הגדרה^[1] - אבר זוגי באדם ובבהמה מחובר לכתף. האדם משתמש בה לעשיה ולמלאכה, והבהמה משתמשת בה להליכה ולהשען עליה

שמה וצורתה

הנכלל בה

יד אדם בלשון התורה משמעותה כף היד (רש"י מנחות לז ב ד"ה ידך ממש), אך כוללת בהרבה מקומות את היד כולה, כולל הזרוע (ראה אהלות א ח, ותוספתא שבת ט).

וכתבו אחרונים שפעמים נקראת היד, או חלק ממנה, בשם זרוע, כגון וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד (דברים לג כ. מקור חיים או"ח כז א).

האיברים שבה

היד כולה יש בה שלושים וששה אברים: שלושים בפיסת היד, שישה בכל אצבע; שנים בקנה; שנים במרפק; אחד בזרוע (אהלות א ח, וראה ערך אברים).

הקנה והמרפק

הקנה, היינו עצם המחוברת לפיסת היד (ר"ש אהלות שם), עד המרפק (אליהו רבא אהלות שם). המרפק, היינו מקום כפיפת הזרוע (רא"ש אהלות שם, ותוספות ערכין יט א ד"ה מרפיקו בשם ר"י), ונקרא אַצִּיל (ראה יחזקאל יג יח. ראה ערכין שם: מרפק, ושם ב: אציל), והוא מחבר את הקנה עם הזרוע, וכנגדו ברגל נקרא ארכובה (ראה ערכו. תוספות מנחות לז א ד"ה קיבורת בשם רבינו תם; ר"ש אהלות שם).

הזרוע והקיבורת

על מקום הנחת תפילין של יד, שנאמר בהם וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו ח), תנא דבי מנשה, "ידך" זו קיבורת (ערכין שם; רמב"ם תפילין ד ב; טוש"ע או"ח כז א, וראה ערך הנחת תפילין), והקיבורת כולה בכלל (ראה ערכין שם), ופירשו ראשונים שהקיבורת בגובה הזרוע היא, רחוקה מן המרפק מעט (רש"י שם ד"ה קיבורא), בין המרפק לשחי (רבינו תם בתוספות מנחות לז א ד"ה קיבורת, ועוד), והיא מלשון קבוצת בשר (תוספות מנחות שם בדעת רש"י)^[2].

הפרק

קדוש ידים ורגלים (ראה ערכו) שנצטוו בו הכהנים העובדים במקדש, עד הפרק הוא (חולין קו ב, וערכין יט ב), והיינו מקום חיבור היד והקנה (מהר"ם שי"ף חולין שם בדעת רש"י שם)^[3], שכך נתקבלה הלכה למשה מסיני (ראה ערכו. ערכין יט ב).

על ברכת כהנים שבנשיאת כפים (ראה ערכו) היא (סוטה לח א), אם די בנשיאת כף היד, או שצריך לישא אף את הקנה והזרוע, ראה ערך נשיאת כפים.

בלשון בני אדם

בלשון בני אדם יד היא עד האציל (ערכין יט ב; רמב"ם ערכים וחרמים ב ה), לפיכך מי שאמר משקל ידי עלי להקדש, כוונתו למשקלה עד האציל (ערכין שם א; רמב"ם שם).

רגלים קדמיות בבהמה

רגלי הבהמה שלצד ראשה נקראות במשנה ידים (יומא כה א; תמיד ד ב; זבים ד ז, ועוד), שהיא נשענת עליהם (העיטור שחיטה ד"ה ארכובה. וראה זבים שם, ושבת צג ב).

כל אחת מהן מורכבת משלוש עצמות: העצם התחתונה, היא הארכובה (ראה ערכו); העצם האמצעית; העצם העליונה עד כף של יד (ראה חולין קלד ב, ורש"י ד"ה עד, וראה ערך ארכובה וערך זרוע ולחיים וקבה), היא הכף הרחבה של הכתף (רש"י שם; ר"י מלוניל שם), ועד בכלל (תוספות יום טוב חולין י ד; פרי מגדים במשבצות זהב יו"ד סא סק"ב).

שתי עצמות העליונות נקראות במקרא "זרוע" (ר"י מלוניל שם על פי שמות ו ו ודברים ט כט).

על גף העוף - עצם הכנף - שהוא כיד בבהמה, ראה ערך גף.

דינים המיוחדים לה באדם

מצוות וחיובים

שתי ידים לאדם: יד ימנית ויד שמאלית, ואותה של שמאל - אצל רוב בני אדם - נקראת יד כהה, כלומר חלשה בלא כח (מנחות לז א, ורש"י שם ד"ה מידכה פירוש ב)^[4].

יש מצוות וחיובים התלויים ביד ימין, כגון עבודת הכהן בקרבנות (ראה ערך הולכה וערך זריקה, ושאר ערכי העבודות. וראה עוד בערך ימין), ויש שנאמרו ביד שבה עיקר כוחו, כגון כתיבת סת"ם (מנחות לז א, וראה ערך כתיבת סת"ם, וערך גט: כתיבתו), ואיסור מלאכת כותב בשבת (שבת קג א, וראה ערך כותב), ויש שמצותה היא ביד כהה, וזו מצות הנחת תפילין (ראה ערכו. מנחות שם).

ויש שדינם תלוי ביד, ואם היה גידם שחסרו ידיו, בטלה המצוה, כגון חייבי מיתות בית דין שנאמר בהם יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה (דברים יז ז), אם נקטעה יד העדים - פטור (סנהדרין מה ב; רמב"ם סנהדרין יד ה, וראה עוד בערך גדם).

במומים שבאדם

בין המומים הפוסלים באדם ועושים אותו בעל מום (ראה ערך בעל מום (א)), כמה מהם נאמרו ביד:

• מי שנשברה עצם ידו, והוא שיהא ניכר (בכורות מ א; רמב"ם ביאת מקדש ז ט);

• מי שיש בידו אצבע יתרה באצבעות ידיו, אפילו היו שש ושש (חכמים בבכורות מה א, ורבי יהודה מכשיר; רמב"ם שם ח יא);

• מי שחסרה אצבע מידו (רמב"ם שם);

• מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות - מחוברות ודבוקות - עד למטה מן הפרק (בכורות שם; רמב"ם שם) הראשון הסמוך לכף היד (רמב"ם שם), ויש מפרשים עד הפרק האמצעי (רש"י שם ד"ה עד);

• מי שאצבעותיו מורכבות זו על גב זו (בכורות מה א; רמב"ם שם);

• מי שפיקה - חתיכת בשר עגול - יוצאת מגודלו (בכורות שם ורש"י; רמב"ם שם, וראה ערך הנ"ל);

• מי שהוא איטר יד ימינו (בכורות שם ב; רמב"ם שם. ראה ערך אטר סיבת פסולו לעבודה).

ראשי אברים

ראשי האצבעות הם בין ראשי אברים (ראה ערכו) שאינם מטמאים משום מחיה בטומאת צרעת (נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח. ראה ערך נגעים), ועבד כנעני (ראה ערכו) יוצא בהם לחירות (קדושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טוש"ע יו"ד רסז כז).

דינים המיוחדים לה בבהמה

אינה טריפה בחסר ויתר

בהמה שהיו לה שלש ידים, או שהיתה לה יד אחת, מותרת באכילה ואינה טריפה (חולין נח ב, ראה להלן שלמזבח אסורה, ראה ערך מומים; רמב"ם שחיטה ח יא; טוש"ע יו"ד נג א).

שמוטת היד

שמוטת יד - הכתף - בבהמה, כשרה (חולין נז א, ורש"י ד"ה יד; רמב"ם שחיטה י ד; טוש"ע יו"ד נג א), וכן אם נחתכה היד (תוספות שם ד"ה שמוטת; רמב"ם וטוש"ע שם)^[5], שאין טריפות צומת הגידין בידים (העיטור שחיטה ד"ה ארכובה; ראבי"ה חולין אלף פט), וכן אם נשברה ידה (טוש"ע שם).

ונחלקו בה ראשונים:

• יש שכתבו ששמוטת יד מותרת אפילו נשמטה מעיקרה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ממקום התחוב בשדרה (מאירי חולין שם), ואפילו נרקב הגיד (איסור והיתר הארוך נו ו, בשם סמ"ג וסמ"ק), שאין חיות הבהמה תלויה ביד (איסור והיתר הארוך שם), ולא שייך בה שום טריפות (איסור והיתר שם בשם השערים; איסור והיתר לרבינו ירוחם עה; מאירי חולין נז א), ואין חוששים שמא ניקבה הריאה, לפי שהכתף עבה ורחב (מרדכי חולין תרלד, הובא באיסור והיתר שם; רמב"ם שם, וכסף משנה שחיטה י ד; טוש"ע שם), או לפי שצלעותיה עבות ומגינות (תורת חטאת פז יב).

• ויש שכתבו שאם עברה המכה - ונצרר הדם בצלעות (איסור והיתר נ ו; רמ"א יו"ד נג א) - טרפה, שמא ניקבה הריאה (הגהות אשר"י חולין ד ז; איסור והיתר שם בדעת הגהות מיימוניות; רמ"א שם).

• ויש שכתבו שאם נשמטה ממקום חיבורה בכתף - טרפה (ב"ח שם בשם סמ"ק; תשב"ץ קטן שכז על פי הגהת הש"ך יו"ד נג סק"ד; שערי דורא פו; רמ"א יו"ד נג א), שמא נרקב הגיד (שערי דורא שם; ב"ח שם בשם סמ"ק; תשב"ץ קטן שם), וכן אם נשברה היד - טרפה, שמא נרקב הגיד (שערי דורא שם, הובא בש"ך שם), ואינה כשרה אלא כשנשמטה במקום החיבור לארכובה התחתונה (תפארת ישראל חולין ד יכין מח).

במומים הפוסלים לקרבן

מהמומים הפוסלים בהמה לקרבן (ראה ערך בעל מום (ב)), כמה נאמרו ביד כמו ברגל:

בעלת יד יתרה; בעלת יד חסרה; היתה אחת מפרסותיה עגולה כשל חמור, אף על פי שסדוקה ופרוסה; היתה ידה קלוטה כשל חמור (בכורות מ א; רמב"ם אסורי מזבח ב ה, וראה ערך מומים); נגממו טלפיה וזכרותם עמהם (בכורות מד א; רמב"ם שם, וראה ערך הנ"ל); נשברה עצם ידה (בכורות מ א, ורמב"ם ביאת מקדש ז ט, במומים השוים באדם ובבהמה, וראה לעיל).

במתנות כהונה

בין מתנות כהונה (ראה ערכו) שמצוה ליתנם לכהן מבהמה טהורה שחוטה, אף הזרוע (דברים יח ג, וראה ערך זרוע ולחיים וקבה), והיא מהפרק של הארכובה ועד כף של יד, ושל ימין היא (חולין קלד ב; רמב"ם בכורים ט יח; טוש"ע יו"ד סא ב, וראה לעיל: צורתה).

על זרוע של איל נזיר (ראה ערכו) אם נאמרה בה מצוות תנופה (ראה ערכו), ראה ערך איל נזיר.

על חוטי הדם שיש לנקרם מיד הבהמה כדי להכשירה לאכילה, ראה ערך חוטין.

בגפי עוף

עוף שנשתברו גפיה - כשרה, כבהמה שנחתכו ידיה (חולין נו ב; רמב"ם שחיטה ח כ; טוש"ע יו"ד נג ב. וראה ערך גף). אם נשמטה הגף, שיש לחשוש שמא ניקבה הריאה, ראה ערך גף.

הערות שוליים