|
יהודה הגדרה[1] - החלק הדרומי של ארץ ישראל, ביחס לחלק הצפוני הנקרא גליל, שנתייחד כארץ בפני עצמה לענין קדושה וחשיבות ומנהגים מיוחדים. - ייחודה וגדרה החלק הדרומי של ארץ ישראל, שהוזכר במקרא הרבה פעמים בשם יְהוּדָה (ירמיהו מ א, ועוד), או אֶרֶץ יְהוּדָה (דברים לד ב, ועוד), נתייחד בהלכה כארץ בפני עצמה (ראה בפרקים הבאים)[2] ביחס לחלק הצפוני של ארץ ישראל הנקרא גליל (ראה ערך ארץ ישראל א: שלש ארצות)[3]. מלבד החלק של נחלת שבט יהודה בארץ ישראל, שם זה כולל אף נחלת שבטי שמעון ובנימין, ויהודה וגליל שהוזכרו בכל מקום הם שני חלקי הארץ כולה לגבולותיה, חלק הדרום הוא יהודה ואחיו הדרומיים, וחלק הצפון הוא הגליל (כפתור ופרח יא, עמ' נ במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), היינו נחלת שאר שבטים (כפתור ופרח שם, בשם הראב"ד). וזהו שנאמר: יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל גְּבוּלָם מִצָּפוֹן (יהושע יח ה), שכל שאר השבטים שבצפון הם בכלל יוסף, ולכן הוזכרו בכל מקום אפרים ויהודה (שנות אליהו שביעית ט ב)[4]. קדושתה וחשיבותהארץ יהודה, שבית-המקדש (ראה ערכו) בתוכה, מצינו לענין כמה מצוות ודינים שקדושתה וחשיבותה יתירה משאר חלקי ארץ ישראל: עיבור השנהאין מעברים את השנים אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל מעוברת (תנא קמא בתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ב יג, בגירסת כת"י וינה ודפוס ונציה, וגמ' שם, וירושלמי שם שם א ב, ונדרים ו ח; רמב"ם קידוש החודש ד יב)[5]. ביהודה, היינו בבית דין הקבוע ביהודה (רש"י סנהדרין יא ב ד"ה אין מעברין), שנאמר: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים יב ה), כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום (גמ' שם, לגירסתנו, בדעת חנניה איש כפר אונו; שאילתות מו, בדעת תנא קמא)[6], היינו ירושלים, והוא ביהודה (רש"י שם ד"ה שכנו) - שמלכתחילה - אין מעברים השנים אלא בבית הבחירה (מדרש תנאים דברים טז א). קידוש החודשאף בקידוש החודש, שאמרו שאין מקדשים וקובעים חדשים בחוץ-לארץ (ראה ערכו), שנאמר: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם (ישעיהו ב ג. ברכות סג ב; רמב"ם שם א ח), יש מן הראשונים שכתב שאינו נוהג אלא ביהודה, ואף על זה אמרו: כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום (ראה לעיל. רש"י קדושין לז ב ד"ה תבעי); ויש שכתבו בדעת ראשונים שנוהג לכתחילה בכל ארץ ישראל (צל"ח ברכות שם, בדעת הרמב"ם; העמק שאלה שם בדעת השאילתות). הבאת העומרהעומר, שאינו בא אלא מארץ ישראל (ראה ערך חוץ לארץ: בקרבנות), מצותו להביא מן הקרוב לירושלים (משנה מנחות סד ב; רמב"ם תמידין ז ה), היינו יהודה (רש"י סנהדרין יא ב ד"ה על שתים). ומטעם זה אמרו לענין עיבור שנה - שהדין הוא שעל שלש ארצות שלא הגיע אביב שלהן מעברין את השנה, יהודה ועבר הירדן והגליל, ועל שתים מהן מעברים, ועל אחת אין מעברים (ראה ערך עבור שנה) - שבזמן שיהודה היא אחת מן המאוחרות הכל שמחים, שאין עומר בא - להיות מצוה מן המובחר - אלא מיהודה (תוספתא שם ג; גמ' שם; ירושלמי שם א ב), הלכך אם בישל ביהודה, ועיברוה בשביל השתים, כשמגיע זמן העומר כבר יבשו תבואות שביהודה, וצריך להביאו משאר ארצות, ועוד שאם ביכר יהודה ורואים ציבור שראוי להביא העומר ובית דין מעברים בשביל השתים, מאריכים עליהם זמן איסור חדש (ראה ערכו), וקשה להם הדבר, אבל בשלא ביכר יהודה ובאחת מהשתים, אינו קשה להם, אף על פי שראוי להביא מהשלישית, לפי שמצותו להביא מיהודה (רש"י שם ד"ה ובזמן). הבאת נסכים נסכים (ראה ערכו), אף על פי שכשרים להביאם מכל מקום (ראה ערך הנ"ל), לא היו מביאים אותם - בימי בית שני - אלא מיהודה ולא מהגליל, לפי שרצועה של כותים (ראה ערכו) היתה מפסקת בין גליל ליהודה (חגיגה כה א), ואי אפשר להביאם לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ-העמים (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה רצועה). ובתחילה - כשבית המקדש קיים - כשהיו מביאים נסכים מיהודה, לא היה יינה של יהודה מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים (פסחים מב ב), שבזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ (רש"י שם ד"ה בתחילה). ובראשונה - כשבית המקדש קיים - היה חומץ שביהודה פטור מן המעשרות, שהיו עושים יינם בטהרה לנסכים ולא היה מחמיץ, והיו מביאים החומץ מן התמד (ראה ערך יין), ועכשיו - שבטלו הנסכים - היין מחמיץ, וחייב (ירושלמי דמאי א א). נדרי איסור אף לענין נדרי איסור - שאינם חלים אלא אם כן מתפיס בדבר הנדור, ולא בדבר האסור (ראה ערך דבר הנדור; דבר האסור) - שנינו הבדלים בין יהודה לגליל: האומר הרי עלי כתרומה, ולא פירש אם כתרומה של גורן שהוא דבר האסור, או כתרומת-הלשכה (ראה ערכו) שהוא דבר הנדור (ראה ערך הנ"ל), לדעת הסוברים סתם נדרים להחמיר (ראה ערך נדרים), סתם תרומה ביהודה אסור - שמתוך שהיו קרובים לבית המקדש, קראו לתרומת הלשכה תרומה סתם (ר"ן נדרים יח ב ד"ה סתם תרומה) - בגליל מותר, שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה (רבי יהודה במשנה שם). וכן באומר הרי עלי כחרם, ולא פירש אם כחרמי שמים שהם אסורים, או כחרמי כהנים שהם מותרים (ראה ערך חרמים), לדעת הסוברים סתם נדרים להקל (ראה ערך נדרים) סתם חרמים ביהודה מותרים - שהכהנים עיקר דירתם היה ביהודה סמוך לירושלים (תוספות שם ד"ה סתם חרמים), ומכירים ביניהם ורגילים בחרמי כהנים (ר"ן שם) - בגליל אסורים, שאין אנשי גליל מכירים את חרמי הכהנים (משנה שם; רבי אלעזר ברבי צדוק בגמ' שם יט ב, לפי אביי שם). עשיית צרכים באיסור לעשות צרכיו כלפי המקדש במקום מגולה שאין בו מחיצות (ראה ערך בית הכסא) לדעת הסוברים שהנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב - שלא יהיה פירועו לצד ירושלים (רש"י ברכות סא ב ד"ה הנפנה) - אלא צפון ודרום, ובגליל שהיא בצפונה של ארץ ישראל לא יפנה אלא מזרח ומערב, ולא יחזיר פניו צפון ודרום (תנא קמא בגמ' שם), פירשו בתלמוד שאף בצדדים של יהודה וגליל, שאינם כנגד ירושלים, אסור (גמ' שם), והיינו מזרח ומערב ביהודה, וצפון ודרום בגליל, אבל צפון ודרום ביהודה יפנה, ובלבד שלא יפנה כנגד ירושלים ממש בדרומה של ארץ יהודה (כן משמע מרש"י שם ד"ה הנפנה, ודרישה או"ח ג סק"א), ובמקום כזה לא יפנה צפון ודרום אלא מזרח ומערב (לבושי שרד שם). טעם החילוק בין יהודה לגליל, לפי שארץ יהודה, שירושלים שם, החשיבוה חכמים כאילו קדושת ירושלים וכבוד השכינה בכל ארץ יהודה, והרי היא כירושלים בין לארכה בין לרחבה, וכיון שהשכינה בין מזרח למערב (ראה בבא בתרא כה א) אסור ליפנות בין מזרח למערב, ומן הדין גם בצפון ודרום לא היו רשאים ליפנות בבקעה כי אם בבית הכסא גדור במחיצות, אלא שאי אפשר להולכי דרכים שלא יפנו כלל, לכך אמרו שבין צפון לדרום יפנה, ובלבד שלא יהא מכוון כנגד ירושלים ממש, מה שאין כן בגליל, שאין קדושת ירושלים והמקדש וכבוד השכינה שייך לשם כלל, והאיסור הוא לפי שהוא נפנה כנגד ירושלים והמקדש, כיון שהוצרכו להתיר אחת משתי רוחות, ראו חכמים לאסור שם יותר בין צפון לדרום מאשר בין מזרח למערב (דרישה שם)[7]. ראיית ערים בחורבנן הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר (ישעיהו סד ט), וקורע (ראה ערך קריעה. מועד קטן כו א; רמב"ם תעניות ה טז; טוש"ע או"ח תקסא א, ויו"ד שמ לח), כתבו הפוסקים שלא אמרו אלא ערי יהודה, ולא ערי ישראל (טור או"ח שם, לפי בית יוסף וב"ח שם, וטור יו"ד שם; בית יוסף וב"ח או"ח שם, שכן דעת כל הפוסקים; בית יוסף שם, שכן המנהג; לבוש או"ח שם א; ט"ז שם סק"א)[8], לפי שערי יהודה חשובות יותר (ב"ח שם), שהן קרובות לירושלים (לבוש שם), ועיקר המלוכה שם היתה (פאת השלחן ג, בית ישראל סק"א)[9]. בשאר דינים ומנהגים בנישואין ביהודה יש שהיו נוהגים בנישואין מנהגים מיוחדים שלא היו נוהגים כן בגליל, ומטעם זה נשתנו כמה דינים ביניהם:
תקיעת שופר תקיעת שופר בראש-השנה (ראה ערכו) וביום הכפורים של יובל (ראה ערכו), שנחלקו בו תנאים אם כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע (רבי יוחנן בן נורי במשנה ראש השנה לב א); או שכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע (רבי עקיבא במשנה שם), בגליל נהגו כדעה הראשונה וביהודה כדעה השניה (ירושלמי שם ד ו), ואין בזה משום לא-תתגודדו (ראה ערכו), כיון שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה - יצא (ירושלמי פסחים ד א, ושם י ה). מלאכה בערב פסח ביהודה היו עושים מלאכה בערבי פסחים (ראה ערך ערב פסח) עד חצות, ובגליל לא היו עושים כל עיקר (משנה פסחים נה א). אבלות באבלות (ראה ערכו) נחלקו בני יהודה ובני גליל: אלה אומרים אין אבלות בשבת; ואלה אומרים יש אבלות בשבת (מועד קטן כג א-ב)[14]. שינוי המציאות בכמה דינים מצינו שחילקו בין יהודה לגליל לפי שינוי המציאות (ראה משנה כתובות סד ב, וחולין קלה א), שהסלע של יהודה כפלים במשקל סלע של גליל (רש"י כתובות שם ד"ה משקל), וכן חילקו ביניהם לפי שינוי המציאות בדינים נוספים (ראה משנה דמאי א א, ובבא קמא קיח ב, ובבא בתרא קכב א). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
