו, אלא מדעתה (רמב"ם שם ח; מאירי שם יט א). מדעת הבןייעדה האדון לבנו שלא מדעתו, נחלקו הדעות:
כשהבן קטןהיה הבן קטן, אם יכול האב לייעדה לו, נחלקו אמוראים:
כשהאמה ראויה לבן, אך לא לאבאף אם לא היה האדון ראוי לייעד, אבל בנו ראוי לזה, כגון המוכר את בתו לאביו, שאינו יכול לייעד, מפני שאין קידושין תופסין לו בבת בנו שאסורה לו, ואילו בנו של האדון, שהאמה היא בת אחיו ומותרת לו, תופסים לו קידושין בה, יכול לייעדה לבנו (גמ' שם כ א, ורש"י ד"ה היכא; רמב"ם עבדים ד יא). מת האדוןמת האדון, אין בנו יכול לייעדה לו, שהרי יצאה לחירות במיתת האדון (ראה ערך אמה העבריה: שחרורה. רמב"ם עבדים ד ח), וכן אמרו: לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות כא ט), בחיי אביו מייעדה, ואין מייעדה לאחר מיתת אביו (מכילתא דרשב"י שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
