|
יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הגדרה[1] - סמכותם של החכמים לתקן תקנות ולגזור גזירות, המבטלות דינים או מצוות של תורה בכמה מקומות עקרו חכמים מצוה של תורה, שגזרו עליה שלא לקיימה, שמא יבא לעבור על איסור תורה, כגון תקיעת-שופר (ראה ערכו) ונטילת-לולב (ראה ערכו), שמן התורה מצותם נוהגת אף כשחלו ראש-השנה (ראה ערכו) ויום ראשון של חג הסוכות (ראה ערכו) בשבת (ראה ערך נטילת לולב וערך תקיעת שופר), וחכמים גזרו שלא לתקוע בשופר, ושלא ליטול לולב בשבת, שחששו שמא יקח את השופר או את הלולב ויעביר אותם ארבע-אמות (ראה ערכו) ברשות-הרבים (ראה ערכו. ראה ראש השנה כט ב, וסוכה מד א; רמב"ם שופר ב ו, ולולב ז יג ואילך; טוש"ע או"ח תרנח ב, ושם תקפח ה. וראה ערכים הנ"ל), וכן ציצית (ראה ערכו), שמן התורה חייבים להטיל ציצית ובה תכלת של צמר גם בבגד פשתן, אף על פי שהם כלאים (ראה ערכו, וראה ערך ציצית), וחכמים אסרו להטיל בו תכלת, שמא ילבשנו בשעה שאין מצות ציצית נוהגת (ראה ערך הנ"ל), ויעבור על איסור כלאים, ועוד (ראה להלן ובערכים הנזכרים בסמוך). ערך זה דן בכוחם של החכמים לתקן שלא לקיים מצוה של תורה, ואם בכוחם לתקן לעבור על איסור תורה, או לאסור דבר שהתורה התירתו בפירוש[2]. כח החכמיםמקורויש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה" (ראה יבמות פט ב - צ ב[3]) - להורות שלא לעשות מעשה שמן התורה חייבים לעשותו - ונחלקו אמוראים אם חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה אף ב"קום ועשה" - להורות לעשות מעשה שהתורה אסרתו - ובאופנים מסויימים לדברי הכל יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אף בקום ועשה (ראה להלן: בקום ועשה). במקור הדבר שבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה, כתבו ראשונים שסמכו חכמים על הכתוב וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז י), שאנו חייבים לשמוע בקול חכמי ישראל, שהם כאביהם של ישראל, אפילו כשהם עוקרים דבר מן התורה (שו"ת הרשב"א ו רנד[4]), ויש שכתבו שעקירת דבר מן התורה היא בכלל מה שנתנה התורה רשות לחכמים לעשות סייג לתורה, ומוטב שתתבטל מצוה, ולא יבואו העם לידי עבירה (שו"ת תשב"ץ ב קצז). ואחרונים הוסיפו שלמדים מהכתוב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי (ויקרא יח ל. פרי מגדים או"ח תקפח משבצות זהב סק"ה; ערוך לנר סוכה מב ב ברש"י ד"ה טלטול), שדרשו בו "עשו משמרת למשמרתי" (מועד קטן ה א, ויבמות כא א, וראה ערך גזרה: מקורה ותקפה, שיש סוברים שאין זו אלא אסמכתא (ראה ערכו). ערוך לנר סוכה שם), וכשחכמים עושים משמרת לתורה הם מקיימים בכך את ציוויו של הקדוש ברוך הוא, וניתנה להם רשות אף לעקור את מצותו (ערוך לנר שם. וראה שם עוד). ויש שכתבו שבכלל אותה שאמרו: אין לך אלא שופט שבימיך (ראה ראש השנה כה ב, ורש"י על התורה דברים יז ט), שאם ראו חכמים דבר שנתחדש לפי הזמן, בידם לגזור לפי הצורך, וגם לעקור דבר מן התורה (שו"ת שמן רקח ב סוף סי' פה). לאיזה בית דין יש כח זהנחלקו אחרונים איזה בית דין יכולים בתקנתם לעקור דבר מן התורה:
במקום שחייבים על בטולו כרתבכמה מקומות עקרו חכמים דבר שחייבים על בטולו כרת, וכן אמרו: ערל (ראה ערכו), הזאה (ראה ערכו), ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת (פסחים צב א), שגוי שנתגייר ופרש מן הערלה בערב פסח, גזרו עליו חכמים טומאה כמי שנטמא במת, אף שמשום אותה טומאה לא יוכל להקריב את הפסח; וכן אסרו חכמים להזות בשבת, ואף על טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח שחל בשבת, אף שעל ידי זה נשאר הוא בטומאתו, ואי אפשר לשחוט עליו את הפסח; וכן אסרו חכמים להביא איזמל - סכין למילה - בשבת דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות, אף שאין בדבר אלא איסור הוצאה מדרבנן, ואפילו אם משום כך תתבטל מצות מילה שחייבים על ביטולה כרת, ואף בערב פסח שחל בשבת אסרו, אף שאם לא ימול את בנו לא יוכל להקריב קרבן פסח, ותתבטל אף מצות הפסח, שאף היא בכרת (ראה ערך העמידו דבריהם). על הדברים שהעמידו בהם את דבריהם במקום כרת, ועל הדברים שלא העמידו בהם את דבריהם, וטעם החילוק בין אלו לאלו, ראה ערך העמידו דבריהם: במקום כרת. אף איסורים שחייבים עליהם מיתת בית דין, כגון איסור אשת-איש (ראה ערכו), יש שעקרום חכמים בתקנתם (ראה יבמות צ א, וראה שם ב לענין רציחה). במקום פקוח נפשבמקום פקוח-נפש (ראה ערכו), יש מן האחרונים שכתבו שאף בזה יש כח לחכמים להעמיד את דבריהם, שהאיסור "לֹא תָסוּר" (דברים יז יא) אינו נדחה בשום פנים, ועל זה לא נאמר הכתוב - שממנו למדים שפקוח נפש דוחה את המצוות (ראה ערך יהרג ואל יעבור וערך פקוח נפש) - "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח ה. מפתחות לשערי ישר סוף שער ד; ספר הזכרון אבן ציון, עמ' תעא, מרא"צ פרומר); ויש מצדדים לומר שדבר המותר מן התורה לצורך פקוח נפש, אין חכמים יכולים לאסרו, שאין כח לחכמים לגזור במקום פקוח נפש (אגרות משה או"ח א קכז, ויו"ד ב קעד ענף ג ד"ה וראיית). במצוות שמדברי חכמיםמצוות שמדברי חכמים, כגון קריאת-המגילה (ראה ערכו) בפורים (ראה ערכו. ראה ערך קריאת המגילה. וראה ערך דברי קבלה, אם חשובה מדברי קבלה), יש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שאין-בית-דין-יכול-לבטל-דברי-בית-דין-חברו (ראה ערכו) עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, במקום סייג וחשש איסור יכול הוא לבטל תקנה של בית דין קדום שהיה גדול ממנו, שהרי אפילו דבר שהוא מן התורה יכולים הם לעקור (טורי אבן מגילה ה א ד"ה ע"ש, וראה חסד לאברהם (תאומים) מהדורה תנינא אבן העזר י, וחקרי לב יו"ד מט להלכות נדרים ריז), וזהו הטעם שיכלו חכמים לגזור בקריאת המגילה שלא לקוראה בשבת שחל בו פורים, כיון שהכל חייבים בקריאת מגילה, ואין הכל בקיאים במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים (ראה מגילה ד ב, ורמב"ם מגילה א יג, וראה ערך קריאת המגילה. טורי אבן מגילה שם), ואף שמתחילה כשתקנו לקרוא את המגילה, תקנו לקוראה בפורים אף כשחל בשבת, באו בית דין שאחריהם ובטלו קריאתה בשבת (טורי אבן שם). ויש שכתבו שכיון שדברי-סופרים (ראה ערכו) חמורים הם מדברי תורה (ראה ערך דברי סופרים: חומר וקל בדברי סופרים), אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו כלל, אפילו בשב ואל תעשה, אם אינו גדול ממנו (חידושי חתם סופר סוף מגילה[6]). באופן שתעקר המצוה לגמרימקום שאם יעמידו חכמים את דבריהם נמצא שמצוה מן התורה מתבטלת לגמרי מכל וכל, כתבו ראשונים שלא העמידו חכמים את דבריהם לעקור דבר תורה (ריטב"א ראש השנה לב ב במשנה, וראה שם כט סוף ע"ב, לענין תקיעת שופר ביובל (ראה ערכו); תוספות יבמות כ ב ד"ה אי הכי, ותשב"ץ ב ריב, ושער המלך שופר ב ו בדעתם; פרי חדש או"ח תקפח ה; טורי אבן ראש השנה כט ב ד"ה גזירה), ויש מוסיפים שלא נתנה התורה כח לחכמים לעקור מצוה לגמרי (שו"ת תשב"ץ שם; פרי מגדים פתיחה כוללת א ט, על פי ט"ז או"ח תקפח סק"ה בלשון שני; חקרי לב יו"ד מט להלכות נדרים ריז), וזה הטעם שאף שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת וביום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר (ראה ערך שבות), לא העמידו את דבריהם ביום טוב של ראש השנה, שהרי בזה היו עוקרים מצוה מן התורה לגמרי (ריטב"א ראש השנה לב ב; הגהות מהר"ם פדוואה לרמב"ם הלכות שופר, הובא במגן אברהם תקפח סק"ד; פרי חדש שם ה). ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שחכמים עוקרים מצוה אף אם היא מתבטלת לגמרי (תורת חסד או"ח יא, בדעת מרדכי יבמות ו נ, וראה ריטב"א יבמות כ ב בלשון ראשון בביטול מצות יבום, וראה שו"ת רדב"ז א נו), ולפיכך אמרו שמיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים, אף שבזה נעקרת מצות פריה-ורביה (ראה ערכו) לגמרי (ראה בבא בתרא ס ב, ותורת חסד שם על פי מרדכי הנ"ל, וראה תוספות בבא בתרא שם ד"ה דין, שמפרשים בענין אחר). בספק אם עקרו חכמים המצוההיה ספק אם עקרו חכמים מצוה מן התורה, כתבו אחרונים שחייבים לקיים את אותה המצוה, והרי זה כאילו לא עקרוה (קהילת יעקב אות ח סי' קל, על פי שו"ת רדב"ז ג תקנט; שו"ת מנחת יצחק ו קנט. וראה חקרי לב או"ח סוף סי' טו ד"ה ואין, בלשון ראשון). עבר על עקירתם האם נחשב לו למצוהכשעקרו חכמים דבר תורה בשב ואל תעשה, יש סוברים שאם עבר על דברי חכמים ועשה את המצוה, כגון שעבר על דברי חכמים שגזרו על תקיעת-שופר (ראה ערכו) בראש-השנה (ראה ערכו) שחל בשבת, ועבר ותקע, אף שעבר על דברי חכמים קיים מצוה מן התורה (דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר ח ד"ה והנה המג"א; הר צבי או"ח ב פח, בדעת ר"ן (וריטב"א) סוכה כח א; אבני נזר אהע"ז קיט ע, ושם יו"ד קמא אותיות יא ויב; דבר אברהם ב כו אות י). ויש חולקים וסוברים שיש כח ביד חכמים לעקור דין תורה לגמרי, וכשעקרו חכמים דבר מן התורה, מעתה הרי זה כמו שאין בדבר מצוה מן התורה כלל (הגר"א או"ח רלה ג; חלקת יואב קונטרס קבא דקשייתא צט, בדעת תוספות ראש השנה טז ב ד"ה שאין, בשם הלכות גדולות; תוספות סוכה ג א ד"ה דאמר, ופרי מגדים פתיחה כוללת להלכות קריאת שמע בדעתם; שו"ת בית שלמה יו"ד ב רכב, שאם בירך על שופר ולולב בשבת הוא ברכה לבטלה), ואם תקע בשופר בראש השנה שחל בשבת, לא קיים מצוה (בית שלמה שם; חלקת יואב שם). הטעם שלא גזרו על מילה בשבת כשופר ולולבמילה (ראה ערכו) שזמנה בשבת, שלא גזרו עליה חכמים לדחותה לאחר השבת מחשש שמא יבא לידי איסור הוצאה בשבת (ראה ערך מילה) - כדרך שגזרו בשופר ולולב ומגילה - יש מן הראשונים שכתבו שהרי זה לפי שהיא מצוה חמורה, שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות (תוספות מגילה ד ב ד"ה ויעבירנה (הב')); ויש שכתבו טעם אחר, שהרי מילה עצמה מלאכה היא, והתירה התורה לעשות מלאכה זו בשבת משום מצות מילה, ואיך יגזרו בה חכמים לדחותה משום חשש מלאכה, שהרי המלאכה שבמילה עצמה אין המצוה נדחית מפניה, וודאי שאין גזירה משום מלאכה דוחה אותה (המכתם סוכה מג א בלשון אחרון; ריטב"א ראש השנה לב ב, וסוכה שם, ומגילה ד ב בלשון אחרון); ויש שכתבו שלא גזרו אלא במצוות שאין ידוע בודאות שהיום הוא זמנן, כגון מצוות תקיעת שופר ונטילת לולב, שהן תלויות בקביעות החודש, ובמקומות שלא הגיעו שלוחי בית דין לשם להודיעם מתי נקבע ראש חודש, אין קיום המצוה ודאי, מה שאין כן מילה שודאי היום הוא יום השמיני (תמים דעים עז, והמכתם סוכה שם בלשון שני, וריטב"א סוכה שם, ומגילה ד ב בלשון ראשון, וכנסת הגדולה או"ח תקפח הגהת בית יוסף). בקום ועשהאם בית דין מתנים לעקור דבר מן התורה - בקום ועשה (ראה יבמות צ א-ב, שבשב ואל תעשה לא נחלקו האמוראים דלהלן) - נחלקו אמוראים:
הלכה שאין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה (שו"ת הרי"ף (רוטשטיין) מא (פאר הדור קצז); רמב"ם תרומות ה ח, ור"י קורקוס וכסף משנה שם; שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם עח; שו"ת הרשב"א א אלף קסו, ושם ב רל; שו"ת הרא"ש נה י, ועוד); ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלהלכה חכמים עוקרים דבר מן התורה אף בקום ועשה (קהלת יעקב תוספות דרבנן שיד, בדעת תוספות יבמות קי א ד"ה לפיכך, וכתובות יא א ד"ה מטבילין, ועוד; רשב"א נדרים צ ב ד"ה חזרו, בדעת הגורסים ביבמות צ ב "אלא מיגדר מילתא שאני", ומלבושי יום טוב אהע"ז ז ביאור שיטת תוספות, ורשב"א אות ד, וראה שם שמגיה ברשב"א). עקירת לא תעשה בשב ואל תעשהאיסור לא תעשה שעוברים עליו בשב ואל תעשה, כתבו ראשונים שיש כח לחכמים לעקרו - כגון איסור בל-יראה (ראה ערכו), שיש סוברים שהמוצא חמץ ביום טוב אינו רשאי לבערו בו ביום, משום איסור מוקצה (ראה ערכו), שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה (ראה ערך בעור חמץ. שו"ת מהר"ם לובלין כ; מגן אברהם תמו סק"א; שושנת העמקים כלל ז) - שכל מצוה שביטולה בשב ואל תעשה יש כח לחכמים לעקרה (ראה רש"י ברכות כ א ד"ה שב, שאין כח לחכמים לעקור איסור כלאים, מפני שעושה מעשה; ראה פירוש הרא"ש נזיר יט ב; שו"ת מהר"ם לובלין כ; פרי מגדים בפתיחה כוללת א ט, ובשושנת העמקים כלל ו,ז, ועוד). ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין כח לחכמים אלא לפטור מחיוב מצות עשה, ולא להתיר איסור לא תעשה, ואפילו אם עוברים עליו בלי מעשה (ראה רשב"א ראש השנה טז א ד"ה למה, (וריטב"א שם ב), שמשמע שאין כח לחכמים לעקור איסור בל תגרע בשב ואל תעשה, ודברי יחזקאל יז אות ה בדעתו; הגהות מהר"י עייאש על ארעא דרבנן השמטות אות ט; שדי חמד י יד, בשם מעין החכמה; נשמת אדם כלל קמז, במניעת עונה). עקירת ספק איסורספק איסור, כתבו אחרונים שעקירתו תלויה היא במחלוקת, שלסוברים שספק איסור הוא מן התורה לחומרא (ראה ערך ספק איסור), אין לחכמים כח לעקרו בקום ועשה, אבל לסוברים שספק איסור אינו אסור אלא מדרבנן, ומן התורה הוא לקולא (ראה ערך הנ"ל), יש כח ביד חכמים לעקרו, שהם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו. ראה שו"ת רדב"ז ד אלף רנט (קפח); שושנת העמקים כלל ז סוף ד"ה והנה בפסחים, וראש יוסף חולין פו א). איסור שאפשר להישאל עליואיסור שאפשר להישאל עליו, הרי הוא כשאר איסורים, שאין כח לחכמים לעקרם בקום ועשה (ראה יבמות פט ב, שאין כח לחכמים לעקור תרומה מהתורה, אף שאפשר להישאל על הפרשתה, ואמרי בינה נדרים ה; שדי חמד י טו, על פי ר"ן נדרים פז א); ויש מן האחרונים שכתבו שחכמים יכולים לעקור איסור נדר בקום ועשה, לפי שהוא איסור קל, שאפשר להישאל עליו (שו"ת רדב"ז ה סוף סי' אלף תסא (פח) בלשון שני). עקירה לצורך גדר ותקנהבעקירה לצורך גדר ותקנה ("מיגדר מילתא") - שלצורך זה יש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כשעושים כן בהוראת-שעה (ראה ערכו), כדרך שעשה אליהו בהר הכרמל, שהקריב קרבן בחוץ בשעת איסור הבמות, לגדר ותקנה להשיב את ישראל מעבודה זרה ולהחזירם בתשובה (ראה מלכים א יח, וראה ערך הוראת שעה: על פי נביא[7]) - נחלקו ראשונים אם יש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אף לדורות:
להצלת כלל ישראללהצלת כלל ישראל, שיוכלו לעמוד בפרץ ולבטל גזירות מעליהם, יש מן האחרונים שכתבו שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה (כסף משנה עבודה זרה יא ג, ובית יוסף יו"ד קעח, בלשון ראשון[9]), וזה הטעם שאף שאסור מהתורה ללבוש מלבושי גויים (ראה ערך חקות הגויים), ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם, וגנאי הוא לו שלא ידמה להם, מותר לו ללבשם (רמב"ם עבודה זרה שם), כיון שהקרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל את הגזירות (כסף משנה שם, ובית יוסף שם). הטעמים שעוקרים מחמתםאין החכמים עוקרים דבר מן התורה בחינם, אלא כדי לעשות גדר או סייג לתורה (ריטב"א (החדש) בבא מציעא ז א ד"ה ה"נ) - או מטעמים נוספים (ראה להלן) - שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה במקום תקנה, כשיש חשש תקלה (יראים השלם תכד. ובסמ"ג עשין ריב: פן יבוא לידי עוון גדול), אבל בלי טעם, ודאי שאין חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה (ריטב"א קדושין יג ב ד"ה אמר ר"פ (בהפקעת שעבוד); שו"ת רדב"ז ה רעא (אלף תרלד). וראה תוספות יום טוב עדיות ד י, ושו"ת בית יהודה חו"מ יא). שלא יעברו על איסור לא תעשה שאין בו כרתאף משום חשש שלא יבואו לעבור על איסור לא תעשה גרידא, שאין בו כרת, מצינו בכמה מקומות שחכמים עקרו דבר מן התורה, כגון מצות תכלת או ציצית שעקרוה חכמים בבגד של פשתן משום החשש שיבואו לעבור על איסור כלאים (ראה מנחות מ ב, ורש"י ד"ה ה"ג; רמב"ם ציצית ג ז, וראה יבמות צ ב[10]). ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שלא גזרו על תקיעת שופר בכל יום טוב של ראש השנה - אף כשחל בחול - מפני איסור תחומין (ראה ערכו), שאין לעקור מצות עשה מן התורה משום חשש לאיסור לא תעשה גרידא, שהרי מותר אפילו לעבור על איסור בידים לצורך קיום מצות עשה, שעשה-דוחה-לא-תעשה (ראה ערכו. שו"ת תשב"ץ ב ריב בטעם הראשון, וצריך ביאור מכלאים בציצית הנ"ל). כדי שלא יבטל המצוה פעמים אחרותלעקור מצוה מן התורה פעם אחת כדי שלא יבואו לבטל את אותה המצוה פעמים אחרות, כגון מצות קריאת-שמע (ראה ערכו) של ערבית, שמן התורה זמנה כל הלילה, וכדי להרחיק את האדם מן העבירה - שלא יאמר אדם יש לי זמן לקריאתה, ומתוך כך יעבור זמנה ולא יקראנה - אמרו חכמים שזמנה עד חצות בלבד (ראה ערך קריאת שמע, ושם שיש חולקים), אם עבר ולא קרא קריאת שמע עד חצות, אם עקרו חכמים את המצוה ממנו כדי שלהבא לא יבא לידי ביטול מצות קריאת שמע, נחלקו בדבר:
מפני הפסדאף משום הפסד ממון יש שעקרו חכמים דבר מן התורה, כגון ברכת-המזון (ראה ערכו), שמן התורה יש לברך שלש ברכות, לסוברים כן (ראה ערך ברכת המזון: מטבע הברכה), וחכמים הקילו לפועלים לברך שתי ברכות בלבד, ולכלול את ברכת בונה ירושלים בתוך ברכת הארץ, הואיל והפועלים טרודים במלאכת בעל הבית, או כדי שישכרום בעלי בתים (ראה ערך הנ"ל: ברכת המזון בקצרה), שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה (תוספות ברכות טז א ד"ה וחותם[12]). מפני חשדמשום חשד (ראה ערכו) יש שעקרו דבר מן התורה, כגון נכרי שלוה מעות מישראל ברבית (ראה ערכו) ונתגייר, שהישראל המלוה גובה מן הגר את הקרן ואת הרבית, כדי שלא יאמרו שבשביל מעותיו נתגייר זה (ראה בבא מציעא עב א, וראה ערך גר: בחיוביו הקודמים, ושם שיש חולקים, וראה ערך רבית), יש מן הראשונים שסוברים שהוא גובה אף את הרבית שעלתה משעה שנתגייר ועד שעת הפרעון, ואף שבגבייתו עובר על איסור תורה, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל, ושם שיש חולקים), יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ואפילו במקום עבירה (רא"ש בבא מציעא ה נז[13]). מפני דרכי-שלוםמפני דרכי-שלום (ראה ערכו) כתבו ראשונים שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, וזה הטעם שעיר שכולה כהנים ויש בה ישראל אחד, לסוברים שהקדמת כהן לישראל בקריאת-התורה (ראה ערכו) היא מן התורה (ראה ירושלמי גיטין ה ט, וראה ערך כהן וערך קריאת התורה), אין לקרוא לישראל ראשון, אף שיש בדבר משום דרכי שלום (ראה ירושלמי שם, וראה ערך כהן. שו"ת מהרי"ק ט); ויש שכתבו שמטעם אחר אי אפשר לומר - לסוברים שהקדמת הכהן היא מן התורה - שיקרא ישראל ראשון, שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה (קרבן העדה לירושלמי שם). ויש שנראה מדבריהם שאף אם מן התורה יש להקדים כהן בקריאת התורה, מפני דרכי שלום יעלה ישראל ראשון (ראה פרי מגדים או"ח קלה אשל אברהם סק"כ. וראה מגן אברהם שם ושו"ת מנחת יצחק ב מ). על מנהג (ראה ערכו), שאין עוקרים בשבילו, ראה ערך מנהג. לאסור דבר המפורש בתורה להיתרדבר שמפורש בתורה שהוא מותר, כתבו ראשונים ואחרונים שאף אם היה ראוי לאסרו מדרבנן, לא אסרוהו חכמים (ראה תוספות בבא מציעא סד ב ד"ה ולא, ושו"ת חתם סופר יו"ד קו, ורש"ש בבא מציעא סז ב בדעתם; מאירי מגילה ד א ד"ה ויש; לבוש או"ח תקפח ה; ט"ז יו"ד קיז סק"א ושם חו"מ ב; פרי מגדים שער התערובות ג א ד"ה ודבר המעמיד; שו"ת חתם סופר אהע"ז קמז, ועוד), שאין כח לחכמים לאסור דבר שהתורה פירשה אותו להיתר, ואין בכחם להחמיר אלא בדבר שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש בתורה (ט"ז יו"ד שם, וחו"מ שם), או שאף שיש להם כח לכך, לא רצו חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר (שו"ת מחנה חיים ב יו"ד כו, בדעת הרמב"ם וברטנורא, לפירושו בדבריהם; היכל יצחק אהע"ז א י: מסתבר), שחששו שמא לא יתקבלו דבריהם, כיון שמפורש בתורה להיתר (באר יעקב יו"ד קיז (סו א ד"ה ומה). ועי' בית מנחם (יפה) א א), ואיסור חכמים נראה כ"חוכא ואיטלולא" [צחוק והיתול] (באר יעקב שם; מכתם לדוד יו"ד יד ד"ה ואכתי). יש שכתבו שמטעם זה, שאין אוסרים דבר המפורש בתורה להיתר, הוא שלא גזרו חכמים שלא למול בשבת מפני החשש שיעביר את הסכין ארבע אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור הוצאה - כשם שגזרו מטעם זה על תקיעת-שופר (ראה ערכו) ונטילת-לולב (ראה ערכו) וקריאת-המגילה (ראה ערכו) בשבת (ראה לעיל: כח החכמים) - כיון שהדבר מפורש בתורה שמלים אף בשבת (ראה ויקרא יב ג, ושבת קלב א, וראה ערך מילה. מאירי מגילה ד א ד"ה ויש מתרצין; ט"ז או"ח תקפח ה). ויש חולקים וסוברים שחכמים אוסרים אף דבר המפורש בתורה להיתר (ראה ריטב"א (החדש) בבא מציעא ע ב ד"ה א"ר נחמן; שער המלך יסודי התורה ה ח, בדעת תוספות סוכה מ ב ד"ה על; שו"ת רבי עקיבא איגר א; שו"ת חתם סופר יו"ד קט, בדעת תוספות פסחים נ א; פתחי תשובה יו"ד קיז סק"ג, בדעת תוספות חולין יב א ד"ה פסח; לחם משנה מלכים ג ז; מנחת חינוך בקומץ המנחה למצוה רפז (במהדורת מכון ירושלים נדפס במצוה רנד), ועוד), ומהם שכתבו שהדברים אמורים דוקא בדבר הרשות, אבל דבר שעשאו הכתוב מצוה, כגון הלואה ברבית לנכרי, לסוברים כן (ראה ערך רבית), או המצוה למלכי בית דוד לדון (ראה ערך בית דין), אין כח לחכמים לבטלו (שער המלך שם ד"ה ולע"ד כפי; שו"ת רבי עקיבא איגר שם; שו"ת שיבת ציון לג; שדי חמד מערכת יו"ד כלל יט). דבר שמפורש בדברי-קבלה להיתרדבר שמפורש בדברי-קבלה (ראה ערכו) להיתר, הרי הוא כדבר שהיתרו מפורש בתורה, שלא אסרוהו חכמים, לסוברים כן (ראה לעיל. ראה תוספות הרא"ש סנהדרין יט א, וגליון אלפס בבא מציעא לט א; כסף משנה מלכים ג ז; עמודי כסף כללים דף מד ב ד"ה דבר; תוספות אנשי שם כלאים ח ב), כגון אותה שאמרו שאף על פי שגזרו חכמים שמלכי ישראל אינם דנים (ראה ערך בית דין), מלכי בית דוד לא גזרו בהם והם דנים, שנאמר: בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט (ירמיה כא יב. ראה ערך הנ"ל), ואף על פי שלא גזרו על שאר המלכים שאינם מבית דוד שלא לדון אלא לאחר שנאמר פסוק זה, לא גזרו אף על מלכי בית דוד שלא לדון, כיון שהקדוש ברוך הוא ציוה להם למלכי בית דוד בפירוש שידונו (תוספות הרא"ש שם; כסף משנה שם. וראה לחם משנה שם). דבר שלמדים מדרשהדבר שלמדים מדרשה שהוא מותר, נחלקו בו אחרונים:
ויש מוסיפים בכך טעם, שזה שאין חכמים אוסרים דבר שהתורה התירה אותו בפירוש הוא מפני שזה נראה כ"חוכא ואיטלולא" [צחוק והיתול], לסוברים כן (ראה לעיל), ודבר שנלמד מדרשה ואינו כתוב במפורש, אין עקירתו נראית חוכא ואיטלולא (באר יעקב יו"ד קיז; שו"ת בנין עולם יו"ד י). כשעל ידי תקנת חכמים לא נעקר הכתוב לגמריאף לסוברים שחכמים אינם עוקרים דבר המפורש בתורה להיתר, אין זה אלא כשנעקר בכך הכתוב לגמרי, אבל אם על ידי תקנת חכמים לא נעקר הכתוב לגמרי, יש שחכמים אוסרים (ראה ט"ז או"ח סוף סי' תקפח, שכשאינם עוקרים לגמרי, כגון תקיעת שופר שלא עקרוה אלא בשבת, יש להם כח; נודע ביהודה תנינא יו"ד סב; שו"ת חתם סופר יו"ד קו, וראה שם קט; אבני נזר או"ח מח ז), שדברי תורה מתקיימים במה שלא נעקר (ראה שו"ת חתם סופר יו"ד קט, וערוך לנר סוכה מג א ד"ה אין), כגון האיסור שאסרו חכמים להלוות לגוי ברבית (ראה ערכו), שמא ילמד ממעשיו (ראה ערך רבית), אף על פי שמפורש בתורה שמותר להלוות לו ברבית, לסוברים כן (ראה דברים כג יא, וגמרא בבא מציעא ע ב, וראה ערך הנ"ל), יכלו חכמים לאסור לפי שלא אסרו כל הלואה ברבית לגוי, שהרי התירו להלוות לו ברבית בכדי חייו של ישראל, וכן התירו לתלמיד חכם להלוות לגוי ברבית (ראה ערך הנ"ל. אחרונים הנ"ל). לאסור הדבר מטעם אחרדבר המפורש בתורה להיתר, שבא הכתוב לומר שאינו בכלל איסור מסויים, יש מן האחרונים שכתבו שדוקא להחמיר על דין תורה באותו איסור עצמו שהתורה התירתו אין חכמים מחמירים, אבל אפשר שיאסרו חכמים את הדבר מטעם אחר, כגון הלוואה לנכרי ברבית, שהתורה התירה אותה בפירוש (דברים כג כא, וראה ערך רבית), אין לחכמים לאסרה כדי להחמיר באיסור רבית, אבל אפשר שיאסרוה כדי שישראל לא ילמד ממעשי הנכרי, שאיסור זה אינו סותר לתורה שהתירה, שהתורה התירה מאיסור רבית, וחכמים אסרו מטעם שלא ילמד ממעשיו (שו"ת חתם סופר יו"ד קט, ושם חלק ו נב, וחידושי חתם סופר לבבא בתרא מח ב ד"ה ואולי), וכן האיסור לאדם לישא את אשת חמיו - אף כשאינה אם אשתו - מפני מראית העין (ראה ערך אשה ובתה), כתבו אחרונים שלא אסרוה חכמים בתורת שניות (ראה ערכו), שבפירוש התירו הנביא, כמו שנאמר בדוד: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ (שמואל ב יב ח), שהותרו לו נשי שאול חמיו, אבל אפשר שיאסרוהו משום מראית העין, לפי שינוי המקום והזמן (שו"ת חתם סופר אהע"ז א לח). ויש חולקים, וסוברים שכל שההיתר מפורש בתורה אין בכח חכמים לאסור מכל טעם שהוא (אגרות משה אהע"ז א לה). להנהיג איסור בדרך מנהגלהנהיג איסור, דרך מנהג (ראה ערכו) בלבד, בדבר שהוא מפורש בתורה להיתר, נחלקו בזה אחרונים:
ויש סוברים שאין לחלק בין איסור חכמים למנהג (שו"ת בנין עולם יו"ד י. וראה שו"ת בכורי שלמה אהע"ז ב (תשובת רי"ז שטערן)). על חרם (ראה ערכו) שחכמים מחרימים שלא לעשות מעשה, ואף מעשה המפורש בתורה להיתר, ראה ערך חרם דרבנו גרשם. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
