|
יולדת הגדרה[1] - אשה בשעת לידה ולאחריה, לגבי טומאתה וטהרתה, ולגבי דינה כחולה היולדת והולדטומאה וטהרהאשה שילדה[2], הרי היא טמאה טומאת לידה, שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וגו' וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם וגו' (ויקרא יב ב,ה), וביאתה אסורה, וחייבים עליה כרת (ראה להלן: טומאתה ואיסורה). לאחר שנטהרת מטומאתה יושבת על דמי טהרה, דהיינו שאם רואה דם - טהורה לבעלה (ראה ערך דם טהר); אם ילדה זכר - עד ארבעים יום מלידתה, ואם ילדה נקבה - עד שמונים יום מלידתה, שנאמר: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה וגו' וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וגו' וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (ויקרא יב ד - ה), וכל אותם הימים הרי היא כטבול יום (ראה להלן: זמן טומאתה וטהרתה); ואחר הימים האלו חייבת להביא קרבנות, עולה וחטאת, ואין טהרתה נגמרת אלא בהבאת קרבנותיה (ראה להלן: קרבנה). נכרית וגיורתהנכרית אינה מיטמאת בלידה (ספרא תזריע א, ופירוש הראב"ד שם; יבמות עד ב; כריתות ז ב; רמב"ם משכב ומושב ב י. וראה ערך גוי); והבא עליה אינו חייב משום בא על היולדת (רמב"ם איסורי ביאה ד ד); ואינה חייבת קרבן על לידתה (עזרת כהנים לספרא שם ב), שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא יב ב. ספרא שם), ודרשו: בני ישראל ולא הנכרים (ספרא שם; רמב"ם שם). וכן אם ילדה בהיותה נכרית, ואחר כך נתגיירה, אין נותנים לה ימי טומאה ולא ימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה (בכורות מו ב; ירושלמי נדה א ד). גיורת שילדה, הרי היא כשאר בנות ישראל, וכל דיני יולדת עליה; וכן שפחה כנענית שילדה, הרי זו כשאר יולדת (ספרא תזריע א; יבמות עד ב). ולד מתאחד היולדת ולד חי, ואחד היולדת ולד מת, הרי זו טמאה טומאת לידה, שנאמר: וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וגו' וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב ב,ג), ודרשו: שומע אני ביוצא חי שהוא מטמא את אמו טומאת לידה, שהרי מדובר בנימול, מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה, שנאמר: זָכָר (ויקרא יב ב), ומקרא מיותר הוא, שהרי הכתוב מדבר בזכר, שנאמר בו: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב ג), אלא שבא לרבות את המת (ספרא תזריע א ה, ור"ש משאנץ ופירוש הראב"ד שם; ירושלמי פסחים ב א; רמב"ם איסורי ביאה י א; טוש"ע יו"ד קצד א). ואפילו הפילה נפל, טמאה טומאת לידה (ראה נדה ג א-ד; רמב"ם איסורי ביאה י א; טוש"ע יו"ד קצד א). שליהאף המפלת שליה - טמאה, ולא משום השליה עצמה טמאה, שאין השליה ולד, אלא טמאה משום שאין שליה בלא ולד (רש"י בבא קמא יא א ד"ה שליא, וכריתות ז ב ד"ה שיליא; רמב"ם איסורי ביאה י יד). וטמאה אף על פי שחתכו את השליה ולא נמצא בה ולד, שיש לומר שנימוח (אור זרוע א שמה, בשם רשב"ם; תורת הבית לרשב"א ז ו). תוך ארבעיםהיולדת אינה טמאה טומאת לידה אלא משתגמר צורתו של הולד. ולכן המפלת שליה בתוך ארבעים יום לעיבורה, ואפילו ביום ארבעים עצמו, אינה חוששת לולד, ואינה טמאה לידה, שאין צורת הולד נגמרת עד ארבעים יום (נדה ל א, ורש"י ד"ה אינה; רמב"ם איסורי ביאה י א,ב; הלכות נדה לרמב"ן ז א. וראה טוש"ע יו"ד קצד ב)[3]. התעברה באמבטיאשה שנתעברה משכבת זרע שפלט איש באמבטי, ונכנס בתוך רחמה כשרחצה שם, יש מן הראשונים שכתבו שאינה טמאה טומאת לידה, ש"מעשה נסים" הוא זה, ואין אני קורא בה אשה כי תזריע; ומעוברת שנבדקה ונמצאה בתולה, לדעה זו הדבר ספק האם טמאה בלידתה, שספק מביאת בעל נתעברה אלא שנשארה בתולה, ספק באמבטי של מרחץ נתעברה (ראה רבינו חננאל חגיגה טו א)[4]. והאחרונים כתבו שאף אשה שנתעברה באמבטי טמאה לידה (תוס' יום טוב כריתות ב ד). הלידהרוב ראשוולד שנולד כדרכו, משיצא רוב ראשו לחוץ נחשב כילוד, ואמו טמאה לידה, ואפילו אם אחר כך נחתך (נדה כח א; רמב"ם איסורי ביאה י ו; טוש"ע יו"ד קצד י). וטמאה גם אם לאחר שהוציא ראשו החזירו לפנים ולא נולד אלא לאחר אותו יום, ומונים לה ימי טומאה וימי טהרה מיום ראשון שהוציא הולד את ראשו, שיציאת הראש חשובה לידה בין להחמיר ובין להקל (ראה יבמות עא ב, ורש"י ד"ה כגון; רש"י בכורות מו ב ד"ה הא נמי; אור זרוע א שמ). בשיעור רוב ראשו שאמרו בו שמשעה שהוציאו נחשב כילוד, נחלקו תנאים:
להלכה כתבו הראשונים שמשתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד (רמב"ם איסורי ביאה י ו לגירסה שלפנינו; טור יו"ד קצד); ויש פוסקים משתצא פדחתו (תורת הבית לרשב"א ז ו; שו"ע שם י). זמן הטומאההיולדת מטמאה בפנים כבחוץ, שכאשר יצא ראשו של הולד חוץ לפרוזדור של רחם האם טמאה אמו בטומאת לידה (נדה מב א,ב; מגיד משנה איסורי ביאה י ו; טוש"ע יו"ד קצד י). ונחלקו הראשונים בדבר:
טומאה דרבנןאף על פי שמהתורה אין היולדת טמאה טומאת לידה עד שיצאו רוב אבריו של הולד, או משיוציא ראשו (ראה לעיל, וראה ערך לדה), מדרבנן טמאה היא משעה שהוציא העובר את ידו, ואפילו החזירה ולא נולד עד למחר, גזירה משום הוציא ראשו או רובו, שאז דינו כילוד מן התורה (נדה כח א וריטב"א; רמב"ם איסורי ביאה י ז, משכב ומושב ג ט; טוש"ע יו"ד קצד יא), ומטמאה משכב ומושב ומרכב, ומעינותיה טמאים, ומטמאה את בועלה, וכולם אבות הטומאה מדברי סופרים (רמב"ם משכב ומושב שם). ונחלקו הראשונים בדבר: יש שכתבו שלאו דוקא יד, אלא הוא הדין לאחד משאר אבריו (הלכות נדה לרמב"ן ז ה; תורת הבית לרשב"א ז ו, בשם יש מרבותינו; טור יו"ד שם); ויש שכתבו שדוקא ביד טמאה, ולא בשאר אבריו (תורת הבית שם)[5]. לידת עכוזבלידת עכוז מוגדר רגע הלידה ביציאת רוב הגוף דהיינו עד הטבור (שב שמעתתא ז טו; שו"ת חתם סופר אבן העזר ב קמד; נשמת אברהם יו"ד רסב ס"ק טו, בשם הגרש"ז אויערבאך). יוצא דופןיוצא דופן, דהיינו שנפתחו מעיה של האם על ידי סם, והוציאו את העובר לחוץ[6], ונתרפאה (רש"י נדה מ א ד"ה יוצא; תוס' כריתות ז ב ד"ה יוצא דופן), נחלקו תנאים אם דינו כילוד:
הלכה כחכמים (רמב"ם איסורי ביאה י ה)[7]. טומאתה ואיסורהטומאת לידהאשה שילדה טמאה טומאת לידה, אם ילדה זכר טמאה שבוע, ואם ילדה נקבה טמאה שבועיים (ראה להלן: זמן טומאתה וטהרתה), שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וגו' וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם וגו' (ויקרא יב ב,ה). דין טומאת היולדת, לדעת המונים את דיני כל הטומאה במנין המצוות (ראה ערך טמאה), יש שמנה בו שתי מצוות, טומאת יולדת זכר, וטומאת יולדת נקבה (רס"ג עשה קפא-קפה); אבל שאר מוני המצוות לא מנו אלא מצוה אחת (בעל הלכות גדולות במנין הפרשיות יב; ספר המצות לרמב"ם עשה ק; סמ"ג עשין רמג; החינוך קסו). ללא דםהיולדת טמאה אפילו אם לא ראתה דם בלידה, אף לדעת הסוברים שאפשר לפתיחת הרחם בלא ראיית דם; או שהפילה נפל קטן מאד, שנפל כזה אפשר שיצא בלא דם אף לדעת הסוברים שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם (כריתות י א, ורש"י ד"ה הקבר; נדה מב ב; רמב"ם איסורי ביאה י א; טוש"ע יו"ד קצד א; פרישה שם סק"ב. וראה ערך דם נדה). פרטי הדיניםטומאת היולדת הרי היא כטומאת הנדה, שטומאה אחת לשתיהן, שנאמר: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא וגו' וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ (ויקרא יב ב–ה), הוקשה יולדת לנדה (ראב"ד לספרא מצורע ז. הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). וכסדר כל טומאה האמורה בנדה שמטמאה מדרס ושאר הכתוב בפרשת נדה (ראה ויקרא טו יט ואילך, וראה ערכים: טמאה; נדה) מטמאה בטומאת לידה (רש"י ויקרא יב ב ופירוש הרא"ם). היולדת היא אחד מאבות הטומאות, ומטמאת כלים במגע, ואדם במגע ובמשא (ראה זבים ה ו; רמב"ם משכב ומושב א א), ומטמאת אדם וכלים בהיסט, ואדם הנטמא בה מטמא בגדים כל זמן שלא פירש (ראה זבים שם, ורמב"ם שם ו ב, ושם ח ב. וראה ערך טמאה בחבורים), ומטמאת משכב ומושב ומרכב מתחתיה ועושה אותם אב הטומאה, ומטמאת מדף שעל גבה (רמב"ם שם א א, ושם ו ב). היולדת היא אחת מן הטמאים המשתלחים חוץ לשתי מחנות (ראה ערך שלוח מחנות), שאסור להם להיכנס למחנה שכינה ולמחנה לויה, דהיינו שאסור לה להיכנס להר הבית (ראה ערך הר הבית: קדושתו. כלים א ח; רמב"ם ביאת מקדש ג ג). בכלל טומאת יולדת מנו הראשונים שבעה אבות הטומאה מדברי תורה: היולדת; בועלה; דמה; רוקה; מימי רגליה; מרכבה; משכבה (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). וכן בכלל טומאת היולדת ישנם כמה אבות טומאה שמדברי סופרים, כדרך שבטומאת הנדה יש אבות שמדברי סופרים (ראה ערך נדה. הקדמת הרמב"ם שם). איסורההיולדת אסורה כנדה (רמב"ם איסורי ביאה ד ב; טוש"ע יו"ד קצד א), והבא על יולדת זכר כל שבעה, ועל יולדת נקבה כל ארבעה עשר יום, וכן הבא עליה לאחר מכן כל זמן שלא טבלה, הרי זה חייב כרת כדין בא על הנדה (רמב"ם שם ב,ג), ואם בא עליה בשוגג חייב חטאת (חינוך קסו), שנאמר: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא וגו' וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ (ויקרא יב ב,ה. רמב"ם שם). יש מן הראשונים שכתב שהבועל את היולדת אף מבטל מצות עשה של טומאת היולדת (חינוך קסו)[8]. הבועלהבועל את היולדת, טמא (ספרא תזריע א; נדה לה ב; רמב"ם משכב ומושב ג ג) שבעת ימים, בין שבא על יולדת זכר, ובין שבא על יולדת נקבה (שו"ת עצי ברושים לט), והוא אב מאבות הטומאה של תורה, שדין אחד לבועל יולדת ולבועל נדה (רמב"ם שם א,ג; הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות), שנאמר: וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב) לרבות בועלה, ש"דותה תטמא", מקרא מיותר הוא, שהיה יכול לומר "וטמאה שבעת ימים כימי נדה" (ספרא שם; נדה שם, ורש"י ד"ה דותה). והראשונים מנו בין אבות הטומאות את הבועל טמאה, ובכלל זה בועל נדה, או זבה, או יולדת (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). דמהדם היולדת בזמן טומאתה הרי הוא כדם נדה, ומטמא במגע ובמשא בכל שהוא (ראה נדה מב א; רמב"ם משכב ומושב א ח, ושם ו ב), ומטמא בין לח ובין יבש (נדה לד א; רמב"ם שם ב א)[9]. הולדהולד עצמו, אף על פי שגרם לטומאת אמו, אינו טמא טומאת לידה כאמו, שנאמר: וְטָמְאָה (ויקרא יב ב), ודרשו: היא טמאה, ואין הולד טמא, ואף על פי שאינו טמא שבעת ימים כאמו, מכל מקום הוא טמא טומאת ערב משום מגעה (ספרא תזריע א, ועזרת כהנים אות עח). דם טוהרהיולדת, לאחר שעברו ימי טומאת לידתה וטבלה לטהרתה, יושבת היא על דמי טהרה, וכל דם שהיא רואה בתוך שלושים ושלושה ימים לזכר, דהיינו עד ארבעים יום ללידתה, ובתוך ששים וששה ימים לנקבה, דהיינו עד שמונים יום ללידתה, דם טהר הוא, ואינו אוסרה לבעלה (נדה יא א; רמב"ם איסורי ביאה ד ה; טוש"ע יו"ד קצד א), ואינו מטמאה (נדה מב א; רמב"ם משכב ומושב ה ג. וראה ערך דם טוהר), שנאמר ביולדת זכר: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, וביולדת נקבה נאמר: וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (ויקרא יב ד-ה). זמן טומאתה וטהרתהימי הטומאההיולדת שטמאה בטומאת לידה, אם ילדה זכר הרי היא טמאה שבעה ימים, ואם ילדה נקבה הרי היא טמאה ארבעה עשר יום, שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וגו' וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם (ויקרא יב ב,ה. רמב"ם איסורי ביאה י א; טור יו"ד קצד). שבעת ימי טומאת לידה לזכר ושבועיים לנקבה, סמוכים הם ללידה, וסמוכים זה לזה ולא מפוזרים, שנאמר: כִּימֵי נִדַּת (שם שם ב), מה ימי נדתה סמוכים, אף ימי לידתה סמוכים (ספרא תזריע א יב). בין ראתה דם בימים אלו ובין לא ראתה, אין טומאת לידתה נמשכת אלא שבעה ימים לזכר, ושבועיים לנקבה בלבד (ראה ראב"ד ור"ש משאנץ לספרא שם). ימי הטהרהוכן הימים שהיולדת יושבת על דם טוהר, הם רצופים, שלא תשב היום שלושה או ארבעה ימי טוהר, ושוב לאחר שבוע או שבועיים תנהג ימי טוהר, כפי מה שיעלה בלבה, אלא סמוכים דוקא (ספרא תזריע א ב; כריתות י א; אור זרוע א שמו). טומאת זבה ונדהימי הלידה, שהם שבעה ימים לזכר וארבעה עשר יום לנקבה, אינם ראויים לזיבה (ספרא תזריע א יג; נדה לז ב), שאם רואה דם באותם הימים, ואפילו אם ילדה בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהם ימים הראויים לזיבה (ראה ערך ימי זיבה; ימי נדה), וראתה דם כל ימי טומאת לידתה, אינה נעשית זבה בכך, וכשנשלמו ימי טומאת לידתה הרי היא בימי טוהר (הערוך ערך ספר ג, בפירוש שני; ראב"ד לספרא שם). בזמן הזהבזמן הזה, אחרי שהחמירו בנות ישראל על עצמן שכל הרואה טיפת דם, אפילו בעת נידותה, יושבת עליו שבעה נקיים כזבה גמורה (ראה ערך זבה: בזמן הזה), כל יולדת הרי היא יולדת בזוב, לפי שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, וצריכה לישב שבעה נקיים קודם שתטבול לטהרתה (רמב"ם איסורי ביאה יא ה; טור יו"ד קצד; ביאור הגר"א לשו"ע שם א). אם ילדה נקבה וספרה שבעה נקיים, וקודם שנשלמו ארבעה עשר יום של טומאת לידה חזרה וראתה, נחלקו הראשונים:
יש שכתבו שלא אמרו שאינה צריכה שבעה נקיים לראיה זו אלא לנוהגים לבעול על דם טהר (ראה ערך דם טהר. רבינו ירוחם חוה כו ג; בית יוסף שם); ויש שכתבו שאף לנוהגים שלא לבעול על דם טוהר אינה צריכה שבעה נקיים (ב"ח יו"ד שם). וביארו האחרונים הטעם שאף על פי שהחמירו בכל דם, ואפילו בדם טוהר, ולא חילקו בין דם לדם, לא החמירו לישב שבעה נקיים על דם שרואה בימי טומאת לידה, כדי שלא יבואו להשוות דם לידה לדם זיבה, ויטהרו את היולדת אחרי שבעה נקיים אפילו בתוך ארבעה עשר יום לנקבה (לחם ושמלה יו"ד שם סק"ג)[10]. טהרתהטבילהיולדת לאחר שנשלמו ימי טומאתה, דהיינו לאחר שבעה ימים לזכר וארבעה עשר יום לנקבה, טהרתה בטבילה במקוה או במעין (ראה ערך טהרה: העברת טומאה); אבל אם לא טבלה, אפילו נתאחרה כמה שנים בלא ראיית טומאה, הרי היא בטומאתה, ומטמאה אדם וכלים ומשכב ומרכב (רמב"ם משכב ומושב ה א), והבא עליה אפילו אחר כמה שנים חייב כרת (רמב"ם איסורי ביאה ד ג; שו"ע יו"ד קצז א), והרי הוא טמא כשאר בועל יולדת (מי נפתוח אמנה מט), שנאמר: וְרָחֲצוּ בַמַּיִם (ויקרא טו יח), בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול (רמב"ם איסורי ביאה ד ג; הלכות נדה לרמב"ן ח). טבילתה של היולדת היא בלילה, לאחר שנשלמו ימי טומאתה - יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל חמשה עשר (שבת קכא א; רמב"ם איסורי ביאה ד ו; טוש"ע יו"ד קצד א,ג), שהיולדת הוקשה לנדה שנאמר בה: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב), ונדה טבילתה בלילה (פסחים צ ב, ורש"י ד"ה זבה; רמב"ם איסורי ביאה שם). יולדת שטבלה בתוך ימי טומאתה, לא עלתה לה טבילה, שהתורה דימתה את היולדת לנדה, והנדה אין לה שום טהרה בתוך ימי נדותה (ראה ערכים: טבילה; נדה), ולפיכך אם טבלה בתוך הזמן הזה, הרי היא כמי שלא טבלה, וצריכה לחזור ולטבול לאחר שנשלמו ימי טומאתה (האשכול (רצב"א) א עמ' 92). טבולת יוםהיולדת שטבלה לאחר שעברו עליה ימי טומאת לידתה, נטהרת בטבילה זו לחולין ולמעשר שני (רמב"ם משכב ומושב ה א,ד, וראה ערך טהרה), ומותרת לבעלה (נדה לא ב), והיא "טבולת יום ארוך", שעד שיעברו עליה ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, הרי היא כטבול יום [טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו], ואסורה להיכנס למקדש ולאכול בתרומה ובקדשים, והערב שמש של יום ארבעים לזכר או של יום שמונים לנקבה הנו הערב שמש שלה, שנאמר בה: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וגו' עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד, ורש"י שם. רש"י יבמות עד ב ד"ה כיון; רמב"ם משכב ומושב ה ד. וראה ערך טבול יום). לאחר שהשלימה ימי טהרתה, הרי היא טהורה לתרומה אבל לא לקודש, שנאמר: עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, כיון שנמלאו ימיה שהם ארבעים לזכר ושמונים לנקבה טהרה (יבמות עד ב, ורש"י ד"ה כיון). מחוסרת כיפוריםהיולדת היא אחת ממחוסרי כפרה (כריתות ח ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א א. וראה ערך מחוסרי כפרה), שאף על פי שטבלה ועברו עליה ארבעים יום אחר לידת הזכר ושמונים יום אחר לידת נקבה, אין טהרתה נגמרת להתירה לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש עד שתביא קרבנה, שנאמר: וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה (ויקרא יב ח. יבמות עד ב; רמב"ם שם; חידושי הר"ן נדה עא ב). ודוקא הקרבת החטאת מעכבתה מלאכול קדשים, אבל העולה אינה מעכבתה (ספרא תזריע ג ה, ד ג; רמב"ם שם ה). טבילה בסוףיולדת שטבלה ועברו עליה ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, נחלקו תנאים אם צריכה טבילה: בית שמאי אומרים שצריכה טבילה באחרונה אור ליום שמונים ואחד ללידת נקבה; ובית הלל אומרים שאינה צריכה טבילה באחרונה (נדה עא ב; רש"י שם כט ב ד"ה ב"ש לטעמייהו). הלכה כבית הלל (רמב"ם משכב ומושב ה ד). ומכל מקום לקודש צריכה היא טבילה לאחר שתביא כפרתה, כשאר מחוסר כפורים (ראה חגיגה כא א, ורמב"ם אבות הטומאה יב טו), ואם טבלה קודם שהביאה קרבנה לא הועילה לה הטבילה לאכילת קודש (תוס' חכמי אנגליה נדה שם). קרבנההקרבןהיולדת חייבת, במלאת ימי טהרתה דהיינו ביום ארבעים ואחד לזכר ויום שמונים ואחד לנקבה, להביא קרבן, כבש לעולה ונסכיו (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ב ב. וראה ערך נסכים), ובן יונה או תור לחטאת, שנאמר: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת (ויקרא יב ו); ואם אין ידה משגת, מביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, שנאמר: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת (ויקרא יב ח. רמב"ם מחוסרי כפרה א ג,ה, שגגות י ב). החיוב בקרבןכל מקום שהאשה טמאה משום הלידה הרי זו מביאה קרבן, וחטאתה נאכלת, ובכלל זה המפלת סנדל, או שליה, או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה, שכל אלו טמאות בטומאת לידה ומביאות קרבן, וחטאתן נאכלת. וכל מקום שאינה טמאה משום הלידה (ראה לעיל: הלידה) הרי זו פטורה מן הקרבן (כריתות ז ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ו). סדר ההקרבהמקריבים את החטאת תחילה ואחר כך את העולה, שנאמר בקרבן עולה ויורד: וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה (ויקרא ה ח), ודרשו: מה תלמוד לומר, אם ללמד שתהא קודמת לעולה, הרי כבר נאמר: וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה (שם י), אלא זה בנין אב לכל חטאות הבאות עם העולות, שתהא החטאת קודמת לעולה, בין חטאת בהמה שבאה עם עולת בהמה, ובין חטאת העוף שבאה עם עולת העוף, ואפילו חטאת העוף הבאה עם עולת בהמה - כגון יולדת עשירה - הרי זו תקדים חטאת לעולה (זבחים צ א, ורש"י ד"ה וכל מקום; ספרא ויקרא דבורא דחובה יח, ופירוש הראב"ד). זמן ההקרבההיולדת אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר או ביום שמונים לנקבה, אלא ממתנת שיעריב שמשה ומביאה קרבנה למחר, שהוא יום ארבעים ואחד לזכר ויום שמונים ואחד לנקבה, והוא היום שנאמר בו: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא וגו' (ויקרא יב ו), ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאה ידי חובה (ספרא תזריע ג; כריתות ז ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ה), והחטאת פסולה משום מחוסר זמן (זבחים קיב ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יח ט; פירוש הראב"ד לספרא שם), והעולה כשרה אבל אינה עולה לחובתה, ועולת נדבה היא (כריתות ז ב, ורש"י ד"ה מאי עבדן; רמב"ם שם). הגיע זמן הבאת קרבנותיה ולא הקריבתם, מביאה כפרתה לאחר זמן (רמב"ם מחוסרי כפרה שם); ואם השהתה חטאתה בשיעור האמור בענין בל תאחר (ראה ערך בל תאחר: זמן בל תאחר), הרי זו עוברת בבל תאחר (נדרים ד ב). כמה ולדותאשה שילדה כמה ולדות מביאה קרבן אחד על כולם (כריתות ז ב, ושם ט ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ח), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת (ויקרא יב ז), משמע תורה אחת ליולדת ולדות הרבה (רש"י נדה מ א ד"ה תורת). ודוקא כשילדה ולד שני בתוך ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, אבל אם ילדה ולד שני אחר ימי מלאת, הרי זו חייבת קרבן על כל לידה ולידה (ספרא תזריע ג; כריתות שם; נזיר סד ב, ותוס' ד"ה דתניא; רמב"ם שם), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת (ויקרא שם), ודרשו: יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחת, תלמוד לומר: זֹאת (נדה מ א). בזמן הזהבזמן הזה שאין לנו קרבן, כתבו האחרונים שבעלה של היולדת חייב לעלות לתורה בשבת ראשונה שהיולדת באה לבית הכנסת, שהוא במקום קרבן (לבוש אורח חיים רפב ז, והובא במגן אברהם רפב יח, ובביאור הלכה קלז א ד"ב בשבת); ואף על פי שהבעל הוא העולה לתורה, ולא היולדת, הרי הבעל חייב להביא את קרבן היולדת שעל אשתו (מגדל עז (לריעב"ץ) בסוף תעלת הבריכה העליונה שוקת ב ט). וביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה, שהוא זמן הבאת קרבנה, בעלה עולה לתורה אף על פי שהיא אינה באה לבית הכנסת (מגן אברהם שם). וכן המפלת, בעלה עולה לתורה, אלא שאם הפילה צורה שיש לחוש בה שאינה ולד, אינו דוחה חיוב ודאי אחר מלעלות (מגן אברהם שם). וכתבו האחרונים עוד, שנכון שתקרא היולדת פרשת קרבן יולדת, ויעלה לה הדבר כאילו הקריבתו (שו"ת בנין שלמה א; תורה תמימה תזריע יב ח). בתורת חולהלחלל שבתהיולדת כשכורעת ללדת הרי היא בסכנת נפשות, ומחללים עליה את השבת לכל מה שצריכה (שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טוש"ע או"ח של א): קוראים לה מילדת ממקום למקום ואפילו מחוץ לתחום, ומילדים אותה; ואם היתה צריכה לנר מדליקים לה את הנר, ואפילו היתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, שאומרת אם אצטרך שום דבר, יראו האחרים ויביאו לי (שבת שם, ורש"י ד"ה חיה; פירוש המשניות לרמב"ם שבת יח ג; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ואם לא תתישב דעתה שעושים יפה מה שהיא צריכה, הרי היא מסתכנת על ידי פחדה (תוס' שבת שם ד"ה קמ"ל; רמב"ן ומאירי שבת שם). ואם היתה היולדת צריכה לשמן או לדבר מאכל מביאים לה אפילו דרך רשות הרבים (שבת קכח ב, ורש"י ד"ה מביאה ורבינו חננאל; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ועושים לה כל צרכיה, כגון שחיטה, בישול, שחיקת סממנים שתשתה אותם, וקשירת החבל שתחזיק בו, וכיוצא באלו מכל מה שהיא צריכה (פירוש המשניות לרמב"ם שבת יח ג); וכל דבר שעושים אותו בחול לצורך כל יולדת, הרי היולדת בחזקת מסוכנת לשעתה לגבי אותה מלאכה, ומחללים עליה את השבת (רמב"ן שבת קכט א, ובתורת האדם ענין הסכנה). שינויאף שמחללים שבת על היולדת, מכל מקום כל מה שאפשר לעשות בשינוי, עושים בשינוי, כגון אם צריך להביא לה כלי, תביא לה חברתה כלי תלוי בשערה (שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טוש"ע או"ח של א), והדברים אמורים דוקא במקום שלא יתאחרו צרכיה בגלל השינוי (תורת האדם לרמב"ן ענין הסכנה, והובא במגיד משנה שם; חידושי הר"ן שבת שם, בשם הר"ר יהונתן); או אפילו יתאחרו, אבל לא תבוא לידי סכנה באותו איחור (ריטב"א שבת שם). אבל אם אין הדבר שלצורכה נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי, מצוה לעשות בלא שינוי ולמהר הדבר ככל האפשר (חידושי הר"ן שבת שם). פתיחת הקברמשעת פתיחת הקבר חשובה האשה יולדת, ומחללים עליה את השבת (ראה רמב"ם שבת ב יג; טוש"ע או"ח של ג). ונחלקו אמוראים מתי היא פתיחת הקבר:
להלכה נחלקו הראשונים:
יש מצרכי היולדת שמחללים עליהם את השבת אף קודם פתיחת הקבר, כגון קריאת מילדת לצורכה, כתבו האחרונים שודאי מותר לקוראה אף קודם פתיחת הקבר, שמפתיחת הקבר ועד הלידה הוא שיעור קטן יותר משיעור ביאת המילדת, ומותר לקרוא לה משעה שהיולדת מרגשת קצת (ט"ז או"ח של סק"ב). וכן הדלקת הנר, כתבו הראשונים שאם היתה צריכה לכך מדליקים לה את הנר בשעה שהיא צועקת בחבליה (רמב"ם שבת ב יא), וכתבו האחרונים ששיעור זה הוא קודם פתיחת הקבר (ביאור הלכה של א ד"ה ומדליקין). שבעה ימיםבזמן החילול של יולדת ישנם שלושה שיעורים:
ודוקא אם אומרת שצריכה לכך מחמת הלידה, אבל אם אומרת שצריכה מחמת שמכביד עליה החולי, או שאנו יודעים שנתחדש לה חולי, אפילו לאחר שבעה מחללים עליה את השבת, שאינה גרועה משאר חולה, שאם אומר הוא שצריך לכך מחללים את השבת על פיו (ראה ערך חולה. רמב"ן שבת שם; פרי מגדים או"ח של אשל אברהם סק"ט). שיעור הימים שאמרו לענין חילול שבת לצורך היולדת, כתבו הראשונים שמנין הימים מתחיל משתלד, ולא משעה שהדם שותת, ואף על פי שמשעה שהדם שותת כבר חשובה מסוכנת (רמב"ם שבת ב יג ולחם משנה; פסקי ריא"ז שבת יח ג; סמ"ג לאוין סה; מאירי שבת קכט א); ויש שכתבו שמונים את הימים משעה שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת (פירוש המשניות לרמב"ם שבת יח ג. וראה ביאור הלכה של ד ד"ה כל), ואם ארכה ישיבתה על המשבר יום אחד, אין מחללים עליה את השבת אלא בשני הימים הראשונים שלאחר לידתה (ביאור הלכה שם). הימים שמחללים עליה את השבת, נחלקו כיצד מחשבים אותם:
דעת הרופאיולדת שאמרה בתוך שלושה ימים ללידתה בריאה אני ואיני צריכה, שאף על פי כן מחללים עליה את השבת, נחלקו בה הראשונים:
יולדת שאומרת בתוך שבעה ימים ללידתה שצריכה שיחללו עליה את השבת, מחללים עליה את השבת, אפילו אם מאה רופאים אומרים שאינה צריכה, מפני ש"לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי יד י. רשב"א שבת קכט א; אור זרוע ב רפ; משנה ברורה של ס"ק יד, בשם כל האחרונים); ויש שנסתפקו שמא אין מחללים עליה את השבת באופן זה (שלטי גיבורים שבת קכט א אות ב). לאחר שעברו שלושה ימים מלידתה וקודם שעברו שבעה, אמרה היולדת שאינה צריכה שיחללו עליה את השבת, וחברותיה אומרות שהיא צריכה, אין מחללים (ב"ח או"ח של ד; מגן אברהם של סק"ט); ויש סוברים שאף בזה מחללים (מגן אברהם שם, להגהת נתיב חיים שם). ומכל מקום אם רופא או חכמה אומרים שהיא צריכה, לדברי הכל מחללים (רשב"א שבת קכט ב; מגן אברהם שם). אם לא אמרה היולדת שאינה צריכה שיחללו עליה את השבת, אלא שתקה, וחברותיה אומרות שאינה צריכה, כתבו אחרונים שאין מחללים עליה את השבת (ב"ח או"ח של ד). גדר הצורךיולדת שאמרה "צריכה אני", שמחללים את השבת על פיה, הרי זה אפילו אינה אומרת שתסתכן אם לא יחללו את השבת לצורכה, שמן הסתם אינה בקיאה ואינה יודעת דבר זה, אלא די שיודעת ששבת היום - וכן לענין אכילה ביום הכפורים שיודעת שיום הכפורים היום - ואף על פי כן אומרת שצריכה ואינה יכולה לסבול החולי (הגהות מרדכי שבת רמז תסד, בשם רבינו תם). יולדת שיש לה אוכל שהוכן מבעוד יום, כתבו הראשונים שאף על פי כן מחללים עליה את השבת ומבשלים לה, ואין אומרים שהיא מסוכנת מפני החולשה בלבד, ומספיק לה מאכל שהוכן מבעוד יום, אף על פי שהוא צונן, או שאינו בן יומו, אלא היא מסוכנת מפני שאבריה מתפרקים, ואם תאכל צונן או שאינו בן יומו תבוא לידי סכנה, ולפיכך כל שאין לה דברים מחזקים ומאכלים בריאים, מחללים עליה את השבת (שו"ת הרשב"א ז שמג). ומכל מקום כתבו האחרונים שעכשיו נהגו היולדות לאכול בשבת חמין של אתמול (מגן אברהם של סק"ח)[11]. חימוםעושים מדורה או מחממים תנור בשבת לצורך היולדת, ואפילו בתקופת תמוז (שבת קכט א; רמב"ם שבת ב יד; טוש"ע או"ח של ו, ומשנה ברורה ס"ק כ). יש מן הראשונים שכתבו שכל שלושים יום ללידתה עושים לה מדורה, שלענין מדורה חשובה מסוכנת עד זמן זה (מגיד משנה שם, בדעת הראב"ד; שו"ע שם); ויש סוברים שדוקא בתוך שבעה ללידתה (ראה מגיד משנה שם). ההכנות ללידהאשה שהגיעה לחודש התשיעי להריונה ראוי שתכין מערב שבת כל הדרוש לה למקרה שהלידה תהיה בשבת, כגון שתכין אור בדירתה, ותרשום את פרטיה על נייר כדי למסרם לנהג האמבולנס[12]. אם לא הכינה מותר לה לעשות כל דבר הצריך לה (משנה ברורה של א; שמירת שבת כהלכתה לו ו; פסקי תשובות של ב). אין האשה חייבת להימצא בקרבת בית החולים סמוך לשבת כדי להימנע מחילול שבת, אולם אם רואה מבעוד יום שמתחילה להרגיש חבלי לידה יש לה ללכת מיד לבית החולים (שמירת שבת כהלכתה לו ז; פסקי תשובות שם)[13]. מותר לקרוב משפחה או אדם אחר שיש ליולדת בו אימון ליסוע עם היולדת ללוותה לבית החולים (שמירת שבת כהלכתה לו יא; פסקי תשובות של א)[14]. נוכחות הבעל בלידההפוסקים נחלקו אם מותר לבעל להיות נוכח בשעת הלידה או שיש לאסור זאת משום שהאשה היא נדה:
גם לשיטות האוסרים נוכחות הבעל בשעת הלידה, מתירים לו להיות עמה בחדר הצירים, כשהאשה מכוסה כל העת, וכן בבית חולים שהיולדת מקבלת חדר לבדה, מותר לבעל להיות עמה עד תחילת הלידה (תורת היולדת לא הערה א). היולדת שדורשת שבעלה יעמוד לצידה, ובזה היא נרגעת מפחדה, הרי הוא פטור ממצוות תפילין, מצה, שופר, סוכה ומגילה, כדין העוסק במצווה פטור מן המצווה. ואם ירצה להחמיר על עצמו לקיים המצוות, אל יברך עליהם, כי איך יאמר 'וציונו', וה' לא ציווה (תורת היולדת יד ד). אכילה ביום הכיפוריםתענית יום הכפורים, כתבו הראשונים שדין היולדת לגביה כדינה לענין חילול שבת לצורכה, שתוך שלושה ימים ללידתה לא תתענה כלל ביום הכפורים; ואם היא אומרת שצריכה לאכול, או ששותקת, מאכילים אותה כדרכה, ואין צריך לחלק האוכל פחות-פחות מכשיעור, דהיינו לאכול פחות משיעור אכילה שחייבים עליה ביום הכפורים, ולחכות שיעור זמן שאין אכילה שניה מצטרפת לראשונה, ואז לאכול עוד פעם פחות מכשיעור, וכן הלאה (ראה ערך יום הכפורים. תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש ענין הסכנה; טוש"ע או"ח תריז ד, ומשנה ברורה ס"ק י). אבל אם אמרה שאינה צריכה לאכול, כתבו האחרונים שיש להאכילה פחות-פחות מכשיעור, ואפילו בעל כרחה (מגן אברהם תריז סק"ג; שו"ע הרב שם ד); ויש מחמירים בכל מקום שאינה אומרת שצריכה לאכול, שלא יאכילוה אלא פחות-פחות מכשיעור (שו"ע הרב תריח יג). ומשלושה ימים עד שבעה, אם אמרה היולדת איני צריכה לאכול, מתענה והולכת, ואם אמרה צריכה אני - מאכילים אותה (רא"ש יומא ח י, ורבינו ירוחם חוה כז א, בשם הרמב"ן; טור או"ח תריז; תרומת הדשן קמח; איסור והיתר ס ב), ואפילו חברותיה אומרות שאינה צריכה, ואפילו הרופאים אומרים שאינה צריכה (דגול מרבבה או"ח תריז ד, והובא במשנה ברורה שם ס"ק יא). וכן אם היא שותקת או אומרת שאינה יודעת אם היא צריכה מאכילים אותה פחות-פחות מכשיעור (תורת האדם לרמב"ן שם; תרומת הדשן שם; טוש"ע שם; שט"ע הרב תריז ד; משנה ברורה שם ס"ק יא). ומשבעה ימים ואילך הרי היא ככל אדם (ריטב"א יומא עג ב, ורא"ש שם). ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו בסתם שהיולדת כל שלושים אסורה להתענות ביום הכפורים (שאילתות קסז; ספר האורה עמ' 110). גם לאחר שבעה ללידתה, אם אמרה היולדת צריכה אני לאכול משום שנכבד עלי החולי, כתבו הראשונים שנותנים לה לאכול, שאינה גרועה מחולה אחר האומר שצריך לאכול, שמאכילים אותו ביום הכפורים על פיו (ראה ערך חולה. איסור והיתר ס ב); וכל שכן בשאר תעניות שהן מדרבנן (ראה ערך תענית), ואפילו תשעה באב, אם היא אומרת צריכה אני, מאכילים אותה, שעליה לא גזרו חכמים (איסור והיתר ס ג)[15]. נעילת הסנדלבנעילת הסנדל ביום הכפורים, נחלקו תנאים: ר' אליעזר סובר שהיולדת תנעל את הסנדל כל שלושים יום משום הצינה שהיא קשה לה, ואף על פי שאין סכנה בדבר (יומא עג ב, ורש"י ד"ה והחיה; יומא עח ב; רמב"ם שביתת עשור שם; תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש ענין הסכנה, ושער האבל; תוס' ישנים ותוס' הרא"ש ור"ן יומא עג ב; טוש"ע או"ח תריד ג); וחכמים אוסרים (יומא עג ב). הלכה כר' אליעזר (תורת האדם לרמב"ן שער האבל; מגיד משנה שביתת עשור שם, בדעת הרי"ף; רמב"ם שביתת עשור שם; הרוקח ריז; רא"ש יומא ח א; טוש"ע או"ח תריד); ויש שפסקו כחכמים (רי"צ גיאת א עמ' נה, בשם רבנן קשישאי; ר' פלטוי בהלכות פסוקות קעה; פסקי רי"ד יומא עח ב; פסקי ריא"ז יומא ב יא; ריטב"א יומא עג ב). יולדת מותרת לנעול את הסנדל אף בימי אבלותה, כדרך שמותרת לנועלו ביום הכפורים, לדעת הסוברים כן (תורת האדם לרמב"ן שער האבל; שו"ע יו"ד שפב ב). רחיצההיולדת מותרת לרחוץ גופה בימי אבלות (רא"ש מועד קטן ג לז; טוש"ע יו"ד שפא ג); וכן מותרת היולדת ברחיצה בימי בין המצרים (מגן אברהם או"ח תקנא ס"ק מ). המפלתהמפלת דינה שוה ליולדת לענין חילול שבת ויום הכפורים לצורכה, ודוקא כשהפילה לאחר ארבעים יום לעיבורה (גור אריה הלוי על השו"ע או"ח של, ושם תריז, והובא במטה אשר ללשונות רבינו ירוחם דף קכב ע"א, ובשדי חמד מערכת יום כיפור ג א ואילך, ובביאור הלכה תריז ד ד"ה יולדת). שימורהיולדת כל שבעה צריכה שימור (ברכות נד ב; רי"ף ורא"ש שם; סוף ספר אמרי יושר (גריינימן) בשם החזון איש) מפני המזיקים, דהיינו השדים (ראה רש"י שם ד"ה חולה); או משום הפחד (ספר המכתם שם; רשב"ץ שם, בשם יש מפרשים)[16]. ברכת הגומלברכת "הגומל" שחייב לברך מי שהיה חולה ונתרפא (ראה ערך ברכות הודאה: ברכת הגומל) כתבו האחרונים שאף היולדת חייבת בברכה זו (שו"ת התעוררות תשובה א נט).
לדעת הסוברים שהיולדת מברכת ברכת "הגומל", כתבו האחרונים שצריכה להמתין עד שיעברו שבעה ימים מלידתה, שבזה יוצאת מכלל סכנה, אבל אינה צריכה להמתין עד אחר שלושים יום ללידתה, אלא כל שמרגשת בעצמה שהיא בבריאות שלימה, הרי זו מברכת, ואף על פי שעדיין היא בתוך שלושים יום ללידתה, ודינה כחולה שאין בו סכנה (ראה לעיל. כף החיים או"ח ריט ז, וראה שלמת חיים א נא). יולדת אינה מברכת ברכת "שעשה לי נס" לאחר שהבריאה (ביאור הלכה או"ח ריח ט ד"ה ויש). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
