הגדרה^[1] - צמחי מאכל הגדלים מן האדמה, הנבדלים בדיניהם מפירות האילן ושאר מיני זרעים

השם ירק נאמר בכל מקום על הצמחים הנזרעים וגדלים מן האדמה, וראויים למאכל אדם או בהמה (כן משמע מרש"י ורמב"ן בראשית א כט, ורש"י סנהדרין נז א ד"ה למישרי בשר)^[2]. בהלכה הוזכר ירק, או ירקות, בעיקר לענין מצוות התלויות בארץ (ראה להלן: במצוות התלויות בארץ), או לענין ברכת הפירות, שאין מברכים עליהם בורא פרי העץ, כעל פירות האילן, אלא בורא פרי האדמה (ראה ערך ברכת הפירות), וכן אמרו: זה הכלל, כל המוציא עלים מעיקרו, הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלים מעיקרו, הרי זה אילן (תוספתא כלאים (ליברמן) ג טו; רמב"ם כלאים ה כ; טוש"ע יו"ד רצו טו)^[3].

במצוות התלויות בארץ

כלאי זרעים

איסור כלאי-זרעים (ראה ערכו) [האיסור לזרוע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל] נאמר אף בירקות, וכן שנינו בכמה מיני ירקות, שיש שנחשבים כמין אחד, ויש שנחשבים כשני מינים, והרי הם כלאים זה בזה (כלאים א ב-ה; רמב"ם כלאים ג ג,ו). ויש שהקלו בירקות מבזרעים (ראה ערכו), כגון אותה ששנינו: ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים זורעים בתוכה חמשה זרעונים, ארבע בארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע, שלא נאמרה אלא במיני ירקות ולא במיני זרעים (כלאים ג א-ב; רמב"ם שם ד ט,יג), לפי שזרעים יונקים יותר (רש"י פסחים לט ב ד"ה כל מיני; ר"ש כלאים שם ב), או לפי שירקות הדרך לזרעם ערוגות ערוגות, מה שאין כן מיני זרעים שדרכם לזרוע מהם שדה גדולה, ונראים ככלאים (רמב"ם שם; ברטנורא שם)^[4].

כלאי אילן

איסור כלאי-אילן (ראה ערכו) [האיסור להרכיב אילן באילן, מין בשאינו מינו] נאמר אף בהרכבת אילן בירק, או ירק באילן (תנא קמא בכלאים א ז, וסתם משנה שם ח; סוטה מג ב; רמב"ם שם א ה)^[5].

כלאי כרם

וכן איסור כלאי-כרם (ראה ערכו) [האיסור לזרוע שני מיני תבואה עם זרע הכרם] יש שנאמר אף בזורע שני מיני ירקות עם זרע הכרם (ראה כלאים ה ה-ו, ושם ז ז; רמב"ם שם ה א-ב).

פאה

במצות פאה (ראה ערכו), שנאמר בה: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר (ויקרא יט ט) אין ירק בכלל, שכן דרשו: מה קציר מיוחד שלקיטתו כאחת ומכניסו לקיום - שמתקיים ימים רבים (רש"י פסחים נו ב ד"ה ומכניסו), ואדם יכול לאוצרו (רש"י נדה נ א ד"ה מכניסו) - יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתם כאחת, אין מכניסם לקיום (תורת כהנים קדושים פרק א ז). ואף מדרבנן פטור, וחכמים מיחו ביד הנותנים פאה לירק (משנה פסחים נו א), לפי שמפקיעים אותה מן המעשר - שהפאה פטורה היא מן המעשר (ראה ערך הפקר: במתנות עניים) - ועניים אוכלים אותה בטיבלה, שסבורים שהיא פאה גמורה (רש"י שם ד"ה ומיחו). ולא תיקנו חכמים פאה לירק כמו שתיקנו בתרומות ומעשרות (ראה להלן), לפי שאינו דבר חשוב, ויפסידו העניים בלקיטתו יותר ממה שירויחו במקום אחר (תוספות שבת סח א ד"ה ואילו, ופסחים נו ב ד"ה כלל, בשם רבנו תם; ר"ש פאה א ד), ומכל מקום שומים ובצלים אמרו בהם שהם חייבים בפאה (נדה שם, על פי פאה ג ד; רמב"ם מתנות עניים ב ב), שהרי מייבשים אותם ומכניסים אותם לקיום, וכן כל כיוצא בהם (רמב"ם שם).

תרומות ומעשרות

בתרומות-ומעשרות (ראה ערכו) אף ירקות חייבים (משנה נדה נ א) מדרבנן (ראש השנה יב א, ויומא פג ב, וזבחים עו א; ירושלמי מעשרות א א, וחלה ד ד; רמב"ם תרומות ב ו)^[6], אף לדעת הסוברים שגם כל פירות האילן שמלבד דגן תירוש ויצהר חיובם מן התורה (ראה ערך תרומות ומעשרות) - שנאמר במעשר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (דברים יד כב), תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינם בכלל תבואה (רמב"ם שם), והוא הדין לענין תרומה, שנאמר בה: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יח ד) אין חיוב אלא בכל הדומה לאלו, אבל תרומת הירק אינה אלא מדבריהם, כמעשר (רמב"ם שם); ויש מחלקים: במעשר-שני (ראה ערכו) חיובו מן התורה, שנאמר בו: וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ (ויקרא כז ל), מנין לרבות את הירקות למעשר, תלמוד לומר, וכל מעשר הארץ; מזרע הארץ, לרבות שום שחלים וגרגיר, יכול שאני מרבה לפת וצנונות וזרעוני גינה שאין נאכלים, תלמוד לומר: מזרע הארץ, ולא כל זרע הארץ (תורת כהנים בחקותי פרק יב ט; ספרי ראה קה), ובמעשר-ראשון (ראה ערכו) ומעשר-עני (ראה ערכו) הוא שאמרו שהחיוב מדרבנן (יראים קמז; סמ"ג עשין קלו וקסא)^[7].

שביעית

כל דיני שביעית (ראה ערכו), מן התורה או מדרבנן, נוהגים אף בירקות (ראה מועד קטן ו ב, ובבא מציעא קט א, ועוד).

בתורת אוכל ומזון

חשיבות לאוכל

בטומאת-אוכלים (ראה ערכו) - שכל המיוחד למאכל אדם יש עליו תורת אוכל לקבל טומאה, ואין צריך מחשבה שיחשבו עליו לאכילה (ראה ערך הנ"ל: האוכלים) - אף הירקות הראויים לאכילת אדם בכלל (עוקצין א ב-ד, ושם ב ז). וכן בערוב-תחומין (ראה ערכו) ושתופי-מבואות (ראה ערכו), שאינם נעשים אלא בדבר החשוב אוכל ומזון (ראה ערכיהם), אף ירק הראוי לאכילה בכלל (עירובין כט א). ויש שראוי אף למאכל בהמה או עוף, שכן אמרו בנזקי שן (ראה ערכו): הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות (משנה בבא קמא יט ב). אף במאכלים של עונג שבת (ראה ערך ענג שבת ויום טוב) שנינו שאוכלים ירקות (שבת קיח ב), וכן בעני העובר ממקום למקום שנותנים לו - גבאי צדקה (ראה ערכו) - מזון שלש סעודות, שמן וקטנית דג וירק (תוספתא פאה (ליברמן) ד ח; רמב"ם מתנות עניים ז ח; טוש"ע יו"ד רנ ד)^[8].

כמאכל מועט

ירק הוזכר בכל מקום כמאכל מועט בערכו, ביחס לבשר או דגים (ספרי עקב לז; שבת קמ ב; ירושלמי בבא קמא ח א), וכן בהלכות דרך-ארץ (ראה ערכו) הוזכרה אכילת ירקות, ביחס לבשר ודגים, כמידה של הסתפקות במועט (חולין פד א).

בשאר דינים

זורע וקוצר

איסור מלאכת זורע (ראה ערכו) או מלאכת קוצר (ראה ערכו) בשבת מצינו אף בירקות, וכן אמרו בחותך בשבת מן הירק המחובר לקרקע, שחוזר וצומח, שחייב שתים, אחת משום קוצר, ואחת משום זורע (שבת עג ב). ומכל מקום, אותה שגזרו באילן שאין עולים בו בשבת (ראה ביצה לו ב), וכן אין משתמשים בו (ראה שבת קנד ב, ועירובין לד ב) שמא יתלוש (רש"י שבת פב א ד"ה ואינו, ועירובין שם ד"ה עוזרדין; בית יוסף או"ח שלו א; רמ"א שם), כתבו ראשונים שלא גזרו גזירה זאת בירקות (רש"י עירובין שם), שלא הזכירו בהם חכמים שבות (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ד)^[9].

טוחן ובורר

אף איסור מלאכת טוחן (ראה ערכו) בשבת, נאמר גם בירקות כשמחתכם דק דק (ראה ערך טוחן), וכן איסור בורר (ראה ערכו) בשבת, נאמר אף בבורר העלים המעופשים מן הירקות (ראה ערך בורר, ושם שהאיסור מדרבנן. וראה ערך יום הכפורים על קניבת ירק).

חשד

וכן בדברים האסורים משום חשד (ראה ערכו), נאמר איסור גזיזת הירק התלוש במספריים שדרכו לחתכו בהם מן המחובר, ביום-טוב (ראה ערכו. ביצה לד א; שו"ע או"ח תקי ו), וכן הוזכרו כמה אופני מלאכה בירקות שאסורים בחול-המועד (ראה ערכו. ראה מו"ק ד א: מדלין לירקות כו', וראה ערך חול המועד).

כתיבה

ירקות אינם מתקיימים (ראה לעיל: במצוות התלויות בארץ), ולכן אמרו לענין מלאכת כותב (ראה ערכו) בשבת שאם כתב על עלה של ירקות וכל דבר שאינו מתקיים - פטור (ירושלמי שבת יב ד; רמב"ם שבת יא טו). וכן בכתיבת גט (ראה ערכו) אמרו שאם כתבו על עלי ירקות וכיוצא בו - פסול (תוספת גיטין (ליברמן) ב ג; רמ"א אה"ע קכד ב, בשם יש אומרים)^[10].

הנאה מעבודה זרה

באיסור הנאה מעבודה-זרה (ראה ערכו), אמרו שמותר לזרוע ירקות תחת אשרה (ראה ערכו), בימות הגשמים שהצל קשה להם, שמעכב החמה מלבוא, אבל לא בימות החמה, שהצל יפה להם (משנה עבודה זרה מח ב, וגמ' שם).

אגידה

ירקות יש שדרכם לאגדם ולמכרם אגודות (דמאי ו יב; שביעית ח ג; ועוד), וכן אמרו בגמר-מלאכה (ראה ערכו) של ירקות לחיוב תרומות ומעשרות: ירק הנאגד - משיאגד (מעשרות א ה).

כבישה

וכן יש שדרכם לכבשם ביין או בחומץ כדי להתקיים, וכן בנדרים - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם - שנינו: הנודר מן הכבוש, אינו אסור אלא בכבוש של ירק (משנה נדרים נא ב), שהכבוש משמע הידוע, וסתמו של ירק הוא (ר"ן שם ד"ה מן הכבוש), וכן יש שטומנים אוכל בירק שלא יתייבש (ביצה כד ב, ומנחות נ ב).

עפר ארץ העמים

ירקות יש שנדבק בהם עפר (כן משמע מרש"י סנהדרין שם יב א ד"ה חוששין), ומטעם זה נחלקו תנאים אם מביאים ירק מחוץ-לארץ (ראה ערכו) לארץ-ישראל (ראה ערכו. נדרים נג ב; סנהדרין שם), שחוששים שמא יביא עמו עפר מגוש ארץ-העמים (ראה ערכו), ויטמא טהרות של ארץ ישראל (רש"י שם).

הערות שוליים