|
ירושת הבכור הגדרה[1] - זכותו של הבן הבכור ליטול שני חלקים בירושת אביו גדרהירושה פי שניםהבן הבכור לאביו (ראה ערך בכור אדם: בכור לנחלה), נוטל פי שנים בנכסי האב שנפלו לבניו בירושה, וחולקים אותם ביניהם, שנאמר: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה (דברים כא טז, יז. בכורות נא ב; בבא בתרא קכב ב; רמב"ם נחלות ב א; טוש"ע חושן משפט רעז א. וראה ערך ירושה). החלק הנוסף שהבכור נוטל יתר על אחיו, נקרא גם "בכורה" (ראה בכורות נב ב, בבא בתרא קיח ב). המצוההראשונים נחלקו בפירוש הפסוקים הכתובים בפרשת בכורה:
ואם העביר האב את הבכורה מן הבכור, כגון שאמר האב "פלוני בני הבכור לא יירש פי שנים", או שאמר "יטול הפשוט עם הבכור בשוה", אף על פי שאין דבריו קיימים (ראה להלן: הפקעתה), עבר בעשה ולא תעשה (רמב"ן שם ושם. וראה מאירי בבא בתרא קכו ב, בשם תוס', שעובר בלאו. וראה אבני מילואים קיא סק"ד), אלא שאינו לוקה, שהיא התראת ספק שמא יאבד ממונו קודם מותו (ראה ערך התראת ספק). וכל שכן שאם אמר על הבכור שאינו בכור, בכוונה להפסיד ממנו את הבכורה, והורישוהו אחרי מיתתו כאחד מן הפשוטים, שנתקיימה מחשבתו הרעה, עובר בלאו ועשה אלו (רמב"ן בספר המצות שם). וכתבו שהאמור "יכיר לתת לו פי שנים", אינו לאו הבא מכלל עשה בלבד, אלא עליו להנחיל לו פי שנים, שיודיע לנו מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכורה, אלא שאם ידוע שהוא הבכור מתקיימת המצוה בשתיקתו (רמב"ן בספר המצות שם, וראה שו"ת דבר אליהו (קלצקין) מג).
במתנהבירושלמי אמר ר' לעזר, שאין האב רשאי להשוות את הבכור לשאר האחים אף במתנה באופן המועיל, אף על פי שאינו עושה זאת בתורת ירושה (ירושלמי בבא בתרא ח ד, לפירוש רבים ממפרשי הירושלמי שם), ונחלקו האחרונים בפירושו:
בירושת האםאין הבכור נוטל פי שנים אלא בירושת האב, אבל לא בירושת האם, שבכור ופשוט שירשו את אמם חולקים בשוה, אפילו היה בכור גם לאמו (בבא בתרא קיא ב, ושם קכב ב; בכורות נא ב; רמב"ם נחלות ב ח; טוש"ע חו"מ רעח א). ואפילו היה בכור לאביו ולאמו אינו נוטל (בבא בתרא קיא ב). בת בכורההבנות שהן נכנסות לנחלה כשאין שם בנים (ראה ערך ירושה), חולקות ביניהן בשוה, שאין הבת הבכורה נוטלת פי שנים (ראה בבא בתרא קכב ב, ורשב"ם ד"ה ובנכסי), שנאמר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים (דברים כא טו) - הבנים בתורה הזאת ולא הבנות, שאין דין הבכורה נוהג בהן, וכולן חולקות בשוה (ספרי דברים שם, הובא ברשב"ם שם)[2]. בבית דיןהבכורה יוצאה בדיינים, שנאמר: לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה - "משפט" נאמר בה (דברים כא יז. ספרי תצא ריז; פסיקתא זוטרתא שם), שאם אין הפשוטים רוצים לתת לבכור את חלק בכורתו, בית דין מוציאים אותו מהם בעל כרחם (זרע אברהם לספרי שם). חזרה ביובלהניח האב קרקע בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, ואם מכר אז שדה אחוזה, חוזרת היא ביובל למוכר (ראה ערך יובל), ונטל בה הבכור פי שנים כדינו, נחלקו תנאים אם הבכורה חוזרת כשמגיע היובל: ר' אלעזר אומר שהיא חוזרת; ור' מאיר אומר שאין הבכורה חוזרת ביובל, וכן סוברים חכמים (בכורות נב ב). הלכה כחכמים, שאין הבכורה חוזרת ביובל (פירוש המשניות בכורות ח י לגירסא שלפנינו; רמב"ם שמיטה ויובל יא כ, לפירוש ר"י קורקוס וכסף משנה שם); ויש שפסקו כר' אלעזר שחוזרת ביובל (פירוש המשניות שם מהדורת הרב קאפח; תוס' יום טוב בכורות שם, בשם פירוש המשניות נוסחת ארץ ישראל; רדב"ז שמיטה ויובל שם, בדעת הרמב"ם). השיעור והחלוקהכנגד שני אחיםפי שנים שנוטל הבכור, אינו פי שנים בכל הנכסים, אלא פי שנים ממה שנוטל כל אחד מן האחים הפשוטים, ונחשב הבכור כשני אחים. כגון שהיו חמישה אחים, חולקים את הנכסים לששה חלקים, ונוטל הבכור שני חלקים (ראה ספרי תצא ריז, ורבנו הלל שם; בבא בתרא קכב ב, ורשב"ם ד"ה פי שנים; מאירי ופסקי ריא"ז בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ב א; טוש"ע חו"מ רעז א). חובת אביהםיצא על היורשים שטר חוב של אביהם, שהיה חייב ממון לאחרים, הבכור פורע פי שנים כשם שהוא נוטל פי שנים, שהנכסים כולם משועבדים הם למלוה (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה בכור; טוש"ע חו"מ רעח י), שכל שגובים משני יורשים שאין חלקיהם שוים, אין גובים מכל אחד מהם אלא לפי חשבון חלקו, ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שנשאר (תוס' בבא קמא ט א ד"ה וטרף, ובבא בתרא קז א ד"ה ובא; דעה א' במאירי כתובות צג א; רא"ש בבא קמא א ו, ושו"ת הרא"ש עט ז,ח. וראה ערכים: חלוקת שותפות; נכסים משועבדים). במקום אחדהבכור נוטל את שני חלקיו במצר אחד (בבא בתרא יב ב, ושם קכד א; רמב"ם שכנים יב ב, ושם נחלות ג ח; טוש"ע חו"מ קעד ב, ושם רעז ב), ואין הפשוט יכול לעכב עליו ולומר: נחלוק את השדה לשלשה חלקים ונפיל גורל כאילו היו שם שלשה אחים, ואם ייצא לך חלק הפשיטות בצד זה וחלק הבכורה בצד אחר - תטלם (רבנו יונה בבא בתרא יב ב; מאירי שם; רא"ש בבא בתרא א מו; טור חו"מ קעד), שנאמר: פִּי שְׁנַיִם (דברים כא יז. בבא בתרא קכד א) - מקיש חלק הבכורה לחלק הפשיטות, מה הפשוט נוטל את חלקו במקום אחד (ראה ערך חלוקת שותפות: החלוקה), אף הבכור כן (תוס' שם יב ב ד"ה חלק; ר"י קרקושא שם יב ב)[3]. קודם החלוקהמכירת חלקוהבכור שמכר את חלק בכורתו קודם שחלקו את הירושה, לדעת "אמוראי ארץ ישראל" לא עשה כלום, שאין לו לבכור זכות בחלק בכורתו קודם חלוקה לא לתת אותו במתנה ולא למכרו, וכן סובר רב פפא בשם רבא (בבא בתרא קכו ב, ורשב"ם שם א ד"ה קסבר); ורב פפי אמר בשם רבא שיש לו לבכור קודם חלוקה ומכירתו מכירה (בבא בתרא קכו א-ב). הלכה שיש לבכור קודם חלוקה, ואם מכר את חלק הבכורה ממכרו קיים (בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ג ו; טוש"ע חו"מ רעח ח)[4]. בחיי אביוהבכור שמכר לאחיו או לאחרים את חלק בכורתו בחיי אביו, אין מכירתו כלום, כדין כל יורש המוכר את ירושתו בחיי אביו, כמו ששנינו: האומר לחברו "מה שאירש מאבא מכור לך", לא אמר כלום (ראה בבא מציעא טז א. וראה ערך דבר שלא בא לעולם: דבר שלא בא לרשותו), שהוא דבר שלא בא לעולם, שאין אדם יכול להקנותו (רב צמח גאון בתשובות הגאונים שערי צדק ד ג לט; רב נחשון גאון בתשובות הגאונים אסף ב עו; רמ"ה בבא בתרא ח אות ו; פירוש רבי חיים פלטיאל ור"י מוינא וטור על התורה בראשית כה לא, ומושב זקנים שם לג). ולא אמרו שיש לבכור קודם חלוקה אלא לאחר מיתת אביו, אבל בחיי אביו אין לו כלום (ראה תשובות הגאונים אסף שם), ועשו שמכר את בכורתו ליעקב, קודם מתן תורה היה (רמ"ה שם). ומכל מקום באופן שמועילה מכירת ירושה בחיי האב, כגון שמכר את מה שיירש ממנו היום, שתיקנו חכמים שמועילה מכירתו מפני כבוד אביו (ראה ערך דבר שלא בא לעולם), אף בחלק הבכורה מועילה המכירה בחיי האב (מושב זקנים שם; טור על התורה שם). בראוימהותואין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק, דהיינו הנכסים שהיה אביו מוחזק בהם בשעת מיתתו, שבאו לרשותו; ולא ב"ראוי" דהיינו הנכסים שלא היה אביו מוחזק בהם בשעת מיתתו, אלא היו ראויים [עתידים] לבא לו אחר מיתתו (בכורות נא ב, ורש"י ד"ה בראוי; רמב"ם נחלות ג א; טוש"ע חו"מ רעח ג). ישנם כמה סוגים של "ראוי", מהם שהכל מודים שאין הבכור נוטל בהם פי שנים, ומהם שנחלקו בהם, ו"ראוי" הם הנכסים הנופלים בירושה לאב לאחר מיתתו; וכן שבח ששבחו נכסי הירושה בין מיתה לחלוקת הירושה; וכן חוב שהיו אחרים חייבים לאב ולא נפרע עד אחר מיתתו, או ממון שלא היה ברשות האב בשעת מיתה, ועוד, וראה על כך בפרקים הבאים[5]. ירושת אבי האבמי שמת בחיי אביו והניח בכור ופשוט, ואחר כך מת אביו שבני הבן יורשים את חלק אביהם בנכסי אבי האב (ראה ערך ירושה: משמוש נחלה), אין הבכור נוטל פי שנים בחלק של אביו בנכסי אבי האב (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ו יח, ובבא בתרא (ליברמן) ז ז; ירושלמי בבא בתרא ח ג; בכורות נב ב). וכן כל שמת אחד משאר מורישי אביו לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשים בחלק אביהם בנכסיו בשוה (רמב"ם נחלות ג א; טוש"ע חו"מ רעח ג), שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק שנאמר: בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, דהיינו לאב, בשעת מיתה (דברים כא יז. ספרי דברים שם; בכורות נב א, ורש"י ד"ה לו; רמב"ם שם; שו"ע שם). בכור שמתבכור שמת בחיי אביו, ואחר כך מת אביו, שבני הבכור וכן בנותיו, אם לא הניח בנים (ראה ערך ירושה), יורשים בנכסי אבי אביהם יחד עם אחי אביהם (ראה ערך הנ"ל: משמוש נחלה), נוטלים בני הבכור אף את חלק בכורתו של אביהם בנכסי אבי האב (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ו יח, ובבא בתרא (ליברמן) ז; ירושלמי בבא בתרא ח ג; רי"ף ורשב"ם ושאר ראשונים בבא בתרא קטז ב. וראה בבא בתרא קנט א). ולפיכך מי שהיו לו שני בנים, בכור ופשוט, ומתו שניהם בחייו, והניח הבכור בת והפשוט הניח בן, הרי בנו של הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש, שהוא חלק אביו, ובת הבכור יורשת שני שלישים, שהוא חלק אביה (רמב"ם נחלות ב ז; טוש"ע חו"מ רעז טו), והוא הדין בבן הבן ובבת הבת עד סוף כל הדורות (רמ"ה בבא בתרא ח אות ג; טור שם); ואין זה "ראוי" אלא "מוחזק", שהרי הנכסים מוחזקים היו אצל אבי האב בשעת מיתתו, והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו, שכן הם יורשים בראוי (ראה ערך ירושה, שכל היורשים חוץ מבכור ובעל ויבם, יורשים בראוי. ר"י מיגש בבא בתרא קיח ב; רמ"ה בבא בתרא ח אות נו; רמב"ן ורשב"א ור"ן וריטב"א שם קטז ב; אור זרוע בבא בתרא עט), ואף על פי שלא היו הנכסים הללו מוחזקים אצל הבכור בשעת מיתתו, אין גדר ראוי ומוחזק תלוי ביורש אלא במוריש, וכל שהוא מוחזק ביד המוריש של הבכור בשעת מיתת המוריש, נוטל בו הבכור פי שנים (אור זרוע ורשב"א ור"ן וריטב"א שם). ואף אם קנה האב נכסים לאחר שמת בנו הבכור, כשמת האב נוטלים בני הבכור את בכורת אביהם בירושת אבי האב, אף בנכסים הללו, שרואים את הבכור כאילו הוא קיים (ריטב"א שם). ירושת האחיםבירושת אחים את אחיהם, שמי שמת בלי זרע, ואין אביו קיים, אחיו יורשים אותו (ראה ערך ירושה), כתבו הראשונים שאין בה דין בכורה, וכל האחים חולקים בשוה (מגיד משנה נחלות ב ז; ראה טור חו"מ רעז). בשבחשבח מאליושבח ששבחו הנכסים מאליהם בין מיתת האב לחלוקת הירושה, נחלקו בו תנאים:
וכתבו הראשונים שאף על פי שמודה רבי שאין הבכור נוטל בראוי, כגון בנכסים שנפלו לאב לאחר מיתה, מכל מקום הוא סובר שהשבח, הואיל וגוף הנכסים היו ברשות האב מחיים, מוחזק הוא ולא ראוי (ר"י מיגש שם קכג ב, ורמ"ה שם אות פד,פח). להלכה נחלקו אמוראים:
ואף הראשונים נחלקו להלכה:
מחמת טורחלא נאמרו הדברים שלדעת רבי נוטל הבכור פי שנים בשבח, אלא בשבח הבא מאליו שלא מחמת טורח או הוצאה, אבל לא בשבח שהשביחו היורשים את הנכסים, שנאמר: בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, פרט לשבח שהשביחו היורשים לאחר מיתת אביהם, שהוא ראוי (בבא בתרא קכד א–ב; רשב"ם שם א ד"ה מה; רמ"ה שם אות פד), שהואיל והשבח בא על ידי מעשיהם של היורשים אינו חשוב כמוחזק אצל האב (רבנו יונה ותוס' הרא"ש שם). לפיכך אם בנו היורשים בתים ונטעו כרמים בנכסי הירושה, אף לרבי אין הבכור נוטל בהם פי שנים (בבא בתרא קכג ב), אפילו כשלא הוציאו את הוצאות הבנין מהממון שלהם אלא מממון הירושה (רבנו יונה ותוס' הרא"ש וריטב"א ור"ן שם). וכן כשנתנו היורשים מזונות לבהמה שירשו והשביחה מחמתם, או שטרחו בגופם והשביחו, או שהוציאו הוצאות והשביחו, שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו היורשים (בבא בתרא קכג ב; רשב"ם שם קכד א ד"ה אף; רמ"ה שם אות פו; מאירי שם קכג ב). לא נשתנה הגוףלדעת רב פפא מודים חכמים שבכור נוטל פי שנים בשבח שלא נשתנה הגוף, כגון שהניח להם אביהם דקל קטן ונתעבה אחרי כן, או שהניח להם קרקע והעלתה שרטון, שנזדבלה מאליה, כגון שהפריחה הרוח שם זבל משדות אחרים (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה ואלים, ורבינו גרשום שם), וכיוצא בזה (ראה רבינו חננאל ור"י מיגש ורבנו ברוך ורמ"ה בבא בתרא שם, ומאירי שם קכג ב), שעדיין שמם עליהם (רשב"ם שם ד"ה דשקיל), ולא נשתנה הגוף (רמ"ה ומאירי שם), והרי זה בכלל: כל אשר ימצא לו, שדקל זה וקרקע זו הם שהניח אביהם (רמ"ה שם; חינוך ת), ואין זה ראוי אלא מוחזק (ר"י מיגש שם). והדברים אמורים כששבחו שלא מחמת הוצאה, אבל אם שבחו מחמת הוצאה, אינו נוטל פי שנים אף על פי שלא נשתנה הגוף (רמב"ם נחלות ג ד; טוש"ע חו"מ רעח ו; מאירי בבא בתרא שם), ואין צריך לומר שכן הדין כשהוקרו הנכסים מעצמם בדמים (רמ"ה שם; ש"ך חו"מ קטו ס"ק ה,לב; שו"ת מהרש"ך ב קח). ומחלוקתם אינה אלא כשהניח להם אביהם שחת (בכורות נב ב, ורש"י ד"ה כגון; ערוך ערך חפר; טור חו"מ רעח) ונעשתה שיבלים, או שהיו בדקל רק ניצנים ופרחים, ונעשו תמרים (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה בחפורה, ורמ"ה ור"י קרקושא), שלרבי אף בזה נוטל מפני שהשבח נעשה מעצמו, וחכמים סוברים שאינו נוטל, מפני שנשתנו, שעכשיו הם דבר אחר ושם אחר (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה אישתני), ופנים חדשות באו לכאן, ואין זה בכלל: כל אשר ימצא לו (רמ"ה שם). בחובבמלוהירשו מלוה בשטר שהיתה לאביהם על אחרים, רבי אומר שהבכור בה נוטל פי שנים (תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ז ו; ירושלמי כתובות י ד; בבא בתרא קכד א-ב), הואיל והיה האב מוחזק בשטר, ועל פי השטר גובים את המלוה, הרי זה כאילו השביח השטר, ונוטל פי שנים במלוה, כדרך שנוטל, לדעתו, בשבח ששבחו הנכסים מאליהם (ראה לעיל: בשבח. רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה ירש). גבו מלוה על פה, יש מהראשונים סוברים שאין הבכור נוטל בה פי שנים, שהחוב אינו כמוחזק כיון שהלווה היה יכול לטעון פרעתי (רשב"ם שם קכד א ד"ה ירשו, ור"א אב"ד שם; תוס' הרא"ש שם ב, בתירוץ א'; ריטב"א שם ב, בשם יש אומרים); ויש שכתבו שלרבי נוטל הבכור פי שנים אפילו במלוה על פה (רבנו יונה שם קכד א; תוס' רי"ד שם ב). ונחלקו אמוראים לדעת חכמים:
להלכה, אמר רב פפא שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, אפילו מלוה בשטר, בין שגבו קרקע ובין שגבו מעות (בבא בתרא קכה ב), כדעת חכמים, ואפילו אם עשה הדיין כרבי אינו עשוי (רשב"א שם; רמב"ן וריטב"א ור"ן שם קכד ב). וכן פסקו רבים מן הגאונים ומן הראשונים (שאילתות קלה; תשובות הגאונים הקצרות (מנטובה) רלג; רשב"ם שם קכד ב ד"ה אמר; תוס' שם קכו ב ד"ה והלכתא; רי"ף שם קכו ב; רמב"ם נחלות ג ה; רא"ש שם ח יא; סמ"ג עשין צו; ר"י מיגש וראב"ן והשלמה ורמב"ן ורבנו יונה ורמ"ה ורשב"א שם קכה ב; טוש"ע חו"מ רעח ג,ז). ויש שפסקו כרבי, שהבכור נוטל פי שנים במלוה (תשובות הגאונים שערי צדק ד ג כז, בשם רב האי גאון; רב נחשון גאון בתשובות הגאונים אסף ב עמ' 30, ובגנזי שכטר ב עמ' 37, והובא בתוס' רי"ד בבא בתרא קכו ב; ספר הירושות לרס"ג עמ' 18; רי"ף שם, בשם יש אומרים). ויש סוברים שאם תפס הבכור את המלוה מיד הלווה, נוטל בה פי שנים (ראבי"ה תתקנח, בשם רבינו חננאל). אגרות חובאגרות חוב ממשלתיות, דנו בהם האחרונים אם הבכור נוטל בהן פי שנים:
ריביתמלוה שיש בה רבית, כגון שהיה הלווה גוי, שאין בו איסור רבית (רשב"ם בבא בתרא קכד ב ד"ה במלוה, ורבינו גרשום שם); או אף בישראל באבק רבית שאיסורו אינו אלא מדרבנן, וגבו היורשים את הרבית לאחר מיתת אביהם, שהואיל ואיסורה מדרבנן וכבר גבו אותה אין מוציאים אותה מידם (ראה ערך ריבית), לדעת רבי, שנוטל הבכור פי שנים במלוה, אף ברבית נוטל הוא פי שנים (בבא בתרא שם). אבל לדעת חכמים, אמרו "אמוראי ארץ ישראל", שאף שלדעתם נוטל הוא פי שנים במלוה, כיון שבשעת מיתת האב היתה כגבויה (ראה לעיל), אינו נוטל פי שנים ברבית (שם קכד ב), שרק המלוה עצמה היא כגבויה ולא הרבית (ר"י מיגש שם, בפירוש א'). משכוןמלוה שיש לאב עליה משכון, כתבו הראשונים שהבכור נוטל בה פי שנים (רבינו חננאל בבא בתרא קכו א, והובא ברשב"ם קכד ב ד"ה אבל, ובר"א אב"ד שם; רשב"ם שם קכה ב ד"ה ואין (הב'); תוס' ישנים שם קכו א; תשובות מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה) סז; רשב"א וריטב"א ור"י קרקושא שם קכה ב; מאירי קכד ב; מגיד משנה נחלות ג א; טוש"ע חו"מ רעח ז; שו"ת מהרי"ל החדשות קסח,קע), אף על פי שביד הלווה לסלק את המלוה במעות (מאירי שם), הואיל ובעל חוב קונה משכון (ראה ערך משכון. רשב"ם שם ותוס' ישנים שם ומהר"ם ורשב"א שם). ואפילו אם לא הגיע עדיין זמן הפרעון בחיי האב, מכל מקום חשוב הוא מוחזק, הואיל ועל ידי המשכון לא היה החוב מחוסר גבייה (מהרי"ל שם), ואפילו מישכנו בשעת הלואתו (תוס' ישנים שם; מהר"ם שם; רשב"א שם; טוש"ע שם; מהרי"ל שם קע). ויש ראשונים שכתבו שאף אם היה הלווה גוי, שאין בעל חוב קונה משכון של לווה גוי, לסוברים כן (ראה ערכים: משכון; גוי), דינו כמוחזק (ראבי"ה תתקנח; שו"ת מהר"ם סז), שאף על פי שאין המשכון קנוי לו, הואיל ושעבודו בידיו, חשוב כמוחזק (ש"ך חו"מ רעח סק"ח); ויש סוברים שכיון שלא קנאו, אין הבכור נוטל פי שנים (הגהות אשרי בבא מציעא ה לד, בשם מהרי"ח, והובא בשו"ת מהרי"ל שם; שו"ת מהר"ח אור זרוע קי; שו"ת מהרי"ק שורש קמד; רמ"א חו"מ רעח ז; שו"ת שארית יוסף נה). דמי שכירותדמי שכירות של נכסים שהשכירם האב בחייו, אם הגיע זמן הפרעון בחיי האב, הרי הם כמלוה שאין הבכור נוטל בה פי שנים (מאירי בבא בתרא קכג ב). וכתבו הראשונים שאף אם לא הגיע הזמן עד אחר מיתה, דמי השכירות על הזמן שבחיי האב הם כמלוה (שיטה מקובצת שם, בשם רבנו יונה והרא"ש; טור חו"מ רעח). בממון שאינו ברשות האבפקדוןפקדון שהפקיד האב בידי אחרים דינו כמוחזק, והבכור נוטל בו פי שנים (ר"י מיגש ורמ"ה ומאירי בבא בתרא קכג ב), ואינו דומה למלוה שאין הבכור נוטל בה, לסוברים כן, לפי שהפקדון חוזר בעינו לבעליו (ר"י מיגש שם); ואפילו היה מושכר או מוחכר לאחרים דינו כמוחזק (ראה רמב"ם נחלות ג ב; ראה טוש"ע חו"מ רעח ד). ויש מהראשונים שהסתפקו לומר, שדוקא פקדון בשטר חשוב מוחזק, אבל בלא שטר נחשב הוא כראוי, הואיל והנפקד יכול לכפור בו (הגהות אשרי בבא בתרא ח יא, בשם מהרי"ח; שו"ת מהר"ח אור זרוע פז). ויש מהראשונים סוברים שפקדון של מטלטלים המושכר ומוחכר אינו חשוב כמוחזק, שאינו עדיף ממלוה (מאירי שם בבא בתרא קכג ב, בשם יש אומרים). שותפותוכן אם היה לו ממון בשותפות ביד אחרים, נחשב חלקו בשותפות כמוחזק, אף על פי שממון השותפות מצוי במקום אחר מחוץ לעירו, והשותף האחר מתעסק בו, שאין דין הפקדון כדין המלוה, שהרי גוף הממון שלו הוא, שהשותפים הם כשומרי שכר זה לזה (ראה ערך שותפות), ופקדון בכל מקום שהוא, ברשות בעליו הוא (ראה ערך דבר שאינו ברשותו: בפקדון. שו"ת מהרי"ק שורש קמד; רמ"א חו"מ רעח ז, וביאור הגר"א ס"ק י). עיסקאעיסקא שהיתה לאב בידי אחרים, דהיינו שמסר האב ממון לאחרים להתעסק בו ולהתחלק בריוח, ודינה כמחצה מלוה ומחצה פקדון (ראה ערך עיסקא. וכן אגרות חוב של מדינת ישראל הנעשות בהיתר עיסקא), נחלקו הפוסקים אם דינה כראוי:
ממון גזולקרקע שנגזלה מן האב, ובשעה שמת היתה ביד הגזלן, כתבו הראשונים שדינה כמוחזק, והבכור נוטל בה פי שנים (ריטב"א ונמוקי יוסף בבא בתרא קטז ב; רמ"א חו"מ רעח י). וכן מצינו בבנות צלופחד שנטלו את חלק הבכורה של אביהן, בחלוקתו עם שאר אחיו בירושת חלקו של חפר אביהם בארץ ישראל, אף על פי שבשעת מיתת חפר היתה הארץ בידי הכנענים, מפני שארץ ישראל מוחזקת היתה לאבותינו קודם שהם נכנסו לארץ, ובטעם הדבר כתבו ראשונים שהוא מפני שקרקע אינה נגזלת (ראה בבא בתרא קיט א, וראה ערך ארץ ישראל. ריטב"א ונמוקי יוסף שם). וכתבו האחרונים בדעת הראשונים שלאו דוקא קרקע, אלא אפילו ספרים שנגנבו לאב על ידי גויים, הואיל ומן הסתם אינו מתייאש מהם, דינם כמוחזק (רמ"א שם). ממון המשועבד לחובירשו קרקעות המשועבדות למלך לפרוע מהן מס, ויש רשות ביד המלך למכרן אם אין בעליהן פורע את המס, אין הבכור נוטל בהן פי שנים, שהקרקעות הללו חשובות כראוי (ראה בבא בתרא נה א, ורבינו חננאל והשלמה ורמ"ה ורמב"ן ורבנו יונה ומאירי ופסקי ריא"ז שם; שו"ת הרדב"ז א צו; רמ"א חו"מ רעח י). הפקעתהבצווי האבעל הבכורה אם אפשר להפקיעה, דנים בכמה אופנים: כשציוה האב שלא יטול בנו הבכור פי שנים; כשהבכור עצמו ויתר על חלק בכורתו; או במקום שיש שם מנהג או חוק המלכות שאין הבכור נוטל פי שנים. האב שאמר: איש פלוני בני הבכור לא יטול פי שנים, לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם נחלות ו ב; טוש"ע חו"מ רפא א). וכן המשוה את בנו הבכור לבן הפשוט בלשון ירושה, כגון שאמר שיירש הבכור שדה פלונית, והפשוט יירש שדה אחרת הגדולה כמותה, אין בדבריו כלום (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה ואם). ודוקא שאמר בלשון ירושה, אבל המחלק נכסיו לבניו על פיו במתנת שכיב מרע (ראה ערכו, וערך דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים), או במתנת בריא (ראה רמב"ם נחלות ו ה, ומגיד משנה שם), והשוה את הבכור לפשוטים בלשון מתנה, דבריו קיימים (בבא בתרא קכו ב, ורשב"ם ד"ה המחלק וד"ה וריבה; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ רפא ז), ולאו דוקא כשהשוה האב את הבכור לפשוטים, אלא אפילו לא שייר לבכור אלא משהו, דבריו קיימים (בעל הלכות גדולות מח הלכות נחלות עמ' תקלא), ואין זה כמתנה על מה שכתוב בתורה, מפני שיש כח לאדם ליתן את ממונו במתנה לכל מי שירצה, וכיון שנתן את כל ממונו במתנה, לא נשאר לו אחר מיתתו כלום להורישו לבניו בתורת ירושה, כדי שיטול בו הבכור פי שנים (רשב"ם שם ד"ה דבריו). בהסכמת הבןהאב שאמר: פלוני בני הבכור לא יטול פי שנים, ומחל לו הבכור בפירוש על הבכורה, יש מן האחרונים סוברים בדעת הראשונים שהתנאי שלו מועיל, ואף על פי שמחילת הבכור בחיי האב אין בה כלום מצד עצמה, מכל מקום הואיל ונתנה התורה רשות לאב להנחיל לכל מי מבניו שירצה, וחייבה אותו כלפי הבכור שלא למעט את חלק בכורתו, יכול הבכור למחול על חיוב זה של האב כלפיו, ושוב מועיל תנאו של האב (נתיבות המשפט רעח סק"ט, בדעת רשב"ם). מחילת הבכוראמר הבכור: איני נוטל את חלק הבכורה, כגון שבא בעל חובו של אביו לגבות מן הירושה, ואין הבכור רוצה לפרוע בחוב פי שנים, ונסתלק מכל חלק הבכורה, הרשות בידו (תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ז ו; בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה ואם; טוש"ע חו"מ רעח י), שאף על פי שבחלק הפשיטות הוא זוכה משעת מיתת אביו בעל כרחו (ראה ערך ירושה: גדרה), את חלק הבכורה לא זיכתה לו התורה בעל כרחו, ואינו משלם פי שנים, אלא כנגד חלק הפשיטות שלו שנאמר: לָתֶת לוֹ (דברים כא יז) - כעין מתנה, אם ירצה יקבלה, ואם ימחה אין מזכים לו לאדם בעל כרחו (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה ואם אמר). וכתבו הראשונים שמחילת הבכור מועילה אף באמירה בעלמא בלא קנין, ואינו יכול לחזור בו (תוס' בבא בתרא שם ד"ה ואם אמר; תוס' סנהדרין ו א ד"ה והלכתא; השלמה בבא בתרא ח אות ג; תוס' ישנים וריטב"א שם קכו א; רבנו יונה שם קכד א; אור זרוע בבא בתרא פט; רא"ש בבא בתרא ח יד; מרדכי בבא בתרא רמז תקעט; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר). מנהג להשוות הירושהמקום שנהגו בו להשוות בכור ופשוט בירושה, אין מנהגם מנהג, שמנהג גרוע הוא, שעוקר דין תורה, ואין ללכת אחריו (ראה ערך מנהג. שו"ת מהרי"ק ח; שו"ת מהר"ם מינץ חו"מ סו סק"ד; רמ"א חו"מ רפא ד; שו"ת הרדב"ז א תקמה); ועוד שאין כח המנהג גדול מהכח שנתנה תורה לאב להנחיל את בניו, להוסיף לזה ולמעט לזה כמו שירצה, להלכה (ראה ערך ירושה: הנחלה לאחד היורשים), ומכל מקום את חלק הבכורה אינו יכול לעקור (מהרי"ק שם). וכן אם היה חוק המלכות במקום זה, שאין לבכור ליטול פי שנים, כתבו הראשונים שאין אומרים בזה שדינא דמלכותא דינא, דהיינו שדין המלכות דין הוא, שאין חוק המלכות מועיל להפקיע דיני ירושה (שו"ת הרשב"א ו רנד). בספקספק בכורבן שהוא ספק בכור אינו נוטל פי שנים מפני שהמוציא מחברו עליו הראיה (בבא בתרא קכז א, ורשב"ם ד"ה אלא; ר"י מיגש וריטב"א בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ב ו; טוש"ע חו"מ רעז יא), שהנכסים בחזקת כל האחים הם עד שיוודע לנו שזה בכור הוא (רבנו יונה שם קכו ב). ולא עוד אלא אף כשיש כאן שני אחים שאחד מהם הוא הבכור, ואין ידוע מי הוא, אין אף אחד מהם נוטל חלק בכורה כל שלא קיבל הרשאה מהשני (ראה להלן), ויכולים שאר האחים לדחות את כל אחד מהם, ולומר לו "שמא אינך בכור" (בבא בתרא קכז א, ורשב"ם ד"ה שתי ואילך; רמב"ם וטוש"ע שם). וביארו האחרונים, שאף על פי שחלק הבכורה ודאי אינו של שאר האחים, ואין הספק אלא בין שני אלו, אין אומרים שנוציא משאר האחים את חלק הבכורה שאינו שלהם, ובספק שבין שני ספיקי הבכורים נפסוק דין יחלוקו, או נפסוק שיהא מונח עד שיבא אליהו (ראה ערכיהם. וראה ערך ספק ממון), אלא שאר האחים זוכים בחלק הבכורה, לפי שדין הבכורה אינו אלא כחיוב שחייבה התורה את הפשוטים לתת מתנה לבכור, ולכן אף על פי שהם חייבים ודאי לאחד מהם, טוענים הפשוטים לכל אחד מהם: "אין אנו יודעים אם נתחייבנו לך", ופטורים הם מספק (נתיבות המשפט עו סק"ד, רעח סק"ט). בהרשאהאם רצו שני הספיקות, אחד מהם כותב הרשאה לשני, ונוטלים את חלק הבכורה (בבא בתרא קכז א; רמב"ם נחלות ב ו; טוש"ע חו"מ רעז יא. וראה ערך הרשאה), שמקבל ההרשאה אומר לאחים: אם בכור אני, תנו לי את חלק הבכורה בשביל עצמי, ואם לאו, תנו לי אותו בשביל אחי שכתב לי הרשאה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה כותבין; רבינו גרשום שם; רמ"ה שם אות קז). במה דברים אמורים כשהוכרו בתחילה מיהו הוא הבכור ולבסוף נתערבו, אבל אם לא הוכר הבכור מעולם, אינם נוטלים את חלק הבכורה אפילו על ידי הרשאה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
