הגדרה^[1] - מקואות המים המכסים חלקים מסויימים מן הארץ

שמו וגדרו

השם ים, הונח בכל מקום על מקואות המים הגדולים המכסים חלקים מן הארץ, כמו שנאמר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים (בראשית א י), והמקום שבו נקוו המים נקרא ים, כמו שנאמר: כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יא ט. רמב"ן בראשית שם; רד"ק ישעיהו שם).

נהרות

אף נהרות - שהם מקומות של מרוצת המים (השרשים לרד"ק, נהר) - מצינו שהוזכרו בכל מקום עם הימים, וכן דרשו את הכתוב: גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז יד) - כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות (חגיגה טו א), וכן בכמה דינים שנאמרו בימים, אף נהרות בכלל (ראה להלן, ולהלן: כמקום ביעור ואיבוד).

ברכה על ראייתם

הרואה ימים ונהרות אומר: ברוך עושה מעשה בראשית (משנה ברכות נד א, וגמ' שם נט א; טוש"ע או"ח רכח א); ויש גורסים: ברוך עושה בראשית (משנה שם, לגירסתנו; רמב"ם ברכות י טו). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמברך עליהם אף ברכת שכחו וגבורתו מלא עולם (אביי בגמ' שם נט א, ורש"י ד"ה כרוך ותני).

• ויש אומרים שעל אלו אין מברך אלא מעשה בראשית בלבד (רבא בגמ' שם), שאינו יכול לברך שכחו וגבורתו מלא עולם, שהרי כל אחד ואחד מהם הוא רק במקומו (רש"י שם ד"ה על ההרים), ואינם זזים ממקומם (מאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ולא על כל הנהרות מברכים, אלא על ארבעה הנהרות הכתובים בתורה - גיחון ופישון חידקל ופרת (תוספות שם ד"ה על; מרדכי שם רי; אבודרהם שם, ברכת הראייה, השבח וההודאה, בשם ה"ר שמשון; שו"ע שם ב), והוא הדין לשאר נהרות, אם הם גדולים כמו אלו (מגן אברהם שם סק"ג).

נהרות שנשתנה מהלכם הטבעי על ידי בני אדם, אין מברכים מאותו מקום שנשתנה ואילך (גמ' שם נט ב; שו"ע שם ב, ומגן אברהם סק"ד).

ואינו מברך ברכה זו כשעברו פחות משלשים ימים מאז ראייתו האחרונה (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א; משנה ברורה שם סק"ב, בשם אחרונים).

ברכה על ראיית הים הגדול

הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול (רבי יהודה במשנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמפני חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו (רש"י שם ד"ה לפרקים), ונחלקו בפירושו:

• יש שמפרש שהוא הים התיכון, שעוברים בו לארץ ישראל (שו"ע שם), ומפני חשיבותה של ארץ ישראל נקרא הים הגדול (משנה ברורה שם סק"ב), או ש"הים הגדול" בא להוציא את הימים הקטנים היוצאים ממנו (רבנו יונה שם; בית יוסף שם, בשמו).

• אך הראשונים ורוב הפוסקים פרשו שהוא האוקיינוס המקיף את כל העולם, אבל על הים התיכון מברכים כעל שאר ימים: ברוך עושה מעשה בראשית (ראה לעיל. שו"ת הרא"ש ד ד; ברטנורא שם; אבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה; מגן אברהם שם סק"א; שנות אליהו למשנה שם; משנה ברורה שם סק"ב, בשם הרבה אחרונים)^[2].

ואינו מברך ברכה זו כשעברו פחות משלשים ימים מאז ראייתו האחרונה את הים הגדול (ירושלמי ברכות ט ב; פרי מגדים שם אשל אברהם סק"א; משנה ברורה שם סק"ב, בשם אחרונים)^[3].

לשם עבודה זרה

ימים ונהרות, יש שהיו עושים אותם עבודה-זרה (ראה ערכו. רש"י חולין לט ב ד"ה לשם ימים), וכן שנינו: השוחט לשם ימים, לשם נהרות - שחיטתו פסולה (משנה שם; רמב"ם שחיטה ב יד; טוש"ע יו"ד ד ה), וכן: אין שוחטים לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות (משנה שם מא א; רמב"ם שם ה"ה; טוש"ע שם סי' יא ג), שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט (גמ' שם ב), היינו שלא יחשבו הרואים שהוא עובד ליסוד המים, ושהקריב לכח הגלגלי המנהיג את יסוד המים כפי דמיון המדמים (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) שם)^[4].

בתורת רשות מיוחדת

הים חשוב כרשות מיוחדת ומובדלת מן היבשה, כמו שנאמר במעשה בראשית: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (בראשית א ט)^[5], וכן נחשבים בכל מקום הימים והנהרות כמקומות שמחוץ לישוב (ראה תורת כהנים מצורע פרשה א ה, וגיטין יג ב, ורמב"ם נחלות ג א).

הוצאה מרשות לרשות

ברשויות שנאמרו במלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת (ראה ערך מוציא) הים דינו ככרמלית (ראה ערכו), שאסור מדרבנן להוציא ממנו לרשות-היחיד (ראה ערכו) או לרשות-הרבים (ראה ערכו), ולא מהם לתוכו (תוספתא שבת (ליברמן) א ד; שבת ו א; ירושלמי שבת א א; רמב"ם שבת יד ד,יג; טוש"ע או"ח שמה יד), ואף על פי שהוא עמוק אינו רשות היחיד, שאינו מתלקט גבוה עשרה מתוך ארבע אמות (יראים רעד; מגן אברהם שם ס"ק יד, בשמו). וכן באיסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים בשבת - שהוא בכלל מלאכת מוציא (ראה ערך מוציא) - שנינו שהזורק בים ארבע אמות פטור, ואינו אסור אלא מדרבנן (משנה שם ק ב; רמב"ם שם יא), שכל הים נקרא כרמלית (ירושלמי שם א א, ושם יא ד).

אותה שאמרו באויר כרמלית שהוא ככרמלית עד עשרה טפחים, ולמעלה מהם הוא מקום-פטור (ראה ערכו. שבת ז א), נחלקו בה אמוראים:

• יש אומרים שבים מודדים אותם מקרקע הים, ולמעלה מעשרה טפחים אפילו הם מים הרי הוא מקום פטור (רב הונא בגמ' שם ק ב).

• ויש אומרים שמודדים אותם מעל פני המים, וכל העומק המלא מים הרי הוא כקרקע עבה (רב חסדא ורבה בר רב הונא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם יד ה; טוש"ע שם יח).

היורד לרחוץ בים - או נהר (טוש"ע או"ח שכו ז) - בשבת, כשהוא עולה מנגב עצמו, שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית (שבת קמא א; רמב"ם שם טו כ). ואף על פי שכשהוא יורד דוחה כחו את המים ארבע אמות, לא גזרו על כחו בכרמלית (גמ' שם). ומכל מקום סלע שבים גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה, דינו ככל רשות היחיד (כן משמע מתוספתא שם י יב, וגמ' עירובין סז ב, ורמב"ם שם טז ב), וכן גומא שבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה על ארבעה, הרי היא רשות היחיד לעצמה, ואינה כשאר הים, אף על פי שהים עצמו עמוק הוא, שאין המים מבטלים את המחיצות (שבת ק א, ורש"י ד"ה ר"ש). וכן ספינה שבים הרי היא כרשות היחיד (כן משמע מהמשנה שם ק ב, וירושלמי שם יא ה, ותוספתא שם יא יג; רמב"ם שם יד ב; טוש"ע או"ח שסב ד)^[6].

יציאה מחוץ לתחום

באיסור תחומין (ראה ערכו) [האיסור לצאת בשבת מחוץ לתחום], אמרו שבספינה המהלכת למעלה מעשרה טפחים מקרקע הים חוץ לתחום, הדבר תלוי במה שנסתפקו בתלמוד אם יש תחומין למעלה מעשרה (עירובין מג א); ויש מן הראשונים שפירש שלא אמרו כן אלא לדעת הסוברים שגובה עשרה טפחים שחשובים כרמלית מודדים אותם מקרקע הים (ראה לעיל. ראב"ן א ס ז); ויש מן הראשונים שכתב שבימים ונהרות לעולם אף למטה מעשרה אין איסור תחומין אלא מדרבנן, לפי שאינם דומים לדגלי מדבר - היינו מחנה ישראל, שנאמר בו: אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות טז כט) - לפיכך בספינה המהלכת למעלה מעשרה הרי זה ספק דרבנן, שהולכים בו להקל (שו"ת הרמב"ם (פרידברג) שח, על פי שבת צח א; כלבו לד, בשמו)^[7].

טומאת ארץ העמים

בטומאת ארץ-העמים (ראה ערכו) - שגזרו חכמים על חוץ לארץ, בין על גוש העפר (ראה ערך הנ"ל: הגוש), ובין על האויר (ראה ערך הנ"ל: אוירה) - אמרו שהמהלך שם בים ובמקום שהים עולה בזעפו, טהור משום גושה, אלא שמכל מקום טמא משום אוירה (כן משמע מאהלות יח ו, ותוספתא שם (צוקרמאנדל) יח ב; רמב"ם טומאת מת יא ה)^[8].

בתורת חומה או מחיצה

קריאת מגילה

עיר היושבת על שפת הים, יש שהים משמש לה כחומה ומגן, שנאמר: אֲשֶׁר־חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ (נחום ג ח), שהיא יושבת על שפת הים, והים לה כמו חומה (הרי"ד שם). מטעם זה הסתפקו בתלמוד על העיר טבריא, שהיא יושבת על ים כנרת, ומוקפת חומה משלשה צדדים, ומצד אחד הים חומה לה, אם דינה כמוקפת חומה לענין מקרא-מגילה (ראה ערכו), שזמן קריאתה הוא בט"ו באדר, או כפרזים שקוראים בי"ד (ראה ערך מקרא מגילה. מגילה ה ב; ירושלמי שם א א), אף על פי שלענין בתי-ערי-חומה (ראה ערכו) נתמעטה מהכתוב: סביב (ויקרא כה לא. גמ' שם, וערכין לב א), או מהכתוב: בית מושב עיר חומה (ויקרא שם כט. ירושלמי שם), לפי שבזמני מקרא מגילה לא נאמר חומה, אלא פרזים (אסתר ט יט), לפיכך נסתפקו אם הוא לשון גילוי, ואף כאן העיר מגולה, או שהוא לשון עיר הנוחה להיכבש, והרי היא מוגנת על ידי הים (גמ' מגילה שם). להלכה נחלקו תנאים ואמוראים: יש שקראו בטבריה בט"ו בלבד (רבי בגמ' שם, לתירוץ הראשון; רבי יוחנן בירושלמי שם, וקרבן העדה שם), שהקלו בקריאתה (ירושלמי שם); ויש שקראו בה מספק בשני הימים (חזקיה בגמ' שם, ובירושלמי שם), וכן המנהג (ארץ ישראל א ה א, ולוח לארץ ישראל, אדר, פורים דשושן ודמוקפים).

רשות הרבים

עיר שיש בה רשות-הרבים (ראה ערכו), וימים או נהרות מקיפים את העיר, אינם נחשבים כמחיצות לבטל ממנה דין רשות הרבים ולעשותה כולה רשות-היחיד (ראה ערכו) לענין הוצאה מרשות לרשות בשבת (ראה ערך מוציא), שאם כן אף בכל ארץ בבל (ראה ערכו) נאמר כן, שהרי נהר פרת מקיף אותה מצד אחד, ונהר חדקל מצד אחר, וכן כל העולם מוקף על ידי ים אוקיינוס (עירובין כב ב). והטעם שאין הימים והנהרות נחשבים כמחיצות, כתבו ראשונים, שכיון שרבים בוקעים בהם הרי הם מבטלים את המחיצות, ואף חכמים הסוברים בכל רשות היחיד שאין הרבים מבטלים את המחיצות (ראה ערך פסי ביראות וערך רשות היחיד) מודים במחיצה כזו שאינה עשויה בידי אדם (תוספות עירובין שם ד"ה דילמא)^[9].

חול ושרטון

גבול הים נקרא בכל מקום שְׂפַת הַיָּם (בראשית כב יז, ועוד), או חוֹף הַיָּם (דברים א ז, ועוד), והחול לו לחומה, כמו שנאמר: אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ (ירמיהו ה כב. רש"י בבא בתרא ז ב ד"ה מגין), כאדם שעושה גדר לכרמו (פרקי דרבי אליעזר ה). ויש שמעלה הים שרטון (עירובין ח א, ושם צט ב, ותמיד ל א) של חול ואבנים אצל שפתו, ומתקצר רוחב הים, ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר (רש"י עירובין ח א ד"ה ויעלה), כמו שנאמר: וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט (ישעיהו נז כ. רבנו חננאל עירובין שם ד"ה היתר נמי), ומטעם זה אמרו במבוי שאחד משני צדדיו כלה לים, שחוששים שמא יעלה הים שרטון ותתבטל המחיצה (עירובין ח א, ושם צט ב)^[10].

בתורת מים, מקוה, או מעיין

מים חיים

במצוות שהצריכה בהן תורה מים חיים, שאין כשרים בהן אלא מי מעין (ראה ערכו) ולא מקוה (ראה ערכו) של מים מכונסים - כגון טבילת זב (ראה ערכו), וטהרת-מצורע (ראה ערכו), והזאת מי-חטאת (ראה ערכו) - נחלקו תנאים בימים, אם דינם כמקוה או כמעיין:

• יש אומרים שכל הימים כמקוה, שנאמר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים (בראשית א י. רבי מאיר בפרה ח ח, ומקואות ה ד, וגמ' שבת קט א), וכל הימים פסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת (רבי יוסי במשנה שם ושם, ובגמ' שם).

• ויש אומרים שהים הגדול - היינו ים אוקיינוס (פירוש הרא"ש פרה שם) - כמקוה (רבי יהודה במשנה שם ושם, וגמ' שם), שלא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול, שעליו מדבר הכתוב במעשה בראשית, ושבו נקוו כל מי בראשית (רש"י שבת שם ד"ה ר' יהודה), ולא נאמר ימים, אלא שיש בו מיני ימים הרבה (רבי יהודה במשנה שם ושם, וגמ' שם) שמעורבים בו, שכל הנחלים הולכים אל הים (רש"י שבת שם ד"ה ולא), אבל שאר הימים דינם כמעיין (פירוש המשניות לרמב"ם פרה שם), וכן הלכה (רמב"ם פרה אדומה ו י)^[11].

טבע מי הים

מספר דינים נובעים מטבעם של מי הים:

• מי הים נקווים ועומדים במקומם, שלא כנהרות המושכים (מכות ד א, ורבנו חננאל ד"ה אמר רב), ולכן חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול, הטובל שם לא עלתה לו טבילה (מכות ה א), שמא עדיין היין צבור ועומד במקומו ואינו ניכר, וטובל ביין (תוספות שם ד"ה אמר). וכן ככר של תרומה שנפל שם - אחר שטבל זה ועלה - טמא (גמ' שם), שמא היין עומד במקומו ונטמא מחמת האדם, וחזר וטימא את הככר (רש"י שם ד"ה טמא).

• מי הים עשויים גלים גלים, והוזכרו בשם גַלֵּי הַיָּם (ישעיהו מח יח, ועוד), או מִשְׁבְּרֵי יָם (תהלים צג ד, ועוד), ואמרו: הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים (ירושלמי שקלים ו א), ויש שנתלש גל והולך למרחוק ובא לארץ (כן משמע מרש"י חולין לא ב ד"ה נגזור)^[12].

• מי הים מלוחים הם (כן משמע מתענית ט ב, וירושלמי עבודה זרה ב ח, ובמדבר רבה יח כב), ומכל מקום יש זמנים שהמים מתמתקים (ירושלמי שם), ויש במי הים אף מים מתוקים ואינם מתערבים במלוחים, שנאמר: כנס כנד מי הים נתן באוצרות תהומות (תהלים לג ז. במדבר רבה שם). ומכל מקום מי הים הם בכלל מים, וכשרים למי מקוה (ראה ערכו), אף על פי שפסולים לנטילת-ידים (ראה ערכו), כיון שאינם ראויים לשתיית הכלב, אלא אם כן ירתיחו אותם על האש ותתמעט מרירותם (שו"ת הרדב"ז ד רצד; מגן אברהם קס ס"ק יב, בשמו; שלחן ערוך הרב שם יב). וכן דינם כמים לענין טומאת משקים, או לענין הכשר אוכלים לקבל טומאה (ראה ערך הכשר: המשקים), שאף התנאים הדורשים: וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא (ויקרא יא לד), אשר ישתה, פרט למשקה סרוח (רבי אליעזר בתורת כהנים שמיני פרשה ד ד, וירושלמי תרומות יא ב), מודים במי הים הגדול, שהתורה קראה אותם מים, שנאמר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים (בראשית א י. ירושלמי שם).

• משום מליחות מי הים יש ברחיצה בהם משום רפואה (שבת קט א, ורש"י רוחצין), ולכן מותר לרחוץ בשבת בים הגדול, אף על פי שהוא מתכוין לרפואה (תוספתא שבת (ליברמן) יב יג; בריתא אחת בגמ' שם; ירושלמי שבת יד ג), שכן דרך לרחוץ בהם אף בחול, ולא מוכח שעושה כן לרפואה (רש"י שם). ומכל מקום אין לרחוץ במים הרעים שבו (ברייתא אחרת בגמ' שם, לפי הגמ' שם ב, במסקנה; רמב"ם שבת כא כט; טוש"ע או"ח שכח מד) - אם שוהה בהם (רמב"ם שם; רמב"ן שם, בדעת רש"י, והסכים עמו; מגיד משנה שם; טוש"ע שם)^[13] - אם משום שמוכח שמתכוין לרפואה (רש"י שם ד"ה ברעים), או משום איסור צער בשבת (ראה ערך ענג שבת ויום טוב. רמב"ם שם)^[14].

• מי הים נדים הם (כן משמע מעירובין מו א, וירושלמי עבודה זרה ב ט); וכל שעה הולכים ושבים מכאן לכאן (תוספות שבת קט א ד"ה רבי, בשם ריב"א), היינו שמתנענעים, אף על פי שאינם עוזבים את מקומם (חזון איש מקואות, קמא ו ו, על פי מכות ד א). לפיכך אמרו שלענין איסור תחומין (ראה ערכו) בשבת ויום טוב, דינם כנהרות המושכים - שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתם (רש"י ביצה לט א ד"ה נהרות) - ומעיינות הנובעים - שאין יוצאים מגומות נביעותם לימשך הלאה (רש"י שם ד"ה ומעיינות) - שהרי הם כרגלי כל אדם (שבת קכא ב, ועירובין שם, וביצה שם), ואין להם שום שביתה, לא במקומם ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא, אלא כל אדם מוליכם כרגליו, שכל דבר הנד אין לו שביתה (רש"י ביצה שם ד"ה הרי הן). ומטעם זה אמרו שגשמים שירדו ביום טוב הרי הם כרגלי כל אדם (עירובין מה ב) שלא היתה להם שביתה בין השמשות, ולכל צד שעירב האדם יכול ליטלם (רש"י שם ד"ה הרי הן).

קבלת טומאה

המים שבים דינם ככל מים שבקרקע, שאינם מקבלים טומאה (ראה ערך טומאת משקין). ואף הספינה טהורה, שנאמר: דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם (משלי ל יט. משנה שבת פג ב), מה ים טהור, אף ספינה טהורה (גמ' שם; רמב"ם כלים יח ט).

כמקום מעבר ספינות

הים הוא מקום מעבר ספינות המהלכות בו ממקום למקום על ידי הרוח, כמו שנאמר: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם וגו' שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן (תהלים קד כה-כו).

יישוב דעת בהפלגה

המפליגים בספינה בים, אין דעתם מיושבת עליהם כל שלשה ימים הראשונים (רי"ף שבת יט א; רמב"ם שבת ל יג; רא"ש שם א לח)^[15], משום נדנוד הספינה, כמו שנאמר: יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע (תהלים קז כז. רי"ף שם; רא"ש שם), ויש מן הראשונים שפירשו שמטעם זה אמרו שאין מפליגים בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת (סתמא דתוספתא שבת (ליברמן) יג יג; שמאי הזקן בספרי שופטים רג; בית שמאי בירושלמי שם א ח; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח רמח א)^[16], משום ביטול עונג שבת (ראה ערך ענג שבת ויום טוב. רי"ף שם; רא"ש שם), כדי שתתיישב דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יותר מדי (רמב"ם שם), אלא אם כן הולך לדבר מצוה, שמפליג אפילו בערב שבת (תוספתא וגמ' וירושלמי, ורמב"ם וטוש"ע שם)^[17].

רוחות וסערות

הים מצויות בו רוחות וסערות (ראה יונה א ד ותהלים מח ד וקז כה, ועוד) ורוח מצויה של ים הרי היא כרוח שאינה מצויה של יבשה (רש"י סוכה כג א ד"ה שאינה וד"ה יכולה). וכן אמרו בסוכה שבראש הספינה, שאף על פי שיכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, יש שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים, לפיכך נחלקו תנאים בעושה סוכתו בראש הספינה באופן זה, אם פסול (רבן גמליאל בסוכה שם); או כשר (רבי עקיבא בגמ' שם), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תרכח ב), ואפילו בשעה שהולכת על הים (מגן אברהם שם סק"ד, על פי הגמ' שם).

מקום סכנה

הים הוא מקום סכנת טביעה לספינות, על ידי נחשול שבים (ראה יומא לח א, וגטין נו ב, ובבא קמא קטז ב), ואמרו חכמים שאילולא כתוב: כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה (ישעיהו מג טז) - שצוה על הים שיניח בני אדם לעבור בו (קרבן העדה ירושלמי שבת ב ו) - כיון שהיה אדם יורד לתוכו מיד מת (ירושלמי שם; מדרש תהלים קה) מן גלי הים שהיו מכסים עליו (קרבן העדה שם). ובשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג, ואחד מהם המפרש בים הגדול (ירושלמי שבת ב ו). ומספר דינים נאמרו מטעם זה:

• אנשי מעמד (ראה ערך מעמדות) שהיו מתענים ביום שני (משנה תענית כו א) על יורדי הים (גמ' שם כז ב, ורבנו גרשום ד"א אנשי מעמד), לפי שביום זה כתוב במעשה בראשית: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (בראשית א ו), וצריך להזכיר ולרצות על הדבר (רש"י תענית שם ד"ה בשני).

• אותה שאמרו שמצות עשה לזעוק ולהתריע על כל צרה שלא תבוא על הציבור (ראה ערך חצוצרות וערך תענית) אף ספינה המטורפת בים בכלל (ספרי בהעלותך עו), והוא אחד משלושת הדברים שמתריעים עליהם אף בשבת (משנה שם יט א; רמב"ם שבת ב כד, ותעניות א ו; טוש"ע או"ח רפח ט, ושם תקעו יג).

• ארבעה שצריכים להודות - היינו לברך ברכת הגומל (ראה ערך ברכת הודאה) - כשיוצאים מן הסכנה, נמנו אף יורדי הים, ולמדוהו מהכתוב: יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וגו' וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וגו' יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם (תהלים קז כג,כח,לא. ברכות נד ב).

• במצוות הבן - המוטלות - על האב (ראה ערכו), יש מהתנאים הסוברים שחייב אף להשיטו בנהר (יש אומרים בקדושין כט א), שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אינו יודע לשוט (רש"י שם ד"ה אף להשיטו).

ספינה המטורפת

ספינה המטורפת בים - שהים סוער עליה, ואין המלחים יכולים להוליכה כרצונם (פירוש המשניות לרמב"ם גיטין כח ב; מאירי שם), אבל עדיין לא טבעה (רש"י שם ד"ה המוטרפת) - הנמצאים בה בחזקת קיימים (משנה שם; רמב"ם גרושין ו כח, ותרומות ט ב; טוש"ע אה"ע קמא ט), אבל ספינה שאבדה בים - שנשברו כליה ונשארה על פני המים בלא עוגן ומשוטות (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים (משנה שם; רמב"ם גרושין שם כט, ותרומות שם; טוש"ע שם), לפי שרובם ליאבד (בבא בתרא קנג ב)^[18].

הנודר מיורדי הים ומיושבי היבשה

בנדרים (ראה ערכו) - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם - שנינו: הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה (משנה נדרים ל א; רמב"ם נדרים ט יט; טוש"ע יו"ד ריז לג), היינו מאותם שאינם רגילים להיות יורדי הים באניות (ר"ן שם ד"ה מותר), ואסור בכל יורדי הים, אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו (גמ' שם, בלשון השניה; טוש"ע שם), או שיורדים לטייל (טוש"ע שם, על פי הירושלמי שם ג ו). והנודר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים, שאף הם בכלל יושבי היבשה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם לד), שסופם לעלות ליבשה (גמ' שם ב), אף על פי שהם מפרשים באמצע הים הגדול (גמ' שם, בלשון השניה; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[19].

כמקום ביעור ואיבוד

ביעור

הים הוזכר כמקום של ביעור, בדברים הטעונים ביעור מן העולם (ראה משנה פסחים כא א, ועבודה זרה מג ב, ורמב"ם מאכלות אסורות י יז, ומעשר שני ב ב, ושם יא ח, ושביעית ז ג, ועוד). ובאיסורי הנאה נאמר שישליכם לים המלח (ראה תמורה כב ב, ומעילה ט ב, ויומא סו א, ופסחים כז א, ועבודה זרה מט ב, ועוד). וכן בדברים שאסור להשהותם, כגון סלע שנפגמה, אמרו שלא יעשנה משקל בין משקלותיו (ראה ערך מדות ומשקלות) אלא ישחוק או יחתוך ויקוץ או ישליך לים המלח (בבא מציעא נב ב; רמב"ם גנבה ז ד), וכן בקוצים וזכוכיות אמרו שחסידים הראשונים יש שהיו משליכים אותם לים או לנהר כדי שלא יזוקו בהם בני אדם (רמב"ם נזקי ממון יג כב, על פי בבא קמא ל א).

איבוד

דבר שנפל לים או לנהר, יש שנחשב כאבוד (כן משמע מגיטין יט ב, וקדושין ח ב). ולכן המציל מזוטו של ים - היינו לשון ים החוזר לאחוריו ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו (רש"י עבודה זרה מג א ד"ה זוטו)^[20] - ומשלוליתו של נהר - כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט (רש"י שם ד"ה שלולית) - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ב ב; בבא מציעא כד א, ועבודה זרה שם; רמב"ם גזלה ו ב; טוש"ע חו"מ רנט ז). וכן אמרו: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, שנאמר: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ (דברים כב ג), מי שאבודה הימנו, ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה הימנו, ואינה מצויה אצל כל אדם (בבא מציעא כב ב, ושם כז א; רמב"ם שם יא י, ושם טז ח). וכן נחשב כדבר-שאינו-ברשותו (ראה ערכו), שכן שנינו בפדיון-מעשר-שני (ראה ערכו) שאין מחללים אותו על מעות שאינן ברשותו (מעשר שני א ב; בבא קמא צח א; רמב"ם מעשר שני ד יא), כגון שנפל כיסו לים הגדול (גמ' שם), שנאמר: וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ (דברים יד כה), שיהא מצוי בידך (גמ' שם)^[21].

בריות, צמחים ואבנים שבים

בריות הים

מלבד דגי הים ושרץ המים (ראה ערך דגים: סוגיהם), הוזכרו אף חיות שבים, כמו שנאמר: זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהלים קד כה), ואמרו: כל שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה (תוספתא כלאים (ליברמן) ה י; חולין קכז א), והרבה בריות יש בים שאין ביבשה (תוספתא שם; ירושלמי שבת יד א), ויש שגדלים בים וגדלים ביבשה, כגון צפרדעים (תורת כהנים שמיני פרשה ג ד).

צמחי הים

וכן מצינו אילנות וצמחים שגדלים בים, ובכלאי-בגדים (ראה ערכו), שנאמר: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו (דברים כב יא), דרשו: הייתי אומר אפילו פשתן של ים - הקנים הגדלים במים ויש בתוכם כעין פשתן (פני משה כלאים ט א) - תלמוד לומר צמר ופשתים, מה צמר שאין לו שם לווי, אף כל דבר שאין לו שם לווי (ירושלמי שם), וכן את הכתוב: עֲצֵי אַלְמֻגִּים (מלכים א י) פרשו ראשונים שהוא מין עץ העולה בקרקע הים (רש"י ראש השנה כג א ד"ה כסיתא; רשב"ם בבא בתרא פא א ד"ה כסיתא). וכן הכלך שהוזכר במשנה שאסור עם השירים משום מראית העין (כלאים ט ב; רמב"ם כלאים י א) פירשו ראשונים שיש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים (רמב"ם שם). וכן אותה ששנינו בכלל הדברים שאין עושים מהם פתילות לנר-שבת-ויום-טוב (ראה ערכו): ולא בירוקה שעל פני המים (שבת שם), פירשו בה ראשונים שאם ספינה מתעכבת במקום אחד במים גדל ירקרק סביב שוליה מבחוץ (רש"י שם ד"ה אוכמתא דארבא), והוא כמין צמר (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

אבני הים

וכן אבנים שבתוך הים, יש מהם שנקראו אבנים מפולמות (חגיגה יב א), היינו בריאות וחזקות (כן משמע מהערוך, מפלם, ופלם), ונבראו חלקות מששת ימי בראשית (תוספות סוכה מט א ד"ה שכל). וכן אמרו באבנים שבונים מהן את המזבח - שנגיעת ברזל או פגימה פוסלת בהן (ראה ערך אבני מזבח) - שהיו מביאים אותן מאבנים אלו (זבחים נד א; רמב"ם בית הבחירה א יד) מן הים הגדול, ובונים מהן (רמב"ם שם)^[22].

הערות שוליים