|
יובל הגדרה[1] - השנה החמישים במנין חמישים חמישים שנה שציוותה התורה למנות שמו ומהותומהותוהשם יובל ניתן בתורה לשנת החמישים במנין חמישים שנה שמונים וחוזרים ומונים אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי בני ישראל וחלוקתה ביניהם (ראה להלן: הזמן שבו נוהג יובל), שנאמר בה: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (ויקרא כה י), וציותה התורה לתקוע בשנה זו בשופר ביום הכפורים, ולשלח עבדים עבריים לחירות, ולהשיב לבעליהן הראשונים קרקעות שנמכרו, ונאסרו בה עבודות הארץ (ראה ויקרא שם ח יד, וראה להלן). והבדילה התורה שנה זו משאר שנים אף בקריאת שם לה לבדה, ששמה "יובל" שנאמר: יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כה י ורש"י), ונאמר: יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם (שם יא). שמוהטעם שנקראת השנה בשם "יובל", יש מן הראשונים שכתבו שקרויה כן על שם תקיעת השופר שתוקעים בה (ראה להלן: תקיעת השופר וברכות. לקח טוב ויקרא כה י; רש"י ויקרא שם; רבי אברהם אבן עזרא שם, בפירוש השני, ושמות יט יג; רלב"ג שם; רבי אברהם מן ההר נדרים סא א; ספר השרשים לרד"ק שורש יבל), שהשופר של איל קרוי יובל (ראה שמות יט יג, ואונקלוס ורש"י שם. רבי אברהם אבן עזרא שם; רבי אברהם מן ההר שם; ספר השרשים לרד"ק שם); או לפי שהשופר יוביל את הקול (לקח טוב שם). ויש מפרשים שיובל הוא מלשון שלוח (רבי אברהם בן עזרא ויקרא כה י, בפירוש הראשון; רמב"ן וחזקוני שם), והשנה קרויה בשם יובל על שם הדרור, שבה יובל כל איש אל אחוזתו, ואל משפחתו יובילוהו רגליו (ראה להלן: חזרת הקרקעות; שילוח העבדים. רמב"ן שם). וכן בנביא פעמים שנקראה שנת היובל בשם "שנת הדרור" (יחזקאל מו יז, ורש"י שם). בתלמוד ובפוסקים מצינו לשון "יובל" אף כשם לזמן של חמישים שנה (ראה יומא יא א; פסחים פו א. וראה נדרים סא א, ומאירי ור"ן שם), ובפרט לאותן חמישים שנה שמונים עד שנת היובל (ראה סנהדרין מ ב; ערכין יג א). זמן היובלהשנה החמישיםבזמן שהיובל נוהג (ראה להלן: הזמן שבו נוהג יובל) מונים חמישים חמישים שנה, ושנת החמישים של כל מנין ומנין הרי היא יובל (ראה ויקרא כה ח ואילך). בשנת היובל עצמה, נחלקו תנאים אם היא השנה הראשונה למנין החמישים שנה שעד היובל הבא, וכן למנין שבע שבע שנים לשמיטות שאחר היובל (ראה ערכין יב ב), או שהשנה הראשונה למנין החמישים שנה של היובל הבא היא השנה שלאחר היובל:
להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כחכמים (רמב"ם שמיטה ויובל י ז, ושו"ת הרמב"ם שפט; ראב"ד שמיטה ויובל י ו; תוס' ראש השנה ה א ד"ה אמרה, ומנחות סה ב ד"ה מה, בשם רבנו משולם; חינוך שלב); ויש פוסקים כר' יהודה (רבינו תם בספר הישר שו"ת מד אות ב, וחידושים תרצ, והובא ברשב"א וריטב"א ותוס' הרא"ש ור"ן ראש השנה ט א; תוס' ראש השנה שם ד"ה ולאפוקי, בשם ר"י; ספר התרומות מה כג; ספר התרומה קלה; רא"ש עבודה זרה א ז; טור יורה דעה שלא; ש"ך שם ס"ק מג). הזמן שבו נוהג יובלקדושת הארץהיובל הוא ממצוות התלויות בארץ, שחיובן תלוי בקידוש הארץ שעל ידי ישראל, ואינו נוהג אלא בזמן שקדושת הארץ לא בטלה (ערכין לב ב. וראה ערך ארץ ישראל). קידוש הארץ לענין יובל אינו תלוי בביאת כל או רוב ישראל אליה, שאף על פי שמצינו לענין חלה, ולענין מצוות נוספות ממצוות התלויות בארץ, שקדושת הארץ להתחייב במצוות אלו היא על ידי ביאת כולם (ראה ערכים: ארץ ישראל; חלה; תרומות ומעשרות), לענין יובל אינו כן, שהיובל נוהג אפילו לא נתקדשה הארץ בביאת כולם (תוס' נדה מז א ד"ה לא; רדב"ז תרומות א ה, ומשיב דבר קונטרס דבר השמיטה, בדעת הרמב"ם). ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שצריך שתתקדש הארץ בביאת כולם בכדי שינהג היובל (שו"ת מבי"ט ב סד, וצל"ח ברכות לו א ד"ה אמר, וחידושי רבי חיים הלוי תרומות א כו, שמיטה ויובל יב טז, בדעת הרמב"ם), שכן למדים מהכתוב: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ וגו' (ויקרא כה ב. צל"ח וחידושי רבי חיים הלוי שם); או שמזה שאין הארץ מתקדשת לענין תרומה אלא בביאת כולם, לסוברים כן (ראה ערך תרומות ומעשרות), למדים שקדושת הארץ תלויה בביאת כולם לכל דיניה (מבי"ט שם). והוסיפו האחרונים לדעה זו שבלא ביאת כולם אף אין נוהג מנין השנים עד היובל, שכל זמן שלא באו כולם לא נשלם דין ירושת הארץ לענין היובל, ובלא ירושת הארץ אין מנין היובל נוהג כלל (חידושי רבי חיים הלוי שמיטה ויובל שם). כיבוש וחלוקהאין היובל נוהג אלא לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, שנאמר: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ (ויקרא כה ג), מכאן שאין מונים לשביעית עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר את שדהו ואת כרמו (ספרא בהר א; רמב"ם שמיטה ויובל י ב), וכיון שאין כאן שביעית, אין כאן יובל (ראב"ד ור"ש משאנץ לספרא בהר ב). היובל נוהג בין בפני הבית, ובין שלא בפני הבית (רמב"ם שמיטה ויובל י ח; מדרש הגדול ויקרא כה י. וראה פני יהושע ראש השנה ח ב). כל יושביה עליהאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושבי הארץ נמצאים עליה, שנאמר: וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ (ויקרא כה י), בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתם; ולפיכך כשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות (ערכין לב ב; ספרא בהר ב; רמב"ם שמיטה ויובל י ח), וכן אם חסר שבט אחד אין היובל נוהג (תוס' חכמי אנגליה קדושין לח ב). ונחלקו הראשונים בדבר:
חלוקת השבטים למקומותיהםהיו השבטים בארץ אלא שהיו מעורבבים, כלומר שאין כל שבט ושבט יושב בארצו, כגון ששבט בנימין הלכו וישבו ביהודה, ושבט יהודה בבנימין, אין היובל נוהג, שנאמר: לְכָל יֹשְׁבֶיהָ (ויקרא כה י) - בזמן שיושבים כתקונם איש על מקומו, ולא בזמן שהם מעורבבים (ספרא בהר ב, ורבינו הלל ור"ש משאנ"ץ; ערכין לב ב; ירושלמי שביעית י ב; רמב"ם שמיטה ויובל י ח; חינוך שלה; רשב"א גיטין לו א). וכתבו האחרונים שצריך שיהא כל שבט יושב על חלקו שזכה בו בכח חלוקת הארץ בין השבטים ובגורל על פי ה' (חזון איש שביעית כא סק"ב)[3]. בזמן הזהכתבו האחרונים שבזמן הזה גם אם יהיו כל יושביה עליה לא נוהג יובל מפני שאין יושבים כל אחד ואחד במקומו (ציץ אליעזר י א ס"ק טו). ביחס לשביעיתהיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית, שהיובל תלוי בשביעית, ואם לא מנו שבע שמיטות אין עושים את היובל; ור' יהודה חולק ואומר שעושים יובל אף על פי שאין שביעית, שנאמר: וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה (ויקרא כה ח), משמע אף על פי שכל השנים שוות שלא היתה שמיטה ביניהן, צריך לעשות יובל לאחריהן (ספרא בהר ב ב, ורבינו הלל ור"ש משאנ"ץ). וכתבו הראשונים שמחלוקתם היא במקום שלא שמרו שמיטות כראוי, שחרשו בהן וזרעו ולא שמטו כספים, שלדעת חכמים כיון שלא עשו את השמיטות כהוגן, גם יובל שלאחריהן אין בו שום קדושה (ר"ש משאנץ שם; הגר"א שם). ויש מפרשים מחלוקתם במקום שגלו חלק מן השבטים, שבטל היובל (ראה לעיל), אבל השביעית לא בטלה אצל הנשארים, וחזרו הגולים למקומם קודם היובל, ולדעת ר' יהודה אף על פי שלא מנו את השמיטות עושים שנת היובל, ומשלימים אותו עם אותם שבטים שלא גלו (ראב"ד לספרא שם; זכרון יהונתן דבר השמיטה אות יג). יובל מדרבנןבזמן שאין היובל נוהג מן התורה, יש מן הראשונים שכתבו שלא תקנו שינהגו דיני יובל משום זכר ליובל, כדרך שתקנו בשביעית משום זכר לשביעית (ראה ערך שביעית), לפי שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, להיאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות (תוס' גיטין לו ב ד"ה ותקון; ר"ן שם), שיהיה שביעית בשנה הארבעים ותשע, ויובל בשנה החמישים, שדוקא בזמן ששביעית ויובל נוהגים מן התורה מתקיימת הברכה בשנה הארבעים ושמונה שתגדל תבואה לארבע שנים (סמ"ע חו"מ סז סק"ב; אורים ותומים שם אורים סק"ב; הגהות ר"י עמדין גיטין שם); ולא תיקנו שינהגו שאר דיני היובל, כגון החזרת קרקעות, שלא רצו חכמים לחלק בין דיני היובל (מהרש"א גיטין שם). ויש שכתבו שבזמן בית שני נהגה שמיטה מן התורה, ויובל, אף על פי שלא נהג באותו הזמן מן התורה, נהגו בו מדבריהם (חידושי הר"ן עבודה זרה ט ב). מנין השניםאף בזמן שאין היובל נוהג, מפני שאין כל יושבי הארץ עליה, מונים יובלות כדי לקדש שמיטות (ערכין לב ב; רש"י שם יב ב ד"ה ומשני; תוס' שם ד"ה הנך), כלומר שלסוף שבע שמיטות היו מניחים את שנת החמישים, שלא היו מונים אותה לשמיטה הבאה, מפני שהיא ראויה להיות שנת היובל, והמנין לשמיטה מתחיל בשנה שלאחריה, ואם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטות, ונמצאות השמיטות שלא בזמנן (רבינו גרשום ערכין לב ב; רש"י שם ד"ה מנו). והדברים אמורים לדעת חכמים ששנת היובל אינה נמנית כשנה ראשונה של השמיטה הבאה (ראה לעיל: זמן היובל), אבל לדעת ר' יהודה, שהיובל עולה למנין השמיטה הבאה, בזמן שאין היובל נוהג אין מונים יובלות כלל, שהרי לעולם עושים שמיטה משבע שנים לשבע שנים, ואין שנה מפסקת בינתיים, ואין כאן שום טעות (ערכין לג א, ורש"י ד"ה אלא). וכתבו הראשונים בשם "כל הגאונים" שמסורת בידיהם שבשנים שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני, וכן בשנים שלאחר חורבן בית שני, לא מנו יובלות, אלא מנו שבע שבע שנים לשמיטות בלבד, בלא יובל (רמב"ם שמיטה ויובל י ה, ושו"ת הרמב"ם שפט, בשם תשובת רב האי. וראה תוס' ערכין יג א ד"ה הנך)[4]. להלכה כתבו הראשונים שיש לסמוך על קבלת הגאונים, ואין מונים יובלות לאחר החורבן, אלא שבע שבע שנים לשמיטות בלבד (רמב"ם שמיטה ויובל י ו, וראה שו"ת הרמב"ם שפט; חידושי הר"ן עבודה זרה ט ב. וראה ערך שביעית); ויש חולקים וסוברים שאף על פי שאחר החורבן אין ליובל זכר קדושה, מכל מקום מונים חמישים חמישים שנה, כמו שהיו מונים קודם החורבן (ראב"ד בהשגות שם). מספר היובלות שנמנושבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו בחורבן בית ראשון (ערכין יב ב; רמב"ם שמיטה ויובל י ג). כשנכנסו ישראל לארץ, לא התחילו למנות שבע שבע שנים בכדי לקדש שנת החמישים אלא לאחר ארבע עשרה שנה לכניסתם, ששבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחלוקתה (ראה ערך ארץ ישראל), ולא מנו שמיטות ויובלות באותן שנים לפי שעדיין לא היה כל אחד ואחד מכיר ארצו (ערכין יב ב; רמב"ם שם ב; המקנה קדושין לז ב), ונמצא שעשו יובל ראשון בשנת ששים וארבע לביאתם לארץ (ספרא בהר א; רמב"ם שם), שהיא השנה המאה וארבע ליציאתם ממצרים (ראה קדושין מ ב). משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, לפי שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושבי הארץ עליה (ערכין לב ב; ספרא בהר ב; מסכת עבדים א; רמב"ם שמיטה ויובל י ח), ומכל מקום באותו הזמן מנו יובלות לקדש שמיטות, מפני שהשמיטה נהגה (ראה ערך שביעית). ואחר כך החזיר ירמיהו את עשרת השבטים בימי בית ראשון בימי מלכותו של יאשיהו, וחזרו למנות ליובל, שנאמר בנבואת יחזקאל בימי צדקיהו שמלך בסוף ימי בית ראשון: כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב (יחזקאל ז יג), כלומר שהיובל יתבטל ולא ישובו השדות לבעליהן, וכי אפשר שהיובל בטל, ונביא מתנבא עליו שיתבטל, אלא מכאן שירמיהו החזירם, וחזרו למנות ליובלות (ערכין לג א, ורבינו גרשום שם). משחרב בית ראשון בטל המנין הראשון ובטלה קדושת הארץ, ונשארה הארץ חריבה שבעים שנה עד שנבנה בית שני (דברי הימים ב לו כא. רמב"ם שמיטה ויובל י ג. וראה תוס' ערכין יג א ד"ה הנך), ולא נהג יובל באותו הזמן (ראה רמב"ם שם, וכסף משנה שם ה); ואף לענין מנין היובלות לקדש שמיטות, באותן שבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני לא מנו אלא שמיטות בלבד, בלא יובל (רמב"ם שם ה). ויש שנראה מדבריהם שכל זמן שנוהגת שמיטה מונים יובלות לקדש שמיטות (ראה לעיל: מנין השנים בזמן החורבן). בבית שניבזמן בית שני, נחלקו הראשונים אם נהג בו היובל:
לאחר החורבןלאחר חורבן הבית השני, לסוברים שבטלה קדושת הארץ בחורבן בית שני (ראה ערך ארץ ישראל), שוב לא נהג בה יובל אפילו לדעת הסוברים שנהג היובל בזמן בית שני מהתורה (ראה לעיל. רש"י גיטין לו א ד"ה בזמן, וסנהדרין כו א ד"ה פוקו; שו"ת אור שמח ב א). וכתבו הראשונים שאף מדרבנן אין היובל נוהג לאחר החורבן, שאין הדעת מסכמת שינהגו זכר ליובל כשהארץ חרבה ושוממה והיא ביד נכרים, ואין ישראל עליה אלא כבאכסניה, ולמה יחזירו שדות ובתים וינהגו דרור לעבדים, והם עבדים לעבדים (ספר הזכות גיטין לו א); וכן כתבו ראשונים שלאחר החורבן אין ביובל שום זכר קדושה (השגות הראב"ד שמיטה ויובל י ו). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנהג יובל בימי חכמי המשנה (ראה רבינו חננאל סנהדרין יב א, וקול מבשר א ס, בדעתו). וכן לדעת הסוברים שבזמן בית שני נהג יובל מן התורה, לפי שישראל שהיו בארץ באותו הזמן הרי הם חשובים ככל יושביה עליה (ראה לעיל), כתבו האחרונים שכך אף לאחר החורבן היו רבבות מישראל בארץ, ונהג יובל מן התורה באותו הזמן, עד חורבן ביתר (משיב דבר קונטרס דבר השמיטה). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנהג יובל אף בזמן התלמוד (ראה רש"י ברכות ה ב ד"ה הא, וראה אוצרות יוסף לרבי יוסף ענגיל, שביעית בזמן הזה עמ' 102 בדעתו). וכן יש מן הראשונים שכתבו שכשם שנוהגת שביעית בזמן הזה מדבריהם, כך אף יובל נוהג מדבריהם במקום שיש קידוש בית דין, ושכן היה בימי רבותינו, שהיו בתי דינים קבועים בארץ ישראל, והיו תוקעים ומשלחים עבדים, והיו השדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל (כתוב שם לראב"ד ראש השנה ל א; רמב"ן גיטין לו א, בשם הראב"ד). לעתיד לבאלעתיד לבוא, כשיעמוד המלך המשיח ויכנסו לארץ בביאה שלישית, יתחילו למנות שמיטות ויובלות (רמב"ם שמיטה ויובל יב טז; ספר הזכות לרמב"ן גיטין לו א), ויעשו יובלות ככל מצותם האמורה בתורה (רמב"ם מלכים יא א), שנאמר: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ (דברים ל ה), מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך אתה נוהג בחידוש היובל, אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש היובל (רמב"ם שמיטה ויובל שם). כתבו האחרונים שאף לסוברים שבזמן הזה מדין תורה מונים יובלות לקדש שמיטות (ראה לעיל: מנין השנים), מכל מקום בזמן שיכנסו לארץ בביאה שלישית יתחילו את המנין מחדש; או מפני שהמנין בזמן הזה אינו אלא לחשבון השמיטות, אבל לא לענין קיום דיני היובל, או משום שלעתיד לבא תחולק הארץ בחלוקה חדשה (ראה יחזקאל מז יג ואילך, וראה בבא בתרא קכב א), ויהא אז דין ירושה מחדש אף לענין המנין (חידושי רבינו חיים הלוי שמיטה ויובל יב טז). ספירת השנים עד היובלהמצוהמצות עשה מן התורה, בזמן שהיובל נוהג לספור את השנים ואת השמיטות עד שנת היובל (ספר המצות לרמב"ם עשה קמ; פירוש הראב"ד לספרא בהר ב; חינוך של; ביאור הגר"א לספרא שם), שנאמר: וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה (ויקרא כה ח. ספר המצות לרמב"ם שם; חינוך שם), וקבלו חכמים שאין כונת הכתוב שיתנו לב וישגיחו על המנין בלבד כספירה האמורה לענין טהרת זב וזבה, שאינה מצוה, אלא חיוב להשגיח על המנין בלבד (ראה ערך זבה), אלא היא מצוה לספור בפה (חינוך של), ולמדים מהכתוב "שבע שבתת שנים" שצריך לספור את השמיטות ליובל, ומהכתוב "תשע וארבעים שנה" שצריך לספור את שני היובל (ספרא וביאור הגר"א שם). ויש סוברים שצריך אף לספור את השנים לשמיטה, ומצוה אחת היא (פירוש הראב"ד לספרא שם; ספר המצות לרמב"ם עשה קמ). ויש חולקים על כל זה, ולדעתם ספירה האמורה ביובל אין הכונה למנין ממש (ראה רמב"ן על התורה ויקרא כג טו שמסופק בדבר; ט"ז אורח חיים תפט סק"א, ושו"ת רבי עקיבא איגר א ל, בדעת הר"ן; פירוש ר' ירוחם פערלא לרב סעדיה גאון א דף רכט ע"ב, בדעת בעל הלכות גדולות ורב סעדיה גאון ורש"י; קרן אורה מנחות סה ב תוס' ד"ה וספרתם), שאין המנין מצוה, ואין צריך כלל לספור השנים כסדרן שהוא כך וכך ביובל, לא בדבור ולא בהרהור, אלא מצות התורה היא שיזהרו במנין, ויקדשו את שנת החמישים (רמב"ן שם; שו"ת רבי עקיבא איגר שם). בית דיןמצות הספירה לסוברים שמצוה למנות ממש מוטלת על בית דין הגדול בלבד שהם ימנו שנה שנה מהחמישים שנה (ראה ספרא בהר ב, וראב"ד ור"ש משאנץ שם; תוס' מנחות סה ב ד"ה וספרתם; שו"ת הרשב"א ד כח; רמב"ם שמיטה ויובל י א, וספר המצות עשה קמ; סמ"ג עשין קנ,קנג; חינוך של), ואינה מוטלת על כל אחד ואחד, שנאמר: וְסָפַרְתָּ לְךָ (ויקרא כה ח) לשון יחיד (ספרא שם; שו"ת הרשב"א ד כח). בית דין מברכים על מצות ספירת השנים עד היובל (תוס' כתובות עב א ד"ה וספרה; ראב"ד ור"ש משאנץ ספרא בהר ב; רא"ש פסחים י מ), ואומרים: אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת שני היובל (ראב"ד שם). ספירת השנים היא בתחילת השנה בראש השנה (ר"ש משאנץ לספרא בהר ב; ראב"ד שם), וסופרים בלילה שזריזין מקדימין למצות. אם לא ספרו את השנה בתחילתה, כתבו האחרונים שסופרים אותה בכל משך השנה, ואף לכתחילה מותרים בית דין לספור בכל השנה, אלא שזריזים מקדימים (מנחת חינוך של סק"א). צורת המניןמונים את השנים כדרך שמונים את ימי העומר, ומונים את השנים לחוד, ומונים את השבועות עמהן, שבשנה ראשונה אומרים: היום שנה אחת ליובל (ספר המצות לרמב"ם עשה קמ; פירוש הר"ש משאנץ לספרא בהר ב; חינוך של); וכשנכנסו בשנת השמיטה אומרים: היום שבע שנים ביובל שהן שבוע אחד; וכשנכנסו בשמינית אומרים היום שמונה שנים ביובל שהן שבוע אחד ושנה אחת; וכשנכנסו בשנת השמיטה השניה אומרים היום ארבע עשרה שנים ביובל שהן שני שבועות, וכך הם מונים עד שיכלה היובל (פירוש הראב"ד לספרא שם), כלומר עד סוף שבע שמיטות, אבל שנת היובל עצמה אין סופרים אותה (ערוך השולחן זרעים ל ז). מצוות היובל ודיניוהמצוות שביובלבשנת היובל ישנם כמה מצוות ואיסורים:
על פרטי הדינים במצוות ואיסורים אלו, ראה להלן. במנין המצוותבמנין המצוות מנו הראשונים שלוש מצוות עשה ביובל: לתקוע בשופר בעשירי לתשרי; לקדש את שנת החמישים; להחזיר את הקרקעות לבעליהן (ספר המצות לרמב"ם עשה קלו, קלח; סמ"ג עשה קנא, קנג; חינוך שלא, שלב, שמ; ספר הבתים עשה קל, קלג). וכן מנו הראשונים במנין המצוות שלוש מצוות לא תעשה: שלא לעבוד הארץ בשנת היובל; שלא לקצור את הספיחים; שלא לאסוף את פירותיה (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רכד, רכו; סמ"ג לא תעשה רעב, רעד; חינוך שלג שלה). וכן האיסור למכור את הארץ לצמיתות, שיש סוברים שזו אזהרה ללוקח שלא יכבוש הקרקע תחת ידו ביובל אלא יחזירנה לבעליה הראשונים (ראה להלן: חזרת הקרקעות), נמנה במנין המצוות (סמ"ג לאוין רעה). קידוש בית דיןהיובל צריך קידוש בית דין (מכילתא שמות כא ב; ירושלמי ראש השנה ג ה), דהיינו בית דין הגדול (רמב"ם שמיטה ויובל י א; סמ"ג עשין קנ, קנג; רמב"ן בספר הזכות גיטין לו א; מדרש הגדול ויקרא כה ח). ויש שנראה מדבריהם שאין צריך שהיו בית דין הגדול, אלא די בבית דין גדול וקבוע הראוי לקדוש החודש (ראה ערך קדוש החודש. ספר התרומות מה ד, בשם תשובת הרז"ה). וכן אמרו בתלמוד שמקדשים את השנים, שנאמר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (ויקרא כה י. ראש השנה ח ב), ופירשו הראשונים שצריכים בית דין לישב ולקדש את שנת החמישים לשם יובל (יד רמה סנהדרין י ב), והיו סנהדרין מתקבצים בקידוש השנה, ומברכים עליה לקדש שנים (חינוך שלב), ומצוה על בית דין לומר מקודשת השנה, או: שנה זו מקודשת ליובל (רש"י ויקרא כה י; מאירי ראש השנה ח ב; רמב"ן שמות כ ז). ויש שנראה מדבריהם שקידוש שנת היובל אינו באמירה אלא בתקיעת השופר שתוקעים בבית דין (ראה מנין המצוות לרב סעדיה גאון במנין הפרשיות (לח), וביאור רבי ירוחם פערלא לרס"ג א עשה סג בדעתו). קידוש שנת היובל בבית דין, כתבו הראשונים שמקדשים אותה כששנת היובל נכנסת (רש"י ויקרא כה י). שמיטת כספיםהיובל אינו משמט כספים (ראה ערך שמיטת כספים. ספרי דברים קיב; רמב"ם שמיטה ויובל י טז). בשדה הקדששדה שהקדישה בעליה, ולא גאלה, ומכרה הגזבר לאיש אחר, הרי זו יוצאת ביובל מיד הקונה אותה, ומתחלקת היא לכהנים, וזו אחת ממתנות כהונה (ראה להלן: בקרקע שהוקדשה). חומר האיסורהיובל הוא מן הדברים שאמרו בהם שבעוון ביטולם באה גלות לעולם, ובאים אחרים ויושבים במקומם, שנאמר: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ (ויקרא כו לד לה. שבת לג א). תקיעת השופר וברכותהתקיעהמצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל (רמב"ם שמיטה ויובל י י, וספר המצות עשה קלז), שנאמר: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה ט), וכתבו הראשונים ש"תעבירו" לשון הכרזה היא (רש"י ויקרא כה ט), שהמצוה היא לתקוע כדי להוציא העבדים לחופשי ולפרסם חירותם (ספר המצות לרמב"ם שם; סמ"ג עשין קנ קנג; חינוך שלא), ולפרסם השמטת הקרקעות, ואת איסור היובל בזריעה וקצירה (מאירי ראש השנה כט ב, בשם הראב"ד). תקיעת השופר ביובל אינה נוהגת אלא בארץ ישראל לפי שכתוב תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה ט), וארצכם היא ארץ ישראל (ראה ירושלמי ראש השנה ד א; רמב"ם שמיטה ויובל י י; חינוך שלא; טורי אבן ראש השנה ט ב ד"ה ההיא); ויש מצדדים לומר שנוהגת אף בחוץ לארץ (מנחת חינוך שלא סק"ג). בבית דיןתקיעת השופר ביובל צריך שתהיה בבית דין, ועליהם מוטלת עיקר המצוה (ריטב"א ראש השנה כט ב, ושפת אמת שם; רמב"ם שמיטה ויובל י י; סמ"ג עשין קנ, ושם קנג); ואם עברו בית דין ולא תקעו בשופר בטלו מצות עשה זו (חינוך שלא). וכן כל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם, שמשמע כל יחיד ויחיד (ויקרא שם. ספרא בהר ב; ראש השנה ל א; רמב"ם שם וקרית ספר), וכל מי שעבר ולא תקע ביטל מצות עשה של תורה (מנחת חינוך שלא סק"א)[6]. תשע ברכותהיובל שוה לראש השנה לברכות, שצריך לומר בתפילת יום הכפורים של יובל תשע ברכות (ראש השנה כו ב, ורש"י ד"ה ולברכות; מסכת עבדים א; רמב"ם תפילה ב ח), שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות כמו בתפילת ראש השנה (רבנו חננאל ראש השנה כז א; רש"י ערכין ג ב ד"ה ולברכות), ואין מתפללים אותן אלא בזמן שהיובל נוהג (רמב"ם שם)[7]. שילוח העבדיםהמצוהמצוה לשלח את עבדו ואת שפחתו העבריים חפשיים כשהגיע היובל (ראה ספר המצות לרמב"ם עשה קלז; יראים השלם קסו), שנאמר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ וגו' וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כה י), ודרור שאמר הכתוב, לשון חירות הוא, כלומר שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים (רש"י ויקרא שם). העובר ואינו רוצה לשלח את עבדו חפשי, ביטל מצות עשה (חינוך שלב), ואפילו אין העבד רוצה לצאת לחירות, אסור לאדון להחזיקו, וחייב לשלחו (פענח רזא ויקרא כה י; פירוש רבי ירוחם פרלא לרב סעדיה גאון עשה סד ד"ה ואמנם ואילך). יש מהראשונים שמנו שילוח עבדים במנין המצוות כמצוה בפני עצמה (ראה ספר המצות לרב סעדיה גאון עשה סד, ופירוש רבי ירוחם פרלא; יראים השלם קסו); ויש שכללו מצוה זו במצות קידוש שנת היובל, שאמרה תורה: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, ובכלל ענין הקדושה שיהיו העבדים יוצאים מתחת ידי אדוניהם (חינוך שלב). היציאה לחירותמלבד המצוה לשלח עבדים, יש ביובל אף משום "אפקעתא דמלכא", דהיינו הפקעת הבעלות על פי מצות ה', ולפיכך אפילו אין האדון משלחו, הרי זה יוצא לחירות, ואם האדון משתעבד בו הרי הוא עובר על איסור לא תגזול (מנחת חינוך מב ס"ק יד). סוגי העבדיםעבד עברי היוצא לחירות ביובל הוא בין עבד שמכר את עצמו, ובין עבד שמכרוהו בית דין, וכן הנרצע ואמה העבריה יוצאים לחירות ביובל (ראה קדושין יד ב, ושם טו א; ספרא בהר ב; רמב"ם עבדים ב ב-ג, ושם ג ז, ושם ד ד); וכן המוכר את עצמו לנכרי יוצא ביובל (ויקרא כה נד; קידושין טו ב; רמב"ם שם ב ו. וראה ערכים: עבד עברי; אמה העבריה). עבד כנעני אינו יוצא לחירות ביובל, שנאמר בו: לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (ויקרא כה מו. ראה קדושין כב ב וריטב"א שם). חזרת הקרקעותהמצוהמצוה להשיב כל הקרקעות לבעליהן בשנת היובל, ולהוציאן בשנה הזאת בלא כסף ובלא מחיר מתחת יד הקונים אותן, שנאמר: וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ (ויקרא כה כד), והגאולה היא חזרת הקרקע לבעליה, וזמן הגאולה הוא בשנת היובל, שנאמר: בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ (ויקרא כה יג. ספר המצות לרמב"ם עשה קלח, ובהלכות שמיטה ויובל י טז; חינוך שמ). מצוה זו נמנית במנין המצוות, והעובר וכובש קרקע שבידו ואינו מחזירה לבעליה ביטל עשה זה (ספר המצות וחינוך שם). הפקעת הקרקעמלבד המצוה להשיב את הקרקעות, יש ביובל אף משום "אפקעתא דמלכא", דהיינו הפקעת הבעלות על פי מצות ה', ולפיכך אף מי שאינו חייב במצוות, כגון קטן, אם ירש שדה מקנה מאביו, השדה יוצאת ממנו ביובל וחוזרת לבעליה (מנחת חינוך שלט ס"ק י,יג. וראה שו"ת תורת מרדכי רמ). וכתבו האחרונים שמטעם זה קרקע היוצאת ביובל, חוזרת היא מאליה לבעלים הראשונים, ואינם צריכים לעשות קנין כדי לזכות בה (מנחת חינוך שם; שו"ת שואל ומשיב מהדורא ד ג נח). אם לא החזיר הלוקח את הקרקע לבעלים הראשונים, לסוברים שהגוזל קרקע עובר בלאו של לא תגזול (ראה ערך גזל), הרי זה עובר באיסור גזל (מנחת חינוך שם; משך חכמה ויקרא כה כג). איסור מכירת הארץ לצמיתותהראשונים נחלקו בפירוש הכתוב: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת (ויקרא כה כג):
בחוץ לארץהחזרת הקרקעות לבעליהן, אינה נוהגת אלא בארץ ישראל (ספר המצות לרמב"ם עשה קלח; חינוך שמ), שנאמר: וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא כה כד), ולא בחוץ לארץ (רמב"ן ויקרא שם). ונוהגת החזרת קרקעות בכל ארץ ישראל המתחלקת לשבטים (רמב"ם שמיטה ויובל יא א), ובכלל זה גם בעבר הירדן שנאמר: ובכל, ללמד שנוהגת בכל מקומות האחוזה, ולא בארץ ה' אשר שם המקדש בלבד (רבי אברהם בן עזרא ורמב"ן ויקרא שם). וכן כל הארצות שכובשים ישראל, במקום שדין הארץ הנכבשת כארץ ישראל לכל דבר (ראה ערך ארץ ישראל), כתבו האחרונים שהנוטל חלק שם הרי זו אחוזתו שמורישה לבניו, ואם מכרה חוזרת לו ביובל (מנחת חינוך שלט ס"ק כו). ירושההירושה אינה חוזרת ביובל, שדוקא מכר אמרה תורה שיחזור ביובל, אבל לא ירושה (בכורות נב ב). זמן חזרת השדותהשמטת מכירת הקרקעות ביובל, יש מהתנאים סוברים שהיא ביום הכפורים, שנאמר: בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה ט); ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא סובר שהיובל מוציא הוא את הקרקע מיד הלוקח אותה בתחילתו בבין השמשות של ערב ראש השנה (ספרא בהר ה; ערכין כח ב, ורש"י ד"ה אדרבה). ואף לדעתו לא היו השדות חוזרות לבעליהן בראש השנה, אלא רק לאחר שתקעו בית דין בשופר ביום הכפורים (ראש השנה ח ב). הלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא (רמב"ם שמיטה ויובל י טז). בקרקע שהוקדשהבשדה אחוזההמקדיש את שדה אחוזתו ולא גאלה, ומכרה הגזבר לאיש אחר קודם שיגיע היובל, והגיע היובל והרי היא תחת יד האחר, אותה השדה יוצאת ביובל מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, ואינה חוזרת לבעלים לעולם, אלא היא אחוזה לכהנים (ערכין כה א; רמב"ם ערכין ד כ), שנאמר: וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר וגו' וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ (ויקרא כז כ כא. ספרא בחוקותי ד יא; רמב"ם שם), והיא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו (בבא קמא קי ב). אם גאלה המקדיש קודם שיגיע יובל, אינה יוצאה מידו ביובל (ערכין כה א; רמב"ם ערכין ד כ). שדה היוצאה לכהנים ביובל, הרי זו ניתנת למשמר שפגע בו יובל (ערכין כח ב; רמב"ם ערכין ד כד). שדה שלא נגאלההמקדיש את שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נגאלה, אלא הרי היא תחת יד ההקדש, נחלקו תנאים בדינה: ר' יהודה אומר שהכהנים נכנסים לתוכה, והיא חלוטה בידם, ונותנים את דמיה (ערכין כה ב, ורש"י ד"ה כהנים); ור' שמעון אומר שהכהנים נכנסים לתוכה, ואינם נותנים דמיה; ר' אלעזר אומר שלעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר ויגיע יובל, ותצא מידו לכהנים (ערכין כה ב, ורש"י ד"ה כהנים; ספרא בחוקותי ד יא). הלכה כר' יהודה שהמקדיש את שדהו ולא נגאלה והגיע יובל, הכהנים נותנים את דמיה, שאין הקדש יוצא בלא פדיון, והדמים יפלו להקדש בדק הבית, ותהיה השדה אחוזה לכהנים (רמב"ם ערכין ד יט). בשדה מקנההמקדיש שדה מקנה, כלומר שדה שלא ירשה מאבותיו אלא קנאה מבעליה (ראה ערך שדה מקנה), כשיגיע יובל תחזור השדה לבעלים הראשונים שמכרוה, שנאמר: וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ וגו' יַקְדִּישׁ לַה' וגו' בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ (ויקרא כז כב כד. ספרא בחוקותי ד יא; ערכין כו א; רמב"ם ערכין ד כו). וחוזרת השדה לבעלים הראשונים בין כשגאלה המקדיש עצמו (רש"י ויקרא כז כב לגירסת הרא"ם שם); בין שנפדתה מיד הגזבר על ידי אחר, והרי היא יוצאה מתחת ידו (רש"י ערכין כו א ד"ה יכול; רמב"ם ערכין ד כו); ובין שלא נפדתה, והרי היא יוצאה מיד ההקדש (רש"י ויקרא כז כב). וכשיוצאה מיד הקדש אין הבעלים צריכים לפדותה, אלא יוצאה בחינם (ירושלמי קידושין ג א; תוס' ערכין כה ב ד"ה ורבי שמעון). המקדיש ביתהמקדיש בית בבתי חצרים [בתים בארץ ישראל שאינם בעיר, או שהם בעיר שאינה מוקפת חומה], והגיע היובל והרי הוא ביד הקדש, אינו חוזר לבעלים הראשונים ביובל (ערכין לג א; רמב"ם ערכין ה ג). וכן אם גאל אחר את הבית מיד ההקדש והגיע יובל והוא ביד הגואל, הבית חוזר לבעלים ביובל (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ה יא; ערכין שם; רמב"ם ערכין ה ד). המקדיש בית בבתי ערי חומה, והגיע יובל והרי הוא ביד הקדש, אינו יוצא מן ההקדש ביובל, שנאמר: מִמְכַּר (ויקרא כה לג), ודרשו: ממכר יוצא ביובל, ואין הקדש יוצא ביובל (ספרא בהר ו; ערכין לג א). וכן אם גאלו אחר מיד הקדש, ופגע בו יובל בתוך שנים עשר חודש, שעדיין לא נחלט לגואל (ראה ערך בתי ערי חומה), אינו חוזר לבעלים ביובל (ראה רש"י ערכין לג א ד"ה לכהנים). עבודת הארץ ופירותיהעבודת הארץביובל אסורות עבודות הארץ, וקצירת הספיחים, ואסיפת הפירות כדרך אסיפתם בשאר שנים, שנאמר: לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ וגו' קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (ויקרא כה יא, יב. ספר המצות לרמב"ם לאוין רכד, רכו; חינוך שלג, שלה). דין היובל בשביתת הארץ ודין השביעית אחד הוא לכל דבר, שכל שאסור בשביעית אסור ביובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל, ומלאכות שלוקים עליהן בשביעית לוקים עליהן ביובל (רמב"ם שמיטה ויובל י טו, סנהדרין יט ד אות קיא קיג. וראה ערך שביעית); וכמו שהשמיטה נאסר בה בין עבודת הארץ ובין עבודת האילנות, כך אף היובל, שאזהרת "לא תזרעו" כוללת ארץ ואילן (ספר המצות לרמב"ם לאוין רכד; חינוך שלג), וכשם שלענין האיסור לקצור ולבצור בשביעית דרשו שאין האיסור אלא כדרך הקוצרים והבוצרים, כך נדרש לענין איסור האמור ביובל (סמ"ג לאוין רעב). וכן שוה היובל לשביעית לענין הפקר הפירות והתבואה הצומחים באותה שנה (ספר המצות לרמב"ם עשה קלו); וכשם שבשביעית הארץ מופקרת לירד לתוכה לצורך לקיטת הפירות (ראה נדרים מב ב; רמב"ם נדרים ו יג), כך אף ביובל (ראה עונג יום טוב טז)[8]. איסור עבודת הארץ ביובל אינו נוהג בחוץ לארץ, אלא בארץ ישראל בלבד, וכן קדושת הפירות אינה נוהגת אלא בפירות שגדלו בארץ ישראל (מנחת חינוך של סק"ב). ראש השנה ליובלותבאחד בתשרי ראש השנה ליובלות לענין עבודת הארץ ולדינים נוספים, שמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה (ראש השנה ב א, ורש"י ד"ה לשמיטין; שם ח ב, וחידושי הר"ן; רמב"ם שמיטה ויובל ד ט). אין קדושתו של היובל נמשכת אחר ראש השנה של שנת החמישים ואחת, שאין קדושת היובל אלא עד ראש השנה, ואין מוסיפים אפילו יום אחד משנת החמישים ואחת להיות בכלל קדושת היובל (ספרא בהר ג; ראש השנה ח ב, ורבינו חננאל ומאירי). ומכל מקום כשם שלענין שביעית אסורה עבודת הארץ בפירות שגדלו בשביעית אף במוצאי שביעית, משום תוספת שביעית (ראה ערך שביעית), כך אף ביובל, שלא נתמעטה שנת החמישים ואחת אלא מעיקר קדושה להשמיט הארץ, אבל מדין תוספת לא נתמעטה (ריטב"א ראש השנה ח ב; מעדני ארץ שביעית ו אות ו). פירות היובלדין פירות שנת היובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פרות שביעית לכל דבר (רמב"ם שמיטה ויובל י טו); וכן דין אחד להם לענין תפיסת דמיהם בקדושתם, ודין אחד לדמיהם (ראה סוכה מ ב, ורש"י ד"ה בשנת). דינים התלוים ביובלעבד עבריישנם דינים שאינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג, ובזמן שאין היובל נוהג אף הם אינם נוהגים, ואלו הם: דין עבד עברי (ערכין כט א; ראה מסכת עבדים א; רמב"ם שמיטה ויובל י ט, עבדים א י, ובספר המצות עשה רלג; חינוך מב); וכן דין אמה העבריה (גיטין סה א; רמב"ם עבדים שם; חינוך מג), שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שאנו קוראים בו: עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ (ויקרא כה מ. ערכין כט א; רש"י קדושין סט א ד"ה אלא; תוס' ר"י הזקן שם), ולפיכך אין עבד עברי נמכר אלא בזמן שהיובל נוהג (רש"י ערכין שם ד"ה אין; פסקי תוס' ערכין אות עד; חינוך שמו). ויש סוברים שעבד עברי נמכר אף בזמן שאין היובל נוהג, אלא שאין נוהגים בו דיני עבד עברי המפורשים בתורה, שאינו יוצא בשנים ובמיתת האדון, ואסור הוא בשפחה (ראה ראב"ד אסורי ביאה יד ח; ריטב"א יבמות מו א). דינים נוספיםישנם כמה הלכות שאינם נוהגות בזמן שאין היובל נוהג:
שביעיתשביעית, נחלקו תנאים אם נוהגת היא בזמן שאין היובל נוהג:
ואם גלו חלק מהשבטים, שאין היובל נוהג (ראה לעיל: הזמן שבו נוהג יובל), מכל מקום לא בטלה שביעית אצל אותם שבטים שלא גלו (ראב"ד ור"ש משאנץ ספרא בהר ב).
להלכה פסקו הראשונים כרבי שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג (רמב"ם שמיטה ויובל ט ב, ושם י ט, ובספר המצות לא תעשה רל, וראה שו"ת הרמב"ם תיב; שו"ע חו"מ סז א); וכן איסור עבודת הארץ בשביעית אינו נוהג מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג (טור יו"ד שלא; מהר"י קורקוס שמיטה ויובל ט ב, י ט, בדעת הרמב"ם. וראה ערך שביעית). ויש פוסקים שעבודת הארץ בשביעית אסורה מן התורה אף בזמן הזה (פסקי ריא"ז מועד קטן א ב סק"א; פסקי רי"ד סנהדרין כו א); וכן לענין שמיטת כספים יש סוברים שהלכה כחכמים שהיא נוהגת בזמן הזה מן התורה (רמב"ן בספר הזכות גיטין לו א). ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שאף על פי שלדעתם הלכה ששמיטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, איסור עבודות הקרקע נוהג מן התורה אף בזמן שאין היובל נוהג (כסף משנה שמיטה ויובל ד כה, ושם ט ב, ושם י ט; ורדב"ז שם ד כט; שו"ת שאגת אריה החדשות טו), לפי שלענין איסור עבודת הארץ אין הלכה כרבי (שו"ת אור שמח ב א)[11]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
