הגדרה^[1] - דבר הנוצר או מתמצה מדבר האסור באכילה, שפעמים שהוא אסור באכילה כאותו הדבר שבא ממנו

יוצא מן הטמא - כלומר מדבר האסור באכילה - טמא (בכורות ה ב; תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) א ו; טור יו"ד עט), שכל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורים באכילה, הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה (רמב"ם מאכלות אסורות ג א).

וכמה דברים אמרו בהם שהם אסורים מפני שהיוצא מן הטמא - טמא, מהם שאסורים מטעם זה לדברי הכל, ומהם שנחלקו בהם:

חָלב של בהמה וחיה טמאות (ראה ערך חלב: בבהמת איסור. רמב"ם מאכלות אסורות ג א, ובפירוש המשניות בכורות ה ב; רמב"ן כתובות ס א), וכן שאר דברים המתמצים מגופן, כגון מי רגלים של חמור, שיש סוברים שמתמצים מגופו (ראה להלן: יוצא מבעלי חיים); ביצי עוף ודג טמאים (ראה ערך ביצה (א): ביצת מין טמא. רמב"ם שם ושם); דבש היוצא משרץ העוף מלבד דבש דבורים שהתירו הכתוב (ראה להלן: יוצא מבעלי חיים); ציר, דהיינו לחלוחית היוצאת מן הבשר (ראה רבנו הלל לספרא שמיני ד יב; ספר התרומה סו), של שרצים טמאים, או של בהמה טמאה (מאירי חולין סג ב), ועוד.

אף ולד שאמו אסורה באכילה, כגון בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אותו הולד אסור משום יוצא מן הטמא (ראה להלן: יוצא מבעלי חיים).

מקור האיסור

חלב

מכמה כתובים למדים לאסור יוצא מן הטמא:

חָלב של בהמה טמאה למדים שאסור באכילה ממה שנכפל בתורה איסור אכילת הגמל פעמיים (ויקרא יא ד, דברים יד ז), מפסוק אחד למדו לאסור את בשר הגמל עצמו שהוא בהמה טמאה, ומהפסוק השני למדו לאסור חלבה של גמלה (בכורות ו ב, ורש"י ד"ה לאסור חלבה), שאם אינו עניין לבשרו, שכבר למדנו שאסור מן המקרא הראשון, תנהו עניין לחלבו (ספרא שמיני ד ג).

ביצה

ביצת עוף טמא למדים שאסורה באכילה מן הכתוב: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה (ויקרא יא טז), ודרשו: וכי בת יש לה ליענה, והרי אינה יולדת עופות אלא מטילה ביצים, ועוד שאין דין הבת חלוק מדין האם, אלא זו ביצתה (חולין סד ב, ורמב"ן ורא"ה ור"ן שם; ירושלמי שבת א ד; רמב"ם מאכלות אסורות ג א), ומכאן למדים גם על הביצים של כל שאר העופות הטמאים שאסורות (פסיקתא זוטא ויקרא שם).

וכן ביצת טריפה אסורה, שלמדים מביצת עוף טמא, שכשם שביצת טמאה אסורה כיון שבאה מכח איסור, כך אף ביצת טריפה, שאף היא מכח איסור באה (תוס' ותוס' הרא"ש חולין סד ב ד"ה שאם; ר"י מלוניל ונמוקי יוסף חולין שם).

ציר ורוטב

ציר [נוזל הנוטף מבעל החי כשכובשים אותו] של מינים טמאים, וכן רוטב היוצא מן הבשר על ידי בישול, של מינים טמאים, למדים את איסורם מכמה כתובים.

• ציר ורוטב של שרצים טמאים למדים אנו את איסורם מן הכתוב: אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ (ויקרא יא לא), ודרשו: "הטמאים" לאסור צירם ורוטבם, שלומדים מ"ה" היתירה לרבותם לאיסור (חולין קיב ב, ורש"י שם קכ א ד"ה הטמאים).

• ציר ורוטב של בהמה טמאה למדים איסורם מן הכתוב: טְמֵאִים הֵם לָכֶם (ויקרא יא ח), שכבר נאמר מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ (ויקרא שם), וממילא נשמע שטמאים הם, אלא שבא הכתוב לאסור אף את צירם ואת רוטבם (ספרא שמיני ד יב, ורבנו הלל וקרבן אהרן לספרא שם).

• ציר ורוטב של עופות טמאים למדים איסורם מן הכתוב: וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם (ויקרא יא יג), שלכך כפל הכתוב "תשקצו", "שקץ", להורות שאף צירם ורוטבם אסור (ספרא שמיני ג יב, ורבנו הלל ועזרת כהנים שם).

• ציר ורוטב של דגים טמאים למדים איסורם מן הכתוב: שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם (ויקרא יא י), שהמקרא מיותר, ודי לכתוב "מבשרם לא תאכלו", ובא לאסור צירם ורוטבם (ספרא שם ח, וקרבן אהרן ועזרת כהנים שם)^[2].

בציר של שאר איסורים נחלקו הדעות:

• יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שה"טמאים" הכתוב בשרצים למדים אף לציר עופות טמאים ודגים טמאים, וכן לציר היוצא מבשר נבילה ומבשר טריפה ולציר חגבים טמאים, לפי שבאותה פרשה נזכרו אף שאר בעלי חיים האסורים (ראה ראבי"ה חולין אלף קיט, וספר האסופות קסו עמ' קנה).

• ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שציר של שאר איסורים, חוץ משרצים, למדים איסורו מאותם הכתובים שלמדו מהם על כמה איסורים שמיחוים אסור כגופם (ראה רא"ה וריטב"א ור"ן חולין קיב ב, וערוגות הבושם קז סק"ב, ויד יהודה יו"ד ע ס"ק יב, בדעתם. וראה אור זרוע א תפא, וחזון איש טבול יום הוספה לד סק"ג), שלמדים מלשון "נפש" האמורה לענין חֵלב וחמץ ונבלת עוף טהור, שאם המחם וגמעם הרי הוא כמי שאכלם, ש"נפש" משמעו כל דבר המיישב דעתו של אדם והנפש נהנית ממנו, ואפילו שתייה (ראה ערך אוכל: אוכל שנימוח), ומאותן דרשות למדים אף על ציר של אותם איסורים שהוא אסור (ראה מהרש"א חולין קכ ב תוס' ד"ה היכא).

גדרו

מלקות

היוצא מאיסור שלוקים על אכילתו, נחלקו הראשונים אם לוקים גם על אכילת היוצא ממנו:

• יש סוברים שלוקים, כמו שלוקים על אכילת הטמא עצמו (ראה ערך חיבי מלקיות. ראה תוס' חולין סד א ד"ה שאם, ותוס' הרא"ש שם, ושיטה מקובצת בכורות ו ב אות א, בשם תוס' כתב יד; ראה טוש"ע יו"ד פא א, ופרי מגדים משבצות זהב סק"א), ולכן לוקים על ביצת עוף טמא אם אכל כזית ממנה (ראה תוס' ותוס' הרא"ש ושיטה מקובצת שם; פסקי ריא"ז חולין סד א; ראש יוסף חולין צח א); ועל חָלב של בהמה טמאה (חינוך קנד, להבנת שו"ת מהר"ם שיק יו"ד שפ, והגהות צב"א רב לחינוך שם); ועל ציר שרצים (ראה פרי מגדים שם).

וכתבו האחרונים שאיסור שחייבים עליו כרת, חייבים כרת אף על היוצא ממנו (שו"ת חתם סופר יו"ד ע).

• ויש חולקים וסוברים שאין לוקים על יוצא מן הטמא, והרי זה כחצי שיעור, שהוא אסור מהתורה ואין לוקים עליו, אבל מכים אותו מכת מרדות (ראה רש"י חולין סד א ד"ה מדרבנן, ולב אריה שם, ושו"ת כתב סופר יו"ד נ, בדעתו; רמב"ם מאכלות אסורות ג ו; סמ"ג לא תעשה קלב; ארחות חיים ב איסורי מאכלות לג). וכתבו הראשונים הטעם שאין חייבים מלקות על היוצא, לפי שנאמר: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא יא ח, דברים יד ח) - על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב (רמב"ם שם). ויש סוברים שהטעם שאין לוקים על היוצא מן הטמא הוא מפני שאיסור היוצא נלמד מדרשה ואינו מפורש בכתוב, ואין לוקים על דבר שאינו מפורש בכתוב אלא נלמד מדרשה (ראה מגיד משנה ומשנה למלך שם, ופרי מגדים יו"ד פא משבצות זהב סק"א).

ולכן אף ביצת עוף טמא, אף על פי שלא נאמר בו "מבשרם", אין לוקים עליה, וכן ביצת השרץ אין לוקים עליה, אף על פי שלענין שרצים לא נאמר לשון "בשר", ודין אחד לכל היוצאים מן הטמא (מגיד משנה שם). וכן אין לוקים על חלב בהמה טמאה (רמב"ם מאכלות אסורות ג ו; סמ"ג לא תעשה קלב; ארחות חיים ב איסורי מאכלות לג); ולא על דם דגים וחגבים טמאים (מגיד משנה מאכלות אסורות ו א, בדעת הרמב"ם שם; ספר הבתים ריש בית הקדש); ולא על מי פירות של טבל ושל שאר איסורים (רמב"ם שם י כב; חינוך רפד).

• ויש סוברים שאף על פי שאין לוקים על יוצא מן הטמא, על ביצת עוף טמא לוקים, שראוי היה לאסור ביצת טמאה אף בלא הכתוב בה, כשאר יוצא מן הטמא, ולא הוצרך הכתוב אלא לחייב מלקות על אכילתה (רמב"ן חולין סד א-ב; רא"ה חולין שם, בתירוץ ב; מגיד משנה שם).

יש מהאחרונים שכתב שאף על פי שאין לוקים על היוצא מן הטמא, האוכלו עובר בלא תעשה (ראה כתר ישועה כריתות כב א).

ויש מהראשונים שכתבו שהיוצא מן הטמא אין בו לאו, אלא איסור בעלמא (פסקי רי"ד חולין סד א). וכן כתבו האחרונים שאיסור היוצא הוא איסור קלוש, בדומה לחצי שיעור, שזה שאין בו איכות הראויה, הרי הוא כמי שאין בו שיעור (ראה ערך חצי שיעור. חלקו של יוסף מאכלות אסורות ו ו ד"ה ליז; חזון איש יו"ד יב סק"ג).

האיסורים

האיסור מהתורה

כל מין מן המינים האסורים מן התורה שלוקים על אכילתם, דהיינו שיש לא תעשה על אכילתם, כגון בהמה וחיה ועוף הטמאים, מאכל היוצא מהם אסור באכילה מהתורה (רמב"ם מאכלות אסורות ג א; ארחות חיים ב עמ' 304); ובכלל זה היוצא משרצים (ראה לעיל: מקור האיסור), והיוצא מדגים טמאים (ראה רמב"ם שם, ושם ו א). וכן היוצא מחגבים טמאים אסור מהתורה (ראה לקמן: היוצא מבעלי חיים), והיוצא מנבלה ומטרפה (ראה ערכים: ביצה; חלב, לענין ביצתם וחלבם, וראה יד יהודה יו"ד ע ס"ק יב), או מתרומה ומערלה אסור מהתורה (ראה חינוך רפד; קרית ספר ולחם משנה ומרכבת המשנה מאכלות אסורות י כב).

יוצא מן החי

יוצא מן החי - אסור (ראה בכורות ו ב; פרי חדש יו"ד פא ס"ק יד; כריתי ופליתי שם סק"ז; שו"ת חתם סופר יו"ד עג), מלבד אותם שהתירם הכתוב, כגון חָלב של בהמה טהורה, וביצי עוף טהור (ראה להלן: שהתירו הכתוב).

טעם האיסור הוא לפי שבא מבשר מן החי (ראה יראים השלם פא), שכל בעלי החיים בעודם חיים אסורים כשרץ משום אבר מן החי, ומשום בשר מן החי, ולפיכך אף היוצא מהם אסור (ראב"ד לספרא שמיני ד ד).

וכתבו האחרונים שדם היוצא מהבהמה בחייה, אסור אף משום יוצא מן החי, ולכן אסור אף אם בישלו ופקע ממנו איסור דם, לסוברים כן (ראה ערך דם: דם שבישלו ושמלחו. קרן אורה נדרים נב ב; עמודי אור נא; יבין דעת סב ב; שו"ת מהרש"ם ד קל; אחיעזר ב ט, ושם ג לא).

ויש מהראשונים והאחרונים שסוברים שכל יוצא מן החי מותר, שבכלל היתר חלב הוא (ראה ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תקלא. וראה ש"ך יו"ד פא ס"ק יב, ופרי מגדים שפתי דעת שם, בדעתו; פרי תואר יו"ד פא סק"ט; שו"ת בית שערים יו"ד קלו).

בנדרים

הנודר מפירות מסויימים, כגון שאמר קונם זיתים וענבים אלו עלי, אסור אף ביוצא מהם (משנה נדרים נב ב; טוש"ע יו"ד רטז יב), וכן בשאר פירות, האוסר פירות אלו עליו אסור במשקים היוצאים מהם (רמב"ם נדרים ה יג; ראה תוס' נדרים נג א ד"ה הנודר).

באיסור דרבנן

איסור דרבנן, היוצא ממנו אסור (ראה רמב"ם מאכלות אסורות י כב; ישועות מלכו תרומות ב א. ראה מעדני ארץ תרומות ב א אות ד ד"ה ועיין)^[3].

יוצא מבעלי חיים

חלב

חָלב של בהמה וחיה טמאות אסור מהתורה, והוא בכלל יוצא מן הטמא (ספרא שמיני ד; כתובות ס א; עבודה זרה לה ב; בכורות ו ב, ז א; רמב"ם מאכלות אסורות ג א; טוש"ע יו"ד פא א).

וכן חלב טריפה אסור כחלב בהמה טמאה, ואיסורו מהתורה (ראה משנה חולין קטז ב; רמב"ם שם י; רשב"א חולין ט א; טוש"ע שם, וש"ך שם סק"א).

וכן שאר דברים המתמצים מגוף הטמא כחלב - אסורים, כגון מי רגלים של חמור שאסורים כיון שמתמצים מגופו (ראה בכורות ז א, ופרי מגדים יו"ד קג שפתי דעת סק"ב).

דבש דבורים

היוצא מן הטמא ואינו מתמצה ממנו, כגון דבש של גזים וצרעים שהם מיני דבורים (ראה בכורות ז ב, ובפירוש רב האי גאון מכשירין ה ט, ובערוך ערכים: זף, צרע), חכמים מתירים (ראה מכשירין ו ד; בכורות ז ב).

ויש אומרים שהיוצא מן הטמא אסור אף על פי שאינו מתמצה ממנו, מלבד דבש דבורים שהכתוב התירו, אף על פי שבא מן הטמא ומתמתק במעי הדבורים (בכורות שם; ספר הישר תקכט).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש אוסרים אף מה שאינו מתמצה מן הגוף, כגון דבש צרעים, וכן מי רגלים של סוסים וגמלים (ר"י, מובא בסמ"ג לא תעשה קלב; יראים השלם סט; רוקח תסד; ספר המכריע צב).

• ויש פוסקים שכל שאינו מתמצה מן הגוף - מותר, ולדעתם זה הטעם שדבש דבורים מותר, מפני שאינו מתמצה מן הגוף, וכן מותרים מטעם זה דבש צרעים (רמב"ם מאכלות אסורות ג ג; אור זרוע א תפא; מאירי חולין סג ב, ושם סד ב; ארחות חיים ב איסורי מאכלות לה; כל בו קא; שו"ע יו"ד פא ט, בדעה א בסתם), וכן מותרים מי רגלים של סוסים וגמלים (אור זרוע א תפא; תשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת מא; אגודה בכורות א ה; שו"ת רדב"ז ב תשלט; פרי תואר שם סק"א ד"ה ולענין).

בושם

"מושק" הוא מין בושם המופרש מגופה של חיה מסויימת (ראה ערוך ערך משק), ויש אומרים שהיא חיה טמאה (ראה השגות הראב"ד כלי המקדש א ג; תפארת ישראל קונטרס חומר בקודש ב אות סח. וראה רדב"ז שם, שמסופק שמא היא טהורה), נחלקו הראשונים אם מותר באכילה:

• יש מן הראשונים שמתירים אותו באכילה (תלמידי רבינו יונה ברכות מג ב; רא"ש ברכות ו לה, וטור או"ח רטז, בשם רבנו יונה; שיורי כנסת הגדולה או"ח רטז הגהות הטור ד, בדעת הראב"ד), לפי שהוא פרש בעלמא (תלמידי רבינו יונה שם); ועוד שלאחר שנתייבש נעשה כעפר בעלמא (שיורי כנסת הגדולה שם; נודע ביהודה תניינא או"ח ג).

• ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שאסור באכילה, שכל היוצא מן הטמא - טמא (שו"ת חתם סופר או"ח לט, ומעשי למלך כלי המקדש א ג, בדעת הראב"ד).

דם בעלי חיים

דם חגבים ודגים טמאים, אף על פי שאינו כבשרם, ואין לוקים עליו (ראה ערכים: דם; חגבים), כתבו הראשונים שאסור משום שהוא תמצית גופם, כחלב בהמה טמאה (רמב"ם מאכלות אסורות ו א; ר"י מנרבונה חולין קט א), ואין לוקים עליו, כשאר יוצא מן הטמא שלדעתם אין לוקים עליו (ראה לעיל: גדרו. מגיד משנה שם).

וכן דם בעלי חיים אסור מלבד איסור דם שבו (וראה ערך דם: דם מן החי), אף משום יוצא מן החי (קרן אורה נדרים נב ב; עמודי אור נא), והאוכל מדם בהמה טמאה, אם התרו בו משום בהמה טמאה, לסוברים שלוקים על יוצא מן הטמא, הרי זה לוקה (באר היטב על התורה לר' אריה ליב ממינסק ויקרא יא ב).

וכן דם טריפה, כתבו האחרונים שמלבד איסור דם שבו, אסור כחלבה וכשאר היוצא ממנה (זכר יצחק א מז).

דבר בלוע

דבר שהיה בגוף הטמא, אבל לא נתערב בו מלחלוחית הגוף, ולא נשתנה שם כלל, מותר לדברי הכל, כגון דג טמא שבלע דג טהור, מותר הדג הטהור באכילה (משנה בכורות ז ב; ספרא שמיני ג ו; רמב"ם מאכלות אסורות א ה; טוש"ע יו"ד פג ט. וראה ערך דגים: טהור במעי טמא ולהפך), בין שנמצא במעיו (ספרא שם; רמב"ם שם), ובין שיצא דרך בית הרעי (תוס' בכורות שם ד"ה רוב; אור זרוע א תפב; רא"ש בכורות א ח; אגודה בכורות א ו; טוש"ע שם), לפי שאינו גידוליו אלא בלוע בו, שדג נכנס ודג יצא, ולחלוחית הגוף אינה מתערבת עמו (רמב"ם שם; תוס' ואור זרוע שם ורא"ש ואגודה שם).

וכן חלב הנמצא בקיבת בהמה טריפה, שינקה אותו מבהמה כשרה - מותר, לפי שטעמו ומראהו לא נשתנו במעיה (ראה חולין קטז ב; ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תקכט. וראה ערך קבה).

ולד בהמה טמאה

ולד בהמה אסורה - אסור (ראה בכורות ו ב).

• יש מהאחרונים שכתבו שאסור מפני שיצא מן הטמא (שו"ת בית שלמה יו"ד א קמד; חידושי רבינו חיים הלוי מאכלות אסורות ג יא; אבני נזר יו"ד עה; שערי ישר ג כה; קובץ שמועות חולין כו, נב).

• ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים שולד, כיון שהוא בריה בפני עצמו, אין שייך בו דין "יוצא מן הטמא", ואין לאסרו משום האיסורים שיש על אמו, וולד טמאה שאסור, לא משום יוצא מן הטמא הוא, אלא שלמדים איסורו מן הכתוב, ואין איסורו מפני אמו, אלא גזירת הכתוב היא שאפילו יש בו סימני טהרה חשוב מין טמא (ראה פלתי פז סק"י; חוות דעת פא סק"ב; אמרי משה ד יז).

לאחר מיתה

דבר שאסור משום שיוצא מבעל חי אסור, אסור אפילו אם לא יצא משם בחייו, אלא נמצא במעי אותו בעל חי לאחר שנשחט (ראה ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תקכט, ומגיד משנה מאכלות אסורות ד כ).

ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שאין היוצא מן הטמא אסור אלא כשיצא לחוץ, ולא כשמצאו בתוך גוף הטמא (צפנת פענח מתנות עניים ג טז).

שאר יוצא מאיסור

היוצא מחתיכת איסור, כגון ציר ורוטב ומשקים הנסחטים ממנה, פעמים שחשוב כגוף האיסור שממנו יצא; ופעמים שאינו חשוב כגוף האיסור ואף על פי כן אסור, משום שיצא מן האיסור; ופעמים שמותר, שאינו חשוב אלא כ"זיעה בעלמא" (ראה להלן).

ציר

ציר היוצא על ידי מליחה (רבינו גרשום ורמב"ן ורשב"א ור"ן חולין קיב ב), ויש מפרשים על ידי כבישה בחומץ או במי פירות (ראה פירוש המשניות לרמב"ם תרומות י ח, ומכשירין ו ג), מבשר שרצים ובהמה וחיה ועופות טמאים - אסור (רמב"ם מאכלות אסורות ג כב; טוש"ע יו"ד פא א. וראה ערך כבוש).

וכן ציר היוצא על ידי מליחה מבשר נבלה וטרפה - אסור (חולין קיב ב; רמב"ם מאכלות אסורות טו לד; טוש"ע יו"ד ע ג, פא א), וכן ציר היוצא מדגים טמאים (תרומות י ח; רמב"ם מאכלות אסורות ג כב; טוש"ע שם פג ה).

ציר היוצא מבשר איסור, אסור אפילו אם אין בו טעם בשר (נחלת יעקב חולין קיב ב; יד יהודה ע ס"ק יב); ויש מתירים אם אין בו טעם (חוות דעת צא סק"ט).

ציר שרצים ובהמה טמאה אסור מהתורה (ראה בכורות ו ב, ותוס' ד"ה לאסור; תוס' חולין צט ב ד"ה שאני, קיב ב ד"ה הטמאים; תוס' ר"י מבירינא עבודה זרה מ א; תוס' שאנץ בכורות שם; ר"ש תרומות י ח; אור זרוע א תפא, בשם ר"י; רמב"ן ורשב"א וריטב"א חולין צט ב; רא"ש עבודה זרה ב מב); ויש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים שכל ציר אינו אלא "זיעה בעלמא", ואינו אסור אלא מדרבנן (ערוך השולחן יו"ד פא ד, ומשנת ר' אהרן בכורות ו ב, בדעת הרמב"ם).

רוטב

רוטב היוצא מהבשר האסור באכילה על ידי בישולו - אסור (חולין קיב ב, ורמב"ן רשב"א ור"ן שם; טוש"ע יו"ד ק ב), והראשונים נחלקו בטעם האיסור:

• יש סוברים שאין איסור הרוטב תלוי בדין טעם כעיקר, שאף על פי שנחלקו תנאים ואמוראים אם טעם כעיקר מן התורה הוא (ראה ערך טעם כעיקר: האיסור וגדרו), מחלוקתם היא במקום שטעם האיסור נתערב ברוב היתר, אם מהתורה בטל בכך, אבל בזמן שהרוטב בפני עצמו, הרי זה אסור מהתורה, והוא בכלל מה שאמרו: "הטמאים", לרבות צירם ורוטבם (ראה רש"י חולין צח ב ד"ה לטעם, וראשונים ואחרונים דלהלן בדעתו; רשב"א וריטב"א חולין שם; מאירי פסחים מג ב; פרי מגדים פתיחה להלכות תערובות ב ב ד"ה ודע, ויו"ד פא שד סק"א; חוות דעת קה סק"ב), שלמדים מן הכתוב לכל היוצא מן הטמאים שאסור, ובכלל זה טעם היוצא מהם (חוות דעת שם).

• ויש מהראשונים שלדעתם איסור הרוטב אינו משום שיצא מן הטמא, אלא הוא אסור משום טעם כעיקר (תירוץ א בתוס' חולין קיב ב ד"ה ורוטבן, ותוס' הרא"ש שם, ותוס' בכורות ו ב ד"ה רוטב, ותוס' שאנץ שם; ר"ן חולין שם).

גוף האיסור שהשתנה

איסור שהשתנה ונהפך לדבר המותר, כגון בשר נבילה שנפל לדבש ונימוח בו ונהפך לדבש, שיש סוברים שטבע הדבש להפוך כל מה שבתוכו לדבש (רא"ש ברכות ו לה, בשם רבנו יונה), וכן ה"מושק", שיש סוברים שנוצר מדם החיה שנצרר ונתייבש, וכיון שנתייבש יצא בכך מתורת דם (ראה ערך דם: דם שנשתנה), נחלקו אם אסור מדין יוצא מהטמא:

• יש מהאחרונים שכתבו שאף על פי שהאיסור שהיה מתחילה פוקע על ידי השינוי, הרי אלו אסורים משום יוצא מן הטמא, שהרי באו מבשר ודם האסורים, ואינם גרועים מדבר אחר המתהווה מן הטמא, שאסור, וכתבו שזהו דעת חלק מהראשונים שאסרו בשר שנפל לדבש וכן את המושק (ראה ערך דם: דם שנשתנה. שו"ת הרי"ם יו"ד ז; יבין דעת סט א; זכר יצחק ב מו אות ב; חלקת יואב יו"ד יא בהגהה).

• יש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים שמתירים בשר נבילה שנהפך לדבש ודם שנהפך "למושק", מפני שיוצא מן הטמא שאסרה התורה זהו דוקא כשהאיסור קיים ויוצא ממנו דבר אחר, אבל אם גוף האיסור עצמו בטל ונהפך להיתר, אין בו איסור (זכר יצחק ב מו; חלקת יואב יו"ד ז). ולכן יש סוברים שדם שבישלו מותר מהתורה (ראה ערך דם. חלקת יואב וזכר יצחק שם), וטרפה שנתרפאה חוזרת היא לכשרותה, לחלק מהדעות (ראה ערך טרפה. חלקת יואב שם).

• ויש מהאחרונים שמחלקים, שדבר שנשתנה מעצמו בידי שמים הרי זה יוצא מן הטמא ואסור, אבל דבר שנשתנה בידי אדם, כגון דם שבישלו וכיוצא, אין לאסרו, שדוקא כשהשינוי הוא בידי שמים פעולת היצירה של הדבר החדש מתייחסת לאיסור, ונחשב אותו הדבר כמי שנוצר מאיסור (יבין דעת סט א; חזון איש יו"ד יב סק"ה).

אפרוח טריפה

אף על פי שביצת טריפה אסורה (ראה לעיל: מקור האיסור), וכל היוצא מן הטמא - טמא, אפרוח היוצא מביצת טריפה מותר (ראה תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) ד י; תמורה לא א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא; טוש"ע יו"ד פו ז), שאין האפרוח נוצר מן הביצה אלא לאחר שהביצה מסרחת, ונחשבת עפר בעלמא (רי"ף ורמב"ן ורא"ה חולין סד ב; השגות הראב"ד מאכלות אסורות שם), שאינה ראויה לאכילה אף לא לאכילת כלב, והותרה ופקע איסורה ונמצא שהאפרוח נוצר מהיתר (רבינו גרשום חולין סד ב; רא"ה שם; תורת הבית להרשב"א ב ג; המכתם ביצה ו א; חלקת יואב יו"ד יא).

שהתירו הכתוב

ישנם שלושה דברים שיוצאים מן האיסור, ואף על פי כן מותרים, והם: דבש, חָלב, וביצה.

דבש דבורים

דבש דבורים מותר באכילה (עבודה זרה לט ב; בכורות ז ב; תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) א ח; רמב"ם מאכלות אסורות ג ג; טוש"ע יו"ד פא ח), אף על פי שהיוצא מן הטמא - טמא, והדבש בא מדבורים שאסורות (רמב"ן חולין סד ב; מאירי שם, וסג ב). בטעם שהדבש מותר נחלקו תנאים:

• לדעת ר' יעקב התירתו התורה בפירוש, וגזירת הכתוב היא (בכורות ז ב, ורש"י ד"ה רב ששת; אור זרוע א תפא; סמ"ג לא תעשה קלב), ואין ללמוד ממנו להתיר דברים נוספים היוצאים מן הטמא (ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תקכט).

• לדעת חכמים דבש מותר מפני שאין הדבורים ממצות אותו מגופן, אלא מכניסות אותו לגופן (בכורות ז ב), ופירשו הראשונים שאין הדבש מתהווה בגוף הדבורים, אלא הוא נוצר מלחלוחית הצמחים, וכשם שנכנס לגופן כך הוא יוצא (רמב"ם ורא"ש בפירוש המשניות מכשירין ו ד. וראה רמב"ם מאכלות אסורות ג ג, וסמ"ג שם; רבינו גרשום בכורות שם); או שמה שהדבורים אוכלות מפרחי האילנות, אף על פי שאינו נעשה לדבש אלא במעיהן, מכל מקום אינו מתמצה מבשרן, ולפיכך אינו חשוב יוצא מן הטמא (רש"י שם ד"ה שמכניסות; פסקי רי"ד שם; אור זרוע א תפא; ספר הישר שם)^[4].

מזון מלכות

"מזון מלכות" שהוא כעין דבש שעושות הדבורים, וממנו ניזונית הדבורה "המלכה", דהיינו זו שמטילה ביצים, נחלקו בו הפוסקים:

• יש מפוסקי זמננו שאוסרים אותו, שלדעתם אפשר שהוא מתמצה מגוף הדבורים (חדושים וביאורים בכורות ב סק"ז; קונטרס חוקת ישראל לר"א בריזל ו; שו"ת מנחת שלמה ב סד; ספר הכשרות כא מח).

• ויש מצדדים להתיר, שלדעתם אף הוא אינו מתמצה מן הגוף (שבט מיהודה א עמ' שמד ואילך; שו"ת ציץ אליעזר יא נט, ושם יב נד)^[5].

חלב

חָלב של בהמה טהורה, אף על פי שבא מכח אבר מן החי, מותר הוא באכילה (חולין סט א, לגירסת רבינו גרשום שם; ר"י מלוניל שם סד ב; רשב"א שם עד א), שנאמר: זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח ועוד), ואם לא היה חלב מותר לא היה הכתוב משתבח בו (בכורות ו ב).

בטעם שסתם חלב בהמה טהורה מותר, ואין חוששים שמא הבהמה טריפה היא וחלבה אסור, אף על פי שיש סוברים שמעיקר הדין חוששים לטריפות הריאה המצויות, ובהמה שנשחטה ואבדה הריאה ולא נבדקה אסור לדעתם לאכול מבשרה (ראה ערך בדיקת ריאה: כשלא בדק), יש מן הראשונים שכתבו שהתיר הכתוב כל חלב הבא מן הבהמה בחייה, ואפילו סמוך לשחיטתה (ר"י הלוי ור"י בר יהודה בתשובות רש"י (אלפנביין) סא-סב, והובאו ברשב"א חולין ט א), וכתבו האחרונים שלפי טעם זה אף חלב טריפה ודאית מותר מן התורה, ואינו אסור אלא מדרבנן, ואין אסור מן התורה אלא חלב בהמה טמאה שאסרו הכתוב בפירוש (ערוגות הבושם יו"ד קז).

והרבה חולקים, וסוברים שחלב טריפה אסור מן התורה (ראה לעיל: יוצא מבעלי חיים), וחלב סתם שמותר, הרי זה מפני שסתם בהמה בחזקת כשרה, ואין חוששים בה לטריפות (רשב"א שם).

בפסח

בהמה שאכלה בפסח חמץ, יש מהאחרונים שמצדדים לומר שאף על פי שחלבה נוצר מדבר האסור, הרי זה מותר, שהכתוב התיר כל חלב בהמה טהורה המותרת באכילה (שו"ת חסד לאברהם (תאומים) תניינא או"ח מח; שו"ת בר ליואי או"ח כג); או שהתיר הכתוב כל חלב הנוצר מאיסור שיש לו היתר (ראה חולין סט א), שדומה לאיסור אבר מן החי שיש לו היתר בשחיטה, וחמץ יש היתר לאיסורו אחר הפסח, ולפיכך חלב היוצא ממנו מותר (שו"ת תורת חסד או"ח כא סק"ז; שו"ת מחנה חיים ב יו"ד כ ב, כא א. וראה מנחת ברוך סו).

ויש חולקים, וסוברים שכשם שחלב בהמה טמאה אסור, כך אסור חלב היוצא משאר איסורים, ואפילו יש היתר לאיסורם, ולא התיר הכתוב אלא חלב היוצא מאיסור אבר מן החי בלבד (מחנה חיים שם ושם, בשם רבי שלמה גנצפריד)^[6].

חלב אשה

חלב אשה, אף על פי שיוצא מבשר אדם שאסור באכילה, לכמה דעות (ראה ערך אדם: בשרו), הרי זה מותר, שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא (ויקרא יא ד), ודרשו: הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים, דהיינו אשה המהלכת בשתי רגלים, טמא אלא טהור (כתובות ס א, ורש"י ד"ה חלב)^[7].

ביצה

ביצת עוף טהור מותרת באכילה (ראה ערך ביצה: ביצת עוף טהור. וראה רבינו גרשום בכורות ז ב), ולמדים שהיא מותרת מזה שהוצרך הכתוב לאסור ביצת עוף טמא (בעל הלכות גדולות גיד הנשה סז עמ' תרנג, מובא בתוס' חולין סד א ד"ה סימנין; רמב"ן הלכות בכורות א).

ביצת עוף טהור שלא נגמרה, אפילו היתה מעורה בגידים, כל שיצאה מכלל בשר הרי זו מותרת מהתורה, ואסורה מדרבנן (ראה ערך ביצה (א): ביצת עוף טהור), שהתיר הכתוב ביצים תיכף משעה שיצאו מכלל בשר (חידושי הפלאה יו"ד פז ה; אמרי ברוך לש"ך שם סק"ט); ויש סוברים שאם היתה הביצה מעורה בבשר הרי זו אסורה מהתורה משום יוצא מן הטמא (ש"ך שם; יבין דעת שם ס"ק יא).

הערות שוליים