|
כבוד הבריות הגדרה[1] - כבודו של אדם שייפגע, בתורת טעם לדחות בגללו קיום מצוה או לעבור על איסור ערך זה דן בחיוב המוטל על האדם לקיים מצוה, או להימנע מלעבור על איסור, אף על פי שהוא או אדם אחר מתבזה בקיום המצוה או בזהירות מן האיסור, ועל האופנים שאדם פטור מלקיים מצוה ורשאי לעבור על איסור, אם על ידי קיום המצוה או בהימנעות מן האיסור יבא הוא, או אדם אחר, לידי בזיון או פחיתות כבוד, שעל אלו אמרו: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (ברכות יט ב ושם נתבאר; ירושלמי נזיר ז א; רמב"ם שבת כו כג). בכמה מצוות ודינים דרשו בהם שטעמם משום כבוד הבריות, כגון: חזרה מן המלחמה (ראה ערכו), שאמרו בה חכמים: בא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות, שהירא ורך הלבב חוזר מן המלחמה (ראה ערך מלחמה), וכדי שלא יתבייש בזה שהוא ירא ורך לבב, ציותה התורה שישובו מן המלחמה אף מי שאירס אשה ולא נשאה, או שבנה בית ולא חנכו (ראה ערך הנ"ל), שיאמרו על זה החוזר מן המלחמה מפני היראה: שמא בנה בית, שמא אירס אשה (ספרי לדברים כ ג, ומלבי"ם שם). וכן חיוב תשלומי ארבעה-וחמשה (ראה ערכו) - שהגונב שה וטבחו או מכרו משלם ארבעה, ואילו הגונב שור וטבחו או מכרו משלם חמשה (ראה ערך ארבעה וחמשה) - אמר בו רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו, חייבו הכתוב חמשה, ואילו שה, שהגנב הרכיבו על כתפו - וזלזל את עצמו בו (רש"י בבא קמא עט ב ד"ה שה) - לא חייבו הכתוב אלא ארבעה (גמרא בבא קמא שם). וכן אמרו: למה אמרה תורה להחריב את המקומות שעבדו בהם עבודה-זרה (ראה ערכו) ולאבד את האילנות שעבדום (ראה ערך בעור עבודה זרה), מפני שמזכירים גנותו של אדם, והלא דברים קל וחומר, ומה אם כך חס הקדוש ברוך הוא על כבודם של הרשעים, קל וחומר על כבודם של צדיקים (תורת כהנים פרשת קדושים י). על מצוות אלו ומצוות נוספות כיוצא בהן, ראה ערך טעמא דקרא: טעם בתורת דרש, ובערכים המיוחדים לכל מצוה מאותן המצוות. הדין וגדרואיסורים מדאורייתאאיסור לא תעשה המפורש בתורה, אינו נדחה מפני כבוד הבריות (ראה ברכות יט ב; רמב"ם כלאים י כט), והמוצא כלאים (ראה ערכו) - של תורה (רמב"ם שם) - בבגדו, פושט את בגדו מעליו מיד, אפילו בשוק (רב יהודה אמר רב בברכות שם [לגירסא שלפנינו]; טור יו"ד שג. וראה רמב"ם ושו"ע שם, ברואה כלאים על חברו), ואף שישאר ערום כשיפשטנו (ראה תוספות בבא מציעא ל ב ד"ה אלא; פירוש הרשב"ץ ברכות שם), מוטב שיתבייש בעולם הזה, ולא יתבייש בעולם הבא (רשב"ץ שם), וחייב לפשוט מעליו את בגד הכלאים אפילו הוא תלמיד חכם (המכתם ברכות שם, וראה רמב"ם שם, (לשיטתו לעיל, שמדובר ברואה כלאים על חברו): אפילו היה רבו שלמדו חכמה, (ובשו"ע שם: אפילו היה רבו)), ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה - חשובים (ראה רש"י ברכות יט ב ד"ה אין, ורש"י למשלי כא ל) - לנגד ה'" (משלי שם), כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב (ברכות שם, וראה ערך כבוד חכמים). וכן מי שנפסקה לו ציציתו ברשות-הרבים (ראה ערכו) בשבת ונפסלה, חייב לפשוט את אותו הבגד (ראה מנחות לז ב, לשון ראשון במעשה המוזכר שם, ושאגת אריה נח, ושו"ת שאילות שמואל א; שו"ע הרב או"ח יג ד, ומשנה ברורה שם סק"ט), שאיסור טלטול הציציות ברשות הרבים בשבת, כיון שהוא מן התורה (ראה ערך מוציא), אינו נדחה מפני כבוד הבריות (ראה גמרא שם). ובכמה מצוות של תורה מצינו בהן לימודים מיוחדים שנדחות הן מפני כבוד הבריות כגון:
איסורים מדרבנןאיסורים דרבנן נדחים הם מפני כבוד הבריות, ועל כך אמרו: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (ברכות יט ב; ראה שבת פא ב, ושם צד ב, ומנחות לח א), שכבוד הבריות דוחה איסורים שמדברי סופרים, שהם נקראים "לא תעשה שבתורה", אף שמדברי סופרים הם, לפי שעליהם כתוב "לא תסור" - לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים יז יא) - ומכתוב זה נלמד החיוב לשמוע לכל דברי חכמים (ראה ערך דברי סופרים: החיוב לקיימם, ושם אם הוא חיוב מהתורה, או שהדרש מהכתוב אינו אלא אסמכתא), ומשום כבוד הבריות התירו חכמים (רב בר שבא ורב כהנא בביאורו, בברכות יט ב, ורש"י שם ד"ה כל. וראה להלן: דחיית איסורים דרבנן). דחיית שאר מצוות בשב ואל תעשהכשם שמצוות קרבן-פסח (ראה ערכו) ומילה (ראה ערכו) נדחות מפני כבוד המת (ראה לעיל), בשב ואל תעשה, כך שאר המצוות שבתורה נדחות הן מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה (ראה רש"י ברכות כ א ד"ה שב; תוספות בבא מציעא ל ב ד"ה אלא; מאירי וחידושי הר"ן מגילה ג ב. וכן משמע משאר ראשונים ברכות ומגילה שם, ומסתימת הרבה ראשונים ואחרונים, וראה להלן), ואפילו אין שום מצוה בכבוד הזה שמחמתו המצוה נדחית, שאף במת מצוה, לא מצות הקבורה (ראה ערכו) היא שדוחה את מצות הפסח, אלא כבוד הבריות, שהמת לא יהיה מוטל בבזיון שעה אחת, הוא זה שדוחה אותה, שמצות הקבורה אין בכחה לדחות מצוה אחרת, שאין עשה דוחה עשה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה. שו"ת שאגת אריה החדשות יב; פרי יצחק א כו סוף ד"ה וביותר). ויש סוברים בדעת ראשונים שדוקא קבורת מת מצוה דוחה שאר מצוות, אבל שאר כבוד הבריות, אין מצוות ואיסורים של תורה נדחים מפניו, אפילו בשב ואל תעשה (ראה רמב"ם כלאים י כט, שהשבת אבדה נדחית מפני כבוד הבריות מפני שהוא לאו שבממון, ולא הזכיר שהוא שב ואל תעשה, וראה תומים כח ס"ק יב, ושו"ת כתב סופר יו"ד סוף סי' קס, ושדי חמד מערכת הג' אות כ בשם מקנה אברהם בדעתו), ולדעה זו כתבו אחרונים כמה טעמים שאין ללמוד ממת מצוה, שמותר להיטמא לו אף אם משום הטומאה סופו ליבטל ממצות קרבן פסח, לכל התורה:
דחיית שאר איסורי תורהאף שלמדים מן הכתוב שמצות השבת אבדה והאיסור להתעלם מהשבתה נדחים מפני כבוד הבריות (ראה לעיל), אין למדים ממנה שיהא כבוד הבריות דוחה שאר איסורים שבתורה, ש"אסורא-מממונא-לא-ילפינן (ראה ערכו)" [אין למדים איסורים מדיני ממונות] (ברכות יט ב), שאם חסה התורה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לצורך ממון אחרים, אין ללמוד מזה לאיסורים (מאירי שם), שממון קל הוא מאיסור (רש"י ונמוקי יוסף ברכות שם; ריטב"א בבא מציעא ל ב ד"ה ותו), או שממון ניתן למחילה (תוספות שבועות ל ב ד"ה אבל, ומשמע שגרסו כך בגמרא ברכות שם). אמנם יש אמוראים שנראה מדבריהם שהם חולקים על זה, וסוברים שכבוד הבריות דוחה אפילו איסור לאו שמן התורה אפילו בקום ועשה (ראה ברכות יט ב: ת"ש גדול כבוד הבריות כו', אחיכו עליה כו', ורש"י שם בדעתם, וראה שו"ת מנחת אלעזר א כד אות א, וראה שו"ת לחם שערים לח ב, בדעת רבינא בלשון ראשון במנחות לז ב), וכן אמרו בירושלמי שלכבוד הרבים מותר לכהן להיטמא אפילו בטומאה של תורה (ירושלמי ברכות ג סוף הלכה א), ועוד אמרו שהמהלך בשוק ונמצא לבוש בכלאים האסורים דבר תורה, הרי זה מותר - כלומר, אינו צריך לפשוט את בגדו בשוק - שגדול כבוד הבריות שהוא דוחה את המצוה בלא תעשה (אחד מהאמוראים בירושלמי כלאים ט א, וראה שם שיש אמורא שאוסר), וכתבו ראשונים ואחרונים שלדעת הירושלמי כבוד הבריות דוחה מצות לא תעשה של תורה אפילו בקום ועשה (האשכול [רצב"א] הלכות טומאת כהנים (עמ' 178), ופירוש ר"ש סיריליאו ופני משה ברכות ג סוף הלכה א, בדעת ירושלמי ברכות שם; רא"ש הלכות כלאי בגדים ו, בדעת ירושלמי כלאים שם; שאילת יעבץ ב קעח, ועוד). ויש מן הראשונים שכתבו שאף לדעת הירושלמי אין כבוד הבריות דוחה מצות לא תעשה שמן התורה בקום ועשה (אור זרוע א הלכות כלאים רצט), וזה שהתירו לכהן להיטמא בטומאה של תורה לכבוד הרבים, לא בטומאה ודאי התירו, אלא בספק טומאה (פירוש מבעל ספר חרדים לירושלמי שם), ואותה שאמרו שכבוד הבריות דוחה כלאים האסורים דבר תורה, אין הכוונה לאיסור תורה ממש, אלא לאיסור דרבנן, שהתורה הזהירה עליו בלאו של "לא תסור" (אור זרוע שם; ר"ש כלאים ט ד). גדר האיסור שנדחהכבוד הבריות שדוחה איסור, יש מן האחרונים שכתבו שאין זה בגדר "הותרה" - כלומר שהדבר לא הותר לגמרי כאילו אין שם איסור - אלא הוא בגדר "דחויה", שהאיסור קיים, אלא שהוא נדחה (ראה חוות יאיר רלו; מכתם לדוד יו"ד נא, בדחיית איסורים דרבנן). ויש שנראה מדבריהם שיש חילוק בין איסור תורה לבין איסור דרבנן, שאיסור תורה שהוא עובר עליו בשב ואל תעשה מפני כבוד הבריות, יש לו למהר למקום שיוכל להימנע מלעבור על האיסור, ומי שנפסקו ציציות בגדו בחול במקום שרבים מצויים שם, אף שאינו צריך לפשוט את הבגד, שהאיסור ללבוש בגד החייב בציצית בלי ציצית נדחה מפני כבוד הבריות, יש לו למהר לביתו לפשטו (מגן אברהם יג סק"ח, ופרי מגדים שם בביאורו[3]), אבל איסור דרבנן שנדחה מפני כבוד הבריות, לדעתם אינו צריך למהר להסירו (מגן אברהם שם), ולפיכך אם נפסקו לאדם ציציותיו בשבת, שמן התורה כיון שאסור להטיל ציצית בבגדו בשבת, אינו מצווה להטילה בו בו ביום, ואינו אסור בלבישת בגד זה בלי ציצית (ראה ערך ציצית), ואין בלבישתו בשבת בלי ציצית אלא איסור דרבנן, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), אינו חייב למהר לביתו להסיר את הבגד מעליו (מגן אברהם שם, על פי טור ורמ"א יו"ד שג), וכן יש מצדדים לומר שכבוד הבריות שדוחה איסורים דרבנן הוא בגדר "הותרה", ואין מוטל על האדם לעשות השתדלות כדי שלא לבא לידי דחיית מצוה דרבנן משום כבוד הבריות (אשל אברהם [בוטשאטש] שם: אולי[4], וראה מגן אברהם שם). ויש שכתבו שבכל מקום שכבוד הבריות דוחה איסור תורה בשב ואל תעשה, אין זו עבירה כלל, כמו במקום שעשה-דוחה-לא-תעשה (ראה ערכו), כיון שהמצוה נדחית על פי דין תורה (קובץ ביאורים גיטין אות כו ד"ה ובעיקר). כבודו של מי נדחהכבוד הבריות שדוחה מצוות ואיסורים מסויימים, אין הבדל בדבר בין כבוד תלמיד חכם לבין כבוד זולתו משאר העם (חיבור התשובה למאירי מאמר א ה, באיסורים דרבנן. וכן משמע מסתימת כל המפרשים). ומצאנו אופנים נוספים שדנו בהם אם כבודם נדחה וכדלהלן:
כשאין אחרים שרואים אותוכבוד האדם עצמו, כשאין שם אחרים הרואים אותו, כגון שלא יהא מקומו מטונף, אף הוא בכלל כבוד הבריות הוא, ואיסור דרבנן הגורם לכך נדחה מפניו (ראה לעיל: איסורים מדרבנן. וראה שו"ת חוות יאיר סוף סי' צו, שכבוד הבריות אינו אלא בבזיון שגלוי לרבים, וצריך ביאור), וכתבו ראשונים שעל כך אמרו ביוצא חוץ לתחום שלא לדעת, שאין לו אלא ארבע אמות (ראה ערך תחומים), שאם הוצרך לנקביו, איסור תחומים (ראה ערכו) דרבנן נדחה הוא מפני כבוד הבריות, ויכול הוא לצאת חוץ לאותן ארבע אמות (ראה רא"ש עירובין ד א בשם ר"י ברצלוני, וראה חידושי המאירי [ברוידא] שם מא ב), וכן כתבו ראשונים שלאחר שעשה צרכיו, יש לו רשות להתרחק משם עד מקום שיכלה שם הריח, כי אין זה כבוד הבריות לישב כל היום במקום מטונף (רא"ש שם). יש מן הראשונים שסוברים שיוצא חוץ לארבע אמותיו אפילו לא הוצרך אלא להשתנת מים (רבינו חננאל עירובין שם; חידושי המאירי [ברוידא] שם[8]), כדי שלא יהיה הוא בעצמו מזולזל מריחם (חידושי המאירי שם); ויש מצדדים לומר שדוקא אם הוצרך לגדולים, שאינם נבלעים במקומם ויש בהם ריח רע, התירו (ספר העתים שם, הובא ברא"ש שם. וראה שו"ע או"ח תו בשם יש אומרים, שדוקא לנצרך לגדולים התירו, ומשנה ברורה שם סק"ט, שיש להחמיר כדעה זו). ויש מהגאונים והראשונים שכתבו שלא משום כבוד עצמו אמרו שיכול לצאת, אלא מפני שאינו יכול לעשות צרכיו לעיני בני אדם (ספר העתים שם (ורא"ש שם בשמו), בדעת תשובה לרב האי גאון; שו"ת הרמב"ם [בלאו] שח; שו"ת תשב"ץ ד טור ג (חוט המשולש) יב; שו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] צו, בהוספת המהדיר מכתב יד פארמא), והתירו לו לצאת עד שימצא מקום צנוע (שו"ע שם). בדבר שהוא בזיון רק לאדם מסוייםדבר שהוא בזיון רק אצל אדם בעל מעלה מסויימת, כתבו אחרונים שהכל לפי דעת בני אדם ולפי הענין, ולכן זה שהוא בזיון אצלו, המצוה נדחית מפני כבודו, וזה שאינו בזיון אצלו, אין המצוה נדחית אצלו, וזה הוא הטעם לכך שאף שעשיר או שאר נכבד היודע עדות לחברו חייב ללכת להעיד לפני כל בית דין, שאצלו אין זה חשוב בזיון לילך אצל הדיין, תלמיד חכם פטור מללכת להעיד בעדות ממון בפני דיין שקטן ממנו בחכמה, שלתלמיד חכם ההליכה לדיין שפחות ממנו, הרי היא בזיון (פרי יצחק א סוף סי' נב). ויש שכתבו שאין לדחות מצוה אלא משום דבר שהוא גנאי לכל אדם, כגון מת שאין קוברים אותו, או ללכת ערום בפרהסיא, אבל בדבר שאינו בזיון אלא לאדם מסויים לפי תכונתו, אין בו כדי לדחות מצוה (פרי יצחק שם נג [תשובת ר"נ אמשטרדם] סוף ד"ה שוב). גנאי שיש אנשים שמתביישים בו, ויש אנשים - ששווים להם במעלה - שאינם מתביישים בכך, יש מן האחרונים שכתבו שהדבר תלוי בכל אדם ואדם לפי מה שהוא (שיירי כנסת הגדולה או"ח סוף סי' יג, הובא באליה רבה שם סק"ד, ובאר היטב שם סק"ח, ובמשנה ברורה שם ס"ק יב, ועוד). כשאותו אדם אינו חשוב בעיני הבריותדבר שהוא גנאי אצל אדם מסויים, ואותו אדם אינו חשוב בעיני הבריות שיהא דבר זה גנאי אצלו, שאין בו מעלה של עושר או משפחה וכיוצא, אלא שהוא מגביה דעתו ומחשב את עצמו ומתבייש בדבר זה מן הבריות, כתבו אחרונים שאין לפוטרו ממצוות משום גנאי כזה (ראה דרישה חו"מ רעב ח (הובא בשו"ע הרב הלכות מציאה ופקדון ס"ק לו, וראה קונטרס אחרון שם אות ז), בהשבת אבדה, וראה בית אהרן בבא מציעא ל ב). כשניכר על עושהו שעושה זאת לשם מצוהמעשה שניכר על עושהו שעושה אותו לשם מצוה, כתבו אחרונים שאפילו הוא מתבזה באותו מעשה, אין כבוד הבריות דוחה את המצוה, שאדרבה, זהו כבודו שהוא עוסק במצוה, וניכר שהוא עושה מעשה לכבוד ה' יתברך (ראה פרי מגדים או"ח רנ משבצות זהב סק"ב, וביאור הלכה שם ד"ה כי, בחכמים שנהגו זלזול בעצמם כדי לקיים מצוות), וכתוב בדוד המלך: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וגו', וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי (שמואל ב ו יד-כב. חוות יאיר רה), כגון הכנת צרכי שבת, שחייב בה אף אדם חשוב ביותר שאין דרכו לקחת דברים מן השוק ולהתעסק במלאכות שבבית, שזה הוא כבודו (רמב"ם שבת ל ו. וראה ערך כבוד שבת; כבוד יום טוב), שדוקא אם אין הדבר ניכר שהוא עושה מעשה זה לשם מצוה, בזיון הוא לו (פרי מגדים וביאור הלכה שם). מצוה שעצם העיסוק בה יש בו בזיוןמצוה שעצם העיסוק בה יש בו משום בזיון, אינה נדחית מפני כך, שאין לומר על העיסוק במצות ה' שהוא אינו לפי כבוד האדם, ולא פטרוהו משום כבוד הבריות אלא אם על ידי קיום המצוה הוא בא לידי בזיון שאינו מעצם עשיית המצוה, כגון מת המוטל בחמה, שאין מצוה הגורמת לבזיון זה, אלא שאפשר לסלק את הבזיון אם יעברו על איסור טלטול מוקצה, או הלבוש בגד כלאיים, שהבזיון שבפשיטת הבגד ברבים אינו בא מחמת המצוה, אלא מזה שהולך אחר כך ערום בשוק (פרי יצחק א נב ד"ה ומעתה נבא וד"ה והא דשקיל, וסי' נה ד"ה ובעיקר; קריינא דאיגרתא א קסג). על דבר שבממון, אם פטור ממנו אף כשהבזיון הוא מעצם קיום המצוה, ראה להלן: במצוות שבממון. כשיכל בקל למנוע את הגנאידבר שאם היה האדם מכינו לא היה צורך לאיסור להידחות מפני כבוד הבריות - והיה יכול להכינו בקל, בלי טורח (תוספות סוכה לו ב ד"ה בשבת, וראה תוספות שבת פא ב ד"ה מהו) - כגון להכין קיסם לחצוץ בו את השיניים בשבת, שלפעמים נראה המאכל שנשאר בין השיניים מבחוץ, וגנאי הוא לו (רש"י שבת שם ד"ה מן), אם לא הכין קיסם מבעוד יום, ובשבת אין לו אלא קיסם שהוא מוקצה (ראה ערכו), אסור לו ליטלו בשבת כדי לחצוץ בו את השינים (שבת פא ב; שו"ע או"ח שכב ד (ומגן אברהם שם)), שהיה לו להכין קיסם במקום שהוא עתיד לסעוד מאתמול (שבת פא ב: אדם קובע מקום לסעודה, ורש"י ד"ה התם). ואם הזמינו חברו לסעודה בשבת, שלא היה יכול להכין מאתמול דבר מה לחצוץ בו את השיניים, מותר לו ליטול קיסם שהוא מוקצה לחצוץ בו את שיניו (מגן אברהם שם סק"ד, וראה שם שדוקא במקום שדבר זה נחשב לגנאי). וכן הכנסת אבנים - שהן מוקצות (ראה רש"י שבת פא א ד"ה מותר, וסוכה לו ב ד"ה מותר), או להכניסן מכרמלית לרשות היחיד (תוספות סוכה שם; רמ"א בשו"ע או"ח שיב א) - בשבת לבית הכסא, שהתירו חכמים לצורך קינוח (ראה שבת פא א; רמב"ם שבת כו ד; טוש"ע שם), מפני כבוד הבריות (שו"ע שם[9]), ואפילו להעלותם לגג - שיש בזה טירחא יתירה (רש"י שם ב; שו"ע שם) שהיא אסורה בשבת (ראה ערך שבות) - התירו (שבת שם; שו"ע שם), לא אמרו כן אלא בבית הכסא שנכנסים אליו אנשים אחרים, שלא היה יכול להכין אבנים מאתמול, שמא יטלו אותן אחרים (ראשונים דלהלן), אבל אם בית הכסא מיוחד הוא לו, ואין נכנסים שם אחרים, אסור לו להביא לשם אבנים בשבת, כיון שהיה אפשר לו להכינן מאתמול (תוספות סוכה שם; שו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] צו; הגהות מיימוניות שבת כו ד; מגן אברהם או"ח שיב סק"א). באופן שהביא עצמו בפשיעה לידי בזיוןוכן המביא את עצמו בפשיעה לידי כך שיתבזה אם לא יעבור על איסור, אין האיסור נדחה מפני כבודו (פרי מגדים או"ח אשל אברהם סוף סי' שח), וגם אחרים אין להם לעבור על איסור משום כבודו של זה שפשע (מלא הרועים כבוד הבריות כג), ואדם שידע לפני שבת שהציציות שבטליתו פסולות הן, ולא תיקן אותן, כתבו אחרונים שאסור לו ללבוש טלית זו בשבת - אפילו הוא מתבזה על ידי כך - כיון שהיה צריך לתקן את הציציות לפני שבת (מגן אברהם יג סק"ח), ואם לבש בגד זה ויצא בו לכרמלית בשבת, חייב לפשטו, אף שמתגנה בכך גנאי גדול (פרי מגדים שם). ומכל מקום אם מפני שלא בדק את הציצית לא ידע שהיא היתה פסולה כבר בזמן שיצא מביתו, אף אם בשעה שהיה עומד בכרמלית נודע לו שכבר בשעה שיצא פסולה היתה, כתבו אחרונים שאין קונסים אותו - להחשיבו כמי שבא לידי כך בפשיעה - מפני שלא בדקו, שאף אם היה לו לבדקו, במקום כבוד הבריות לא קנסו (בית יוסף או"ח יג), וכן אם ידע לפני שבת שהציצית פסולה, ושוב שכח לתקנה לפני שבת, אין זו פשיעה, ומותר לו ללבוש את הטלית בשבת (הגהות רבי עקיבא איגר לשו"ע שם). בשב ואל תעשהמשום כבוד הבריות נדחית בשב ואל תעשה אפילו מצוה שמן התורה (ראה לעיל: הדין וגדרו), שאינו עוקר דבר תורה במעשה בידים, אלא הוא יושב במקומו, ודבר תורה נעקר מאליו (רש"י ופסקי הרי"ד ברכות כ א, וריטב"א שם יט ב; נמוקי יוסף מגילה ג ב), כמו שלמדו מן הכתוב שההולך לשחוט את פסחו, ויש לפניו מת-מצוה (ראה ערכו), שקובר הוא את המת, אף שבכך הוא נטמא ממנו ולא יוכל לקיים את מצות הקרבת קרבן הפסח, שכבוד הבריות דוחה את מצות קרבן הפסח בשב ואל תעשה (ראה לעיל שם), ולפיכך הלבוש בבגד שנפסלו ציציותיו, שזה שהוא לבוש בבגד בלי ציצית כשירה אינו חשוב מעשה, לסוברים כן (מגן אברהם יג סק"ח, על פי יבמות צ ב, ורש"י ברכות כ א ד"ה שב, ראה מחצית השקל שם, וראה אחרונים דלהלן), אם יש שם אחרים הרואים אותו, שהוא מתבזה בפשיטת הבגד בפניהם, אינו חייב לפשוט אותו (חתם סופר שבת קלא ב, ושו"ת שאילות שמואל א, ואמרי בינה או"ח א, בביאור גמרא מנחות לח א, במי שנפסקו ציציותיו בשבת). וכן מי שבכדי שיוכל לקיים מצות עשה זקוק להשכיר את עצמו, מצדדים אחרונים שאם אינו מוצא להשכיר את עצמו אלא בדרך שבזיון היא לו, פטור הוא מכך, שגדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בשב ואל תעשה (חזון איש בבא קמא כג ס"ק כח[10]). וכן צער-בעלי-חיים (ראה ערכו), שאף על פי שהוא אסור מן התורה, לסוברים כן (ראה ערך צער בעלי חיים), אמרו בזקן שרואה את בהמת חברו רובצת תחת משאה, ופריקת הבהמה אינה לפי כבודו, שפטור הוא מלפרוק (ראה ערך פריקה וטעינה), וכתבו ראשונים בטעם הדבר, שכיון שצער בעלי חיים הותר לתשמישם של בני אדם - לסוברים כן (ראה ערך צער בעלי חיים) - כל שכן שהותר לכבודם בשב ואל תעשה, שגדול כבוד הבריות (חידושי הר"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא לב ב). אופנים שאינם נחשבים לשב ואל תעשהאף שכבוד הבריות דוחה אפילו מצוה שמן התורה בשב ואל תעשה, המוצא כלאים (ראה ערכו) של תורה בבגדו חייב לפשוט את הבגד מיד, אפילו עומד הוא בשוק, ואין כבוד הבריות דוחה את האיסור (ראה לעיל: הדין וגדרו), מפני שהלבוש בכלאים חשוב הוא עוקר את האיסור במעשה ממש, שהוא לובש את הכלאים (רש"י ברכות כ א ד"ה שב, על פי גמרא שם). על הטעם שהיותו לבוש בכלאים חשוב עושה מעשה, ראה ערך לאו שאין בו מעשה. וכן הלובש טלית שנפסקו ציציותיה, שיש סוברים שהוא חייב לפושטה אפילו הוא מתבייש לשבת כך בלא טלית (רמ"א לשו"ע או"ח יג ג, ביום חול[11]), משום שאין כבוד הבריות דוחה עשה שבתורה (דרכי משה שם), יש סוברים שטעמם מפני שלבישת הבגד בלי ציצית חשובה כביטול מצות ציצית במעשה (שושנת העמקים כלל ב, וראה שם שדוקא אם היתה תחילת הלבישה באיסור, וראה פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ח), אלא שיש חולקים וסוברים שלבישת בגד בלא ציצית אינה חשובה עבירה בקום ועשה (מגן אברהם שם סק"ח, על פי יבמות צ ב, ורש"י ברכות כ א ד"ה שב, ראה מחצית השקל שם), וזה שחייב לפושטה הוא מפני שאין בישיבה בלא טלית אלא גנאי קטן, שאף בשב ואל תעשה אינו דוחה מצוה, לסוברים כן (ראה להלן: גנאי קטן). באופן שמפריש את חברו מאיסוראדם הרואה את חברו עובר על איסור בקום ועשה, שחייב הוא להפריש אותו מלעבור על האיסור - אפרושי-מאסורא (ראה ערכו, ושם מחלוקת אחרונים אם החיוב הוא מהתורה, או שאינו אלא מדרבנן, והסמיכוהו על לפני-עור (ראה ערכו)), והוא אינו יכול להפרישו אלא באופן שאינו לפי כבודו, נחלקו ראשונים אם חייב הוא להפרישו:
גנאי קטןגנאי קטן, יש מן הראשונים שכתבו שאינו דוחה מצוה או איסור שמן התורה, אפילו בשב ואל תעשה, שזה שאמרו שכבוד הבריות דוחה מצוה או איסור שמן התורה אינו אלא בגנאי גדול (תוספות בבא מציעא ל ב ד"ה אלא, ושבועות ל ב ד"ה אבל בתירוץ ראשון, ותוספות הרא"ש ברכות כ א, ושבועות שם; פרי יצחק א כו ד"ה אלא, בדעת הרמב"ן בבא מציעא לג א), כגון קבורת מת מצוה שאין לו קוברים, שהוא מוטל בבזיון, ויש חשש שיסריח או שיאכלוהו כלבים (תוספות בבא מציעא שם), וכן ללכת ערום בשוק, הרי זה גנות ובזיון גדול, כמו שאמרו שאין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום (ראה יבמות סג ב. תוספות בבא מציעא שם; תוספות הרא"ש ברכות שם). ויש חולקים וסוברים שאיסור תורה נדחה בשב ואל תעשה אפילו מפני גנאי קטן (שאגת אריה נח, וברוך טעם עשה דוחה לא תעשה ה ב, בדעת הרמב"ן; שושנת העמקים ריש כלל ו, בדעת רש"י), ויש אחרונים שכתבו שאף העדר כבוד שאין בו גנאי, הרי הוא בכלל כבוד הבריות, ודוחים איסורים לצרכו (שאגת אריה נח. וראה פרי יצחק א ריש סי' נד), אבל יש סוברים שאין להתיר איסור אלא מפני דבר המביא לידי בזיון (שאגת אריה החדשות יב ד"ה ותדע, וראה ציון הקודם, וצריך ביאור; שו"ת אגרות משה יו"ד א רמט ד"ה נמצא). איסורים שהם בשב ואל תעשה ואינם נדחיםכמה איסורים דנו בהם, שאף שאינם אלא בשב ואל תעשה, אינם נדחים מפני כבוד הבריות, וכדלהלן:
ויש מן האחרונים שחולקים, וסוברים שאף לעבור על איסור בכל שעה ושעה מותר מפני כבוד הבריות (שו"ת חמדת שלמה או"ח יז [תשובת ר"א טיקטין] ד; שו"ת דברי חיים [צאנז] או"ח לה; אמרי בינה או"ח א ד"ה ויש).
וכן בקור-חולים (ראה ערכו), אמרו בו שאפילו הגדול ילך לבקר את הקטן (נדרים לט ב; רמב"ם אבל יד ד; טוש"ע יו"ד שלה ב), וכתבו אחרונים שאף שזקן שאינו לפי כבודו פטור מלהשיב אבדה (ראה לעיל: הדין וגדרו; איסורים מדאורייתא), לבקר חולים הוא חייב, כיון שמצאנו שהקדוש ברוך הוא ביקר את אברהם אבינו, ויש לנו ללכת אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא (שיטה מקובצת נדרים שם; אהבת חסד ג ג בהגהה). הנדחה בקום ועשהאיסור ש"אינו שוה בכל", כגון האיסור שעל הכהן להיטמא למת (ראה ערך טומאת כהנים; טומאת קרובים) - שאינו נוהג אלא בכהנים זכרים (ראה ערך הנ"ל) - וכן איסור שאפשר להישאל עליו, כגון נדר (ראה ערכו) ושבועה (ראה ערכו) ואיסורי נזיר (ראה ערכו), נחלקו בהם ראשונים:
איסור מן התורה שאינו מפורש בתורהאיסור מן התורה שאינו מפורש בתורה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהוא נדחה מפני כבוד הבריות אפילו בקום ועשה (שו"ת דברי חיים [צאנז] או"ח לה, בדעת הרמב"ם כלאים י כט; פתח הדביר קצב; לימודי ה' לימוד לב ד"ה ודרך (הב'), בדעת הרמב"ם אבל ה ב), שבדבר שאינו מפורש בתורה אין שייך הטעם שאמרו שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', ואין זה חילול השם, כיון שאינו מפורש בתורה (דברי חיים שם); ויש סוברים שגם איסור שאינו מפורש בתורה אינו נדחה מפני כבוד הבריות (שו"ת שערי דעה ב פא; שו"ת מנחת אלעזר א כד סק"א). העובר על איסור תורה בשוגגהעובר על איסור תורה בשוגג, ואם יפרישוהו מאותו איסור יבוא לידי בזיון, יש מן הראשונים שכתבו שמשום כבוד הבריות אין להפרישו מן האיסור, אפילו עובר עליו בקום ועשה, כגון הרואה את חברו לבוש כלאיים בשוק, לא יאמר לו שהוא לבוש בכלאים עד שיגיע לביתו (פירוש הרא"ש כלאים ט ד, והלכות כלאי בגדים (נדה פ"ט) ו, וטור יו"ד שג בשמו; רמ"א שם א, וראה שו"ת חמדת שלמה או"ח יז א) - וישתדל להקדימו בדברים לביתו, כדי שלא יאריך באיסור, ושם יגלה לו (תפארת שמואל על הרא"ש הלכות כלאי בגדים ו ג, וראה מגן אברהם או"ח יג סק"ח) - וכן כהן הנמצא בבית ופשט את בגדיו, ומת שם מת, לא יגידו לו מיד שיש שם מת, אלא יקראו לו בסתם לקום ולצאת, וכשילבש את בגדיו יגידו לו, ואף שמניחים אותו שוהה בטומאה, שהואיל ואינו יודע, ואינו אלא שוגג, האיסור נדחה מפני כבוד הבריות (ראה תרומת הדשן רפה, ורמ"א יו"ד שעב א, ונודע ביהודה קמא או"ח לה בדעתם). בטעם הדבר שמשום כבוד הבריות אין מפרישים את השוגג, אף שחובה על האדם להפריש את חברו מאיסור (ראה ערך אפרושי מאסורא), יש מן האחרונים שכתבו שהחיוב להפריש את חברו מאיסור נדחה מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה (ראה לעיל: הדין וגדרו; דחיית שאר מצוות בשב ואל תעשה. נודע ביהודה שם), או מפני שהחיוב להפריש את השוגג אינו אלא מדרבנן, לסוברים כן (ב"ח יו"ד שג). ויש סוברים בדעת ראשונים שחייבים להפריש אף את העובר על איסור בשוגג (ראה רמב"ם כלאים י כט, וטור יו"ד שג (לפירוש הב"ח שם) בדעתו, וכן כתבו בדעתו נודע ביהודה קמא או"ח לה, ופרי יצחק א כו ד"ה ולכן נ"ל[14]; שאגת אריה נח בדעת רש"י מגילה ג ב). לדעה זו יש סוברים שכהן שהיה ישן ערום בבית ומת שם מת, צריך להודיעו שיצא משם מיד (ראה נודע ביהודה קמא או"ח לה); ויש חולקים וסוברים שאף לדעה זו אין להודיעו אלא לאחר שילביש את עצמו כראוי (בתי כלאים [לבעל תפארת ישראל] אות קמג, ושו"ת מחנה חיים ב אה"ע לב, על פי רמ"א יו"ד שג). איסור שהעובר עליו בשוגג חייב קרבןאיסור שהעובר עליו בשוגג חייב עליו קרבן, כגון איסור מלאכה בשבת (ראה ערך שבת), יש מן האחרונים שכתבו שאף בשוגג אינו נדחה מפני כבוד הבריות לדברי הכל, ואף לסוברים בשאר איסור בשוגג שנדחה הוא, הרי זה דוקא בדבר שהשוגג בו אינו צריך כפרה, אבל איסור שהעובר עליו בשוגג חייב עליו קרבן, חייבים להפרישו ממנו (ישועות יעקב או"ח יג סק"ג). במצוות שבממוןהשבת אבדהמצוות שבממון, כגון השבת-אבדה (ראה ערכו), נדחות הן מפני כבוד הבריות (ראה ברכות יט ב, וספר המאורות שם; רמב"ם כלאים י כט; נמוקי יוסף מגילה ג ב), שחסה התורה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים (מאירי ברכות שם ומגילה ג ב. וראה רדב"ז כלאים י כט: אין ראוי שידחה כבוד הזקן מפני ממונו של זה), לפי שאיסור שבממון קל יותר משאר איסורים (רש"י ונמוקי יוסף ברכות שם), וכתבו אחרונים שבעל הממון חייב למחול על ממונו משום כבודו של זה (חידושי חתם סופר שבת פא ב, ושו"ת כתב סופר או"ח לז ד"ה והנה (הב') בשמו, וראה שו"ת מנחת אלעזר א כד אות ב). על פרטי הדינים בזקן שהשבת אבדה אינה לפי כבודו, ועל מחלוקת הראשונים בזקן או נכבד סתם שאינו חכם, אם פטור הוא מהשבת אבדה, ראה ערך השבת אבדה: הפטורים מהמצוה. על פריקה-וטעינה (ראה ערכו), שאף בהן אמרו שזקן שאינן לפי כבודו פטור מהן, ראה ערכו. על חכם היודע עדות, שמפני כבודו אינו חייב ללכת להעיד בפני בית דין הקטן ממנו, ויש סוברים שהוא משום כבוד הבריות שדוחה מצוה מן התורה בשב ואל תעשה, ראה ערך כבוד חכמים. גבית מלוהגבית-מלוה (ראה ערכו), שאם אין ללוה אלא בגד אחד אין המלוה גובהו בחובו (ראה ערך גבית מלוה: סידור), יש מן הראשונים שכתבו בטעם הדבר ש"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (שו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] ת). גנאי קטןאף גנאי קטן, ששאר איסורים הנדחים בשב ואל תעשה אינם נדחים מפניו - שאינם נדחים אלא מפני גנאי גדול, לסוברים כן (ראה לעיל: בשב ואל תעשה; גנאי קטן) - איסורים שבממון נדחים הם מפניו (ראה תוספות שבועות ל ב ד"ה אבל, ותוספות הרא"ש ברכות כ א; מלא הרועים ערך כבוד הבריות טז. וראה פרי יצחק א נו ד"ה ועפ"ז). מצוה שעצם העיסוק בה יש בו בזיוןבזיון שיש לאדם מעצם עשיית המצוה, שבשאר מצוות אינו פוטרו מקיומן (ראה לעיל: הדין וגדרו; מצוה שעצם העיסוק בה יש בו בזיון), כתבו אחרונים שבדבר שבממון פוטר הוא, שכן למדים מן הכתוב בהשבת אבדה, שכל עצמו מדובר בו בבזיון כזה (פרי יצחק א נה). בקום ועשהבקום ועשה, יש מן הראשונים שכתבו שאף בזה כבוד הבריות דוחה מצוה שבממון (תוספות שבועות ל ב ד"ה אבל בתירוץ שני; שאגת אריה נח בדעת הרמב"ם כלאים י כט; דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר בבא מציעא ל ב); ויש סוברים שאף מצוה שבממון אינה נדחית מפני כבוד הבריות אלא בשב ואל תעשה (ראה תוספות שבועות ל ב ד"ה אבל בלשון ראשון; מאירי ברכות יט ב; נמוקי יוסף מגילה ג ב). דחיית איסורים דרבנןאיסורים דרבנן נדחים מפני כבוד הבריות (ראה לעיל: הדין וגדרו; איסורים מדרבנן[15]), אף בקום ועשה, שחכמים התירו לעבור על דבריהם - ומחלו על כבודם (רש"י ברכות יט ב ד"ה שב; נמוקי יוסף שם; פסקי הרי"ד שם) - במקום שיש בו משום כבוד הבריות (רב כהנא בברכות יט ב, לגירסא שלפנינו), או שכשאסרו חכמים, התנו מתחילה שלא תחול גזירתם במקום כבוד הבריות (ראה פסקי הרי"ד ברכות יט ב: משום כבודו לא גזרו, ומשמע שכך גרס בגמרא שם, וכן הוא בהשגות הרמב"ן לספר המצות שורש א; לב שמח על ספר המצות שם ד"ה ובאמת). איסורים מדרבנן שנזכרו בתלמוד שנדחיםכמה איסורים דרבנן, נזכרו בתלמוד שהם נדחים מפני כבוד הבריות, כגון:
איסורים מדרבנן שנזכרו בפוסקים שנדחיםוכן נזכרו בפוסקים כמה איסורים שנדחים מפני כבוד הבריות, כגון:
בספק אם יביא לידי בזיוןאיסור דרבנן שההימנעות מלעבור עליו ספק שמא תביא לכלל בזיון, יש מן האחרונים שכתבו שאינו נדחה, שאין דוחים איסור אלא כדי להינצל מבזיון ודאי, אבל אם הדבר ספק, איסור דרבנן אינו נדחה בשל כך (ישועות יעקב או"ח שי סק"ב, שלכן לא התירו טלטול מת מפני השריפה אלא מפני שאדם בהול על מתו, ראה שבת מג ב, ולא מחשש שמא ישרף, שהדברים אמורים כשאפשר שלא ישרף). גנאי קטןגנאי קטן - שאיסור תורה אינו נדחה מפניו אפילו בשב ואל תעשה, לסוברים כן (ראה לעיל: בשב ואל תעשה; גנאי קטן) - כתבו אחרונים שאיסור דרבנן נדחה מפניו (ראה מגן אברהם יג סק"ח), אפילו בקום ועשה (שושנת העמקים ו; תומים כח ס"ק יב, ומלא הרועים כבוד הבריות יז בדעתו), וזה הטעם שההולך בשבת לבית הכנסת, ומצא שם שהציציות שבטליתו פסולות הן, והוא מתבייש לשנות מנהגו ולשבת לפני הקהל בלי טלית - שהישיבה בבית כנסת בלי טלית היא בושה (ראה אליה רבה יג סק"ה, וברכי יוסף שם סק"ז, ומשנה ברורה שם יב ועוד) - מותר לו להתעטף בטלית זו - בלי ברכה - משום כבוד הבריות (שו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] רפז; רמ"א לשו"ע או"ח יג ג), שהוא דוחה את האיסור שמדרבנן ללבוש בגד בלא ציצית בשבת - לסוברים כן, אבל אין איסור תורה בדבר, כיון שבשבת אינו יכול להטיל ציצית בבגדו (ראה ערך ציצית, ושם שיש סוברים שיש בו איסור מהתורה, ושיש סוברים שאין בו איסור כלל, אף לא מדרבנן) - אף שישיבה בלי טלית אין בה אלא גנאי קטן (מגן אברהם שם סק"ח). ואף ביום חול, אם היה לבוש בבגד שחיובו בציצית אינו אלא מדרבנן, ויושב בצבור, ונפסקה הציצית, מפני כבוד הבריות אינו חייב לפשטו (משנה ברורה ט סק"ג); ויש מן האחרונים שסוברים שלשבת בציבור בלי טלית, אין זה גנאי כל כך (בית יוסף או"ח סוף סי' יג), שהרי כמה בני אדם יושבים ללא טלית, ולכן אין להתיר איסורים בשל כך (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ה. ונראה שרצונו לומר שאינו אפילו גנאי קטן). איסורים מדרבנן שאינם נדחיםבכמה איסורים דרבנן דנו ראשונים ואחרונים להחמיר בהם ולאסרם אפילו במקום כבוד הבריות וכדלהלן:
שני איסורים מדרבנןאף שני איסורים דרבנן נדחים מפני כבוד הבריות (ראה תוספות סוכה לו ב ד"ה בשבת; רמב"ן שבת צד ב, ור"ן שם (לה ב) ד"ה ודאמרינן שרא; ישועות יעקב או"ח שיב סק"ב; נפש חיה יג), כגון טלטול אבנים מוקצות בשבת, שהתירו אותו לצורך קינוח (ראה לעיל: הדין וגדרו; כשיכל בקל למנוע את הגנאי), שמותר אף לטלטלן מכרמלית (ראה ערכו) לרשות-היחיד (ראה ערכו), אף שיש בדבר שני איסורים, איסור מוקצה ואיסור הוצאה מרשות לרשות מדרבנן. ויש מצדדים לומר בדעת ראשונים, שמשום כבוד הבריות אין לדחות אלא איסור דרבנן אחד, ולא שנים (תוספות שבת שיב ה, וערוך לנר סוכה שם, בדעת רש"י שם[21]). אמירה לנכריאמירה לנכרי, שאסורה משום שבות - מדברי סופרים, לסוברים כן (ראה ערך אמירה לנכרי שבות, מחלוקת ראשונים) - יש מן הראשונים שסוברים שמפני כבוד המת מותרת היא (תוספות בבא קמא פ ב ד"ה אומר; ראבי"ה שצא; שבלי הלקט סוף סי' קיח; רא"ש ביצה א ה), שאם הוצאה לכרמלית, שהיא שבות שיש בה מעשה, התירו מפני כבוד הבריות (ראה לעיל: איסורים שמדרבנן שנזכרו בתלמוד שנדחים), כל שכן שיש להתיר אמירה לגוי, שהיא שבות שאין בה מעשה (תוספות שם; ראבי"ה שם; מרדכי שבת שיג בשם רבי אליעזר ממיץ), ואפילו לסוברים שהאמירה חשובה מעשה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה, מחלוקת תנאים ואמוראים), אינה מעשה גדול כהוצאה (ראבי"ה שם), ולפיכך יש סוברים שמותר לקבור את המת בשבת על ידי גויים (רבי אליעזר ממיץ שם) - אלא שיש סוברים שהוא גנאי למת שנקבר במעשה איסור, ואפילו של נכרים, ולפיכך אין לקבור אותו בשבת על ידם (תוספות בבא קמא שם). ויש סוברים שאיסור אמירה לנכרי איסור חמור הוא, ואינו נדחה מפני כבוד הבריות (ראה רמב"ן שבת צד ב, וראה שם קל ב; רשב"א שם), ואף לדבריהם הרי זה דוקא בשבת, אבל ביום טוב מותרת אמירה לנכרי לצורך המת, שאין במלאכה ביום טוב אלא איסור לאו (ראה ערך יום טוב), והקלו בשבות של לאו יותר מבשבות של איסור שבת שחייבים עליו סקילה (תורת הבית לרמב"ן סוף ענין מי שמתו מוטל לפניו: א"נ, וראה טעם ראשון שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
