|
יורש (ב) הגדרה[1] - הראוי לירש - ואפילו לא ירש כלום - שפעמים שבני אדם מתייחסים אליו כמו שהתייחסו למוריש עצמו, לענין תנאים והתחייבויות וכיוצא. ערך זה דן על התייחסות האדם ליורשיו או ליורשי אדם אחר, אם הוא מתייחס להם כדרך שהוא מתייחס לעצמו או לאדם האחר, כגון כשאמר "לי" או "לך" וכיוצא. ואין הדיון אלא בדבר שלא זכה בו המוריש מחיים ואין בו דין ירושה, אלא שהיורש בא לתבוע מכח עצמו - שהלשון כולל אף אותו, וכאילו התנו עליו בפירוש - שדנים אם משמעות הדברים כוללת אף את היורש או לא (שו"ת הריטב"א רה), וכן דברים שאינם דרך קנין אלא דרך תנאי, שאדם בוטח ומפקיד אצל אחד, ואינו מפקיד אצל אחר, בזה אפשר שמה שעשה עם האב לא יעשה עם הבן, אבל דבר שזכה בו אדם, בין במתנה ובין במכר, זכו בו יורשיו אחריו, שהיורש קם תחת המוריש לנחול כל אשר לו (ראה ערך ירושה), אלא אם כן זכה בו המוריש לכל ימי חייו וכיוצא בזה (ראה ערך מהיום ולאחר זמן. שו"ת הרשב"א ב שא). וכן דנים על דעת בני אדם בכל מיני תנאים או במשא ומתן שביניהם, אם אין דעתם אלא על האנשים שעוסקים עמהם, או אף על יורשיהם, וכן דנים בשאר חזקות שמחזיקים שבני אדם עשויים לנהוג בדרך מיוחדת לגבי ממון עצמם, אם נוהגים כן אף כלפי יורשיהם (ראה להלן: בשאר דינים)[2]. בתנאיםהאומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ולא נתנה ומת, נחלקו תנאים:
ואין חילוק בין לשון "לי" ללשון "לו", שאף אם היה לשון התנאי "על מנת שתתן לו", אנו אומרים ש"לו ולא ליורשיו" (מהר"י וייל צו, על פי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) קלו ו(קרימונא) קכט). וכן אין חילוק בין תנאי של ממון לתנאי של קידושין, ואף בתנאי של ממון אומרים "לי ולא ליורשי" (כן משמע מרמב"ן בבא בתרא סג א ושו"ת הרשב"א ב שא ושות מהר"ם שם ושם, ועוד). בהתחייבות ובהקנאהמת הנהנההתחייב אדם מעצמו ממון לחברו באופן המועיל (ראה ערך התחייבות, ושם: ביורשים), ומת חברו, אם הוא חייב ליורשיו, או שאומרים: "לך ולא ליורשיך", נחלקו ראשונים ואחרונים:
מת המתחייבמת המתחייב, חייבים יורשיו לשלם (כן משמע מהתרומות נב ד, וריב"ש קכט ורח, וטוש"ע חו"מ נו ה, ורמ"א אה"ע נא א; שו"ת הרדב"ז ב תרכא; שו"ת מהרי"ט), שהואיל ונתחייב נשתעבדו נכסיו, ואחר כך כשמת עדיין שעבוד הנכסים קיים (ריב"ש רח; מהרש"ך ב לה)[5]. ואף הסוברים שכשמת הנהנה אין הנותן חייב לתת ליורשיו (ראה לעיל) מודים הם במת המתחייב שיורשיו חייבים (כן משמע משמחת יום טוב כב). וכן הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, ומת, גובה מן היורשים (מגיד משנה אישות כג יח; בית שמואל קיד סק"ז), ואפילו לא כתב שטר ולא קנו מידו, שמלוה על פה גובה מן היורשים (ראה ערך מלוה על פה. מגיד משנה שם). וכן המתחייב לזון את חברו ומת המתחייב, חייבים היורשים לזונו, ואפילו אמר "על שולחני" (שו"ת הריטב"א קסג; שו"ע חו"מ ס ד), לפי שלא אמר על שולחנו כדי לפטור את יורשיו, אלא כדי להיפטר מדמי מזונות כשאין חברו רוצה לאכול אצלו (שו"ת הריטב"א שם; סמ"ע שם ס"ק יז). הולך מנה לפלוניהאומר לשלוחו הולך מנה לפלוני, והלך השליח ומצאו שמת, יחזיר לנותן (תוספתא גיטין (ליברמן) א ז; גיטין יד ב; ירושלמי גיטין א ה; רמב"ם זכיה ד ה; טוש"ע חו"מ קכה ח), והדברים אמורים לסוברים, וכן הלכה, שהאומר "הולך" אינו כאומר "זכה" (ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו: במתנה חוב ופקדון. גמ' שם), ונמצא שלא זכה בו המקבל שיורישו לבניו (כן משמע מרש"י שם ד"ה כזכי), וזה לא שלח את המנה אלא לפלוני ולא ליורשיו (רש"י שם ד"ה בבריא; תוספות רי"ד שם), וכאילו אמר "לפלוני ולא ליורשיו" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) קלו; שו"ת הריטב"א רה); אבל לסוברים ש"הולך" הוא כ"זכה", ומת המקבל, נותן את המנה ליורשיו (גמ' שם), שכיון שזכה בחייו יתנו ליורשיו (רש"י שם), ואף לסוברים ש"הולך" אינו ממש כ"זכה", אלא הוא כתנאי "זכה על מנת שתוליך", שהוא זוכה למקבל מיד בתנאי שיגיע הממון לידי המקבל (כן משמע מריטב"א (החדשים) גיטין סב ב, וטור חו"מ קכה ה, בשם הרמ"ה), מתקיים התנאי במה שנותן ליורשיו, ואין אומרים בזה "לו ולא ליורשיו", לפי שדוקא כשאומר "לי" אומרים שהוא מקפיד על עצמו, אבל כשמתנה לתת לאחרים ולא לו, אומרים "לו ואפילו ליורשיו" (קצות החושן שם סק"ג). בשאר דיניםאריס שמתאריס שמת, בעל השדה מסלק את היורשים (בבא מציעא קט א), וכן שנינו: המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ט טו), היינו שאינם יכולים לומר תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו (ר"ן ונמוקי יוסף שם), אפילו היו היורשים זריזים ונאמנים (רמב"ן שם), לפי שאומר להם אין לי חשבון אלא עם אביכם, ואין אני רוצה שאתם תעשו את מלאכתי (ר"ן ונמוקי יוסף שם), שאין זה ממון להורישו לבניו (רא"ש שם ט לז), וכן הלכה (רמב"ן ור"ן ונמוקי יוסף שם; רא"ש שם; רשב"א שם ושו"ת ב שא; מאירי שם, בשם יש אומרים; טוש"ע חו"מ שכט א). במה דברים אמורים, שעדיין לא קיבל האב את שכרו, אבל אם קיבל האב כבר את שכרו, אין בעל השדה יכול לומר ליורשים: תנו לי את מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה, אלא יכולים הם לומר אנו נגמור את מלאכתו (תוספתא שם, לפי ר"ן ונמוקי יוסף שם; טוש"ע שם, וסמ"ע שם סק"א). מלוה ולווה שמתוהמלוה את חברו וקבע לו זמן לפרעון, ומת המלוה או הלווה בתוך הזמן, אין המלוה או יורשיו יכולים לתבוע את ההלואה מהלווה או מיורשיו עד סוף הזמן (רמב"ם מלוה יג ה; טוש"ע חו"מ עג ב). שואל שמתהניח להם אביהם פרה שאולה, משתמשים בה הבנים - או שאר יורשים (כן משמע מרמב"ם שאלה א ה, ושו"ע חו"מ שמא ג) - כל ימי שאלתה (כתובות לד ב, ובבא קמא קיב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שהיא כקנויה לאביהם כל זמן שאלתה (ראב"ד בבא קמא שם), ויורשים הם את כל הזכויות של אביהם (ראה ערך ירושה. רבנו יהונתן שם; רשב"א וריטב"א כתובות שם; מאירי שם ושם), שיורש רגל אביו הוא (ריטב"א שם), ובמקום אביו עומד (רבנו יהונתן בבא מציעא צז ב), ולפיכך אין המשאיל יכול לומר שלא השאיל אלא לאביהם שעשה לו נחת רוח ולא ליורשים (רבנו יהונתן שם ושם). מינה אפוטרופוס ומתהאב שמינה בחייו אפוטרופוס (ראה ערכו) על נכסיו ומת, אינו נשאר אפוטרופוס על נכסי היתומים (תשובות הגאונים (הרכבי) קיז; שו"ת הרא"ש סב א; רמ"א חו"מ רצ א), אלא בית דין ממנים להם אפוטרופוס (שו"ת הרא"ש שם; רמ"א שם)[6]. לפי שדבר מצוי הוא שאדם מאמין לחברו להשליטו על נכסי עצמו ולא על נכסי יורשיו, שאפשר שהוא מכיר בו שירא ממנו ולא מיורשיו, ועוד שהוא עצמו בקי בנכסיו ויודע אם עושה לו עוול, אבל היורשים אינם בקיאים (שו"ת הרא"ש שם). אפוטרופוס שמתמת האפוטרופוס, אין יורשיו עומדים במקומו, שאין האפוטרופסות ממון להורישו (שו"ת הריטב"א רו). משלח שמתהשולח שליח לגבות מחברו חוב שהוא חייב לו, או פקדון המופקד אצלו, ומת המשלח קודם שגבה השליח, בטלה השליחות (כן משמע מבבא קמא קד ב; שו"ת הרי"ף (ליוורנו) קלב; ראב"ן עט, ובבא קמא ע א; מרדכי בבא קמא ע, בשמו; שו"ת הרא"ש סב א; טוש"ע חו"מ קכב א), ואין השליח יכול להוציא את הממון מן הנתבע (שו"ת הרי"ף שם; שו"ת הרא"ש שם), שאין השליח נחשב כאפוטרופוס של היורשים, לפי שלא מינהו אביהם של יתומים אלא על נכסי עצמו בחייו (שו"ת הרא"ש שם). ואם נתן הנתבע את הממון לשליח ואבד בדרך, חייב הנתבע לשלם אותו ליורשי המשלח (כן משמע מהגמ' שם; טוש"ע שם), לפי שכשמת המשלח נפל הממון לפני היורשים (שו"ת הרי"ף שם; שו"ת הרא"ש שם) ופקע כח המשלח (ראה ערך שליחות; שו"ת הרא"ש שם)[7]. אדם עשוי שלא להשביע את עצמובחזקה של אדם-עשוי-שלא-להשביע-את-עצמו (ראה ערכו) [שהמודה שהוא חייב ממון לפלוני, יכול, באופנים מסויימים, לטעון שלא אמר כן אלא כדי שלא ייראה כשבע ועשיר] נחלקו תנאים ואמוראים בשכיב מרע שאמר לפני מיתתו שחייב מנה לפלוני, אם מכח חזקה זו אומרים גם שאדם עשוי שלא להשביע את יורשיו:
אין אדם חוטא ולא לובחזקה שאין-אדם-חוטא-ולא-לו (ראה ערכו) אין היורשים בכלל "לו", אלא אין אדם חוטא אפילו בשביל יורשיו (שבועות מב ב, וערכין כג א, ורש"י שבועות שם ד"ה אין), ולפיכך שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר: יש מנה לפלוני בידי - נאמן (גמ' שם ושם; רמב"ם ערכין ז יט; שו"ע חו"מ רנה ג), אפילו לסוברים שהבריא שעשה כן אינו נאמן, שחוששים שמא עשה קנוניא עם אותו פלוני להוציא את המנה מן ההקדש (ראה ערך אין אדם עושה קנוניא על הקדש), לפי שאין אדם חוטא לעשות קנוניא בשביל יורשיו (גמ' שם ושם, ורש"י שם). אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דיןהחזקה של אין-אדם-רוצה-שתתבזה-אשתו-בבית-דין (ראה ערכו), אמורה אף לגבי יורשי אשתו (כתובות צז ב). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
