|
כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה הגדרה[1] - מחשבה שבתחילת מעשה, מועילה אף להמשך המעשה שנעשה בסתם. הכלל וגדרועל המתחיל מעשה במחשבה מסויימת, וממשיך לעשותו בסתם, אמרו בתלמוד: כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (זבחים ב ב, ושם מא ב, ומנחות טז א), והרי זה כאילו חשב כן במשך כל המעשה כולו (כן משמע מגמ' שם ושם ושם). לכן, המקריב קרבן-פסח (ראה ערכו), שמן הדין צריך לעשות את כל עבודותיו לשם פסח (ראה ערך קרבן פסח), אם שחטו לשם פסח וסתם - היינו שהתחיל לשחטו לשם פסח, ובסוף השחיטה שחטו בסתם (כן משמע מרש"י זבחים ב ב ד"ה הא), או ששחטו לשם פסח, וקיבל את דמו בסתם (תוספות שם ד"ה הא) - הקרבן כשר (גמ' שם, על פי משנה שם יג א), ואפילו היינו אומרים שהשוחט סתם אינו חשוב כשוחט לשם פסח, חשוב הכל כעשוי לשמו, הואיל ובתחילה כיון לשם פסח, וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מהגמ' שם). במחשבת איסורבמשנה מצינו מחלוקת תנאים לענין הקטרה (ראה ערכו) של מנחות (ראה ערכו), שאם חשב הכהן מחשבת פגול (ראה ערכו) בהקטרת הקומץ (ראה ערכו), ולא חשב כן בהקטרת הלבונה (ראה ערכו), או שחשב מחשבת פיגול בלבונה ולא בקומץ, ונחלקו תנאים אם הרי זה פיגול (רבי מאיר במשנה מנחות טז א); או שאינו פיגול עד שיפגל בכל המתיר (חכמים במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם פסולי המוקדשים טז ז). לדעה זו נחלקו אמוראים:
גדרובגדרו של כלל זה, נאמרו כמה הסברים:
שכח מחשבתו הראשונהאפילו שכח בסוף מעשה את מחשבתו הראשונה, על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מאור זרוע שם). מחשבה קודם מעשהמחשבה שקודם מעשה, אין אומרים בה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, שאין אומרים כן אלא בשעת מעשה (אחיעזר ב יו"ד ד ה; משנה ברורה לב ס"ק כה)[2]. כשמפרש שאינו עושה על דעת ראשונההאומר בשעת מעשה שאינו עושה על דעת הראשונה, דבריו קיימים (כן משמע מזבחים ב ב, ותוספות מנחות טז א ד"ה קתני). המעשהלמעשה שלאחר זמןכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה שאמרו, לא למעשה שבאותו יום בלבד הוא מועיל, אלא אף למעשה שלאחר כמה ימים (כן משמע מפרי מגדים או"ח יא, משבצות זהב סק"א, ומשנה ברורה שם סק"ה, ושם לב ס"ק כה), ואפילו עבר זמן רב ביניהם (מראה יחזקאל (הוכברג) יא ד"ה מש"ה). ולכן, הטווה חוטי ציצית, ואומר בתחילת הטווייה שעושה כן לשמה, שוב אינו צריך לומר כן בהמשך הטווייה, ומועיל הדבר אפילו לטווייה שביום אחר (פרי מגדים שם, לפי משנה ברורה יא סק"ה). בשני מעשיםכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, לא במעשה אחד בלבד נאמר, אלא אפילו בשני מעשים (כן משמע מזבחים ב ב, ורמב"ם פסולי המוקדשים טו ג), ולכן אם נטוו חוטי הציצית במחשבת לשמה, ונשזרו בסתם - כשרים הם, שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מאמרי בינה או"ח ו; ביאור הלכה יא ד"ה לשמן). ואפילו היו המעשים בחפצים שונים, ולכן לענין תליית חוטי הציצית (ראה ערכו) בבגד, אף על פי שיש לעשותה במחשבת לשמה, לסוברים כן (ראה ערך ציצית), מכל מקום אם תלה את החוט הראשון במחשבת לשמה, ואת שאר החוטים תלה בסתם, רשאי הוא לברך על ציצית זו (כן מצדד בביאור הלכה יד ד"ה בלי כוונה). ומכל מקום לא נאמרו הדברים אלא במעשים וחפצים המשמשים למצוה אחת (כן משמע מביאור הלכה שם ושם; משנת רבי אהרן א כ). בשני אנשיםכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה לא נאמר אלא במעשה הנעשה כולו על ידי אדם אחד, אבל במעשה הנעשה בשתי דעות, היינו במעשה שתחילתו נעשית על ידי אדם אחד, וסופו נעשה על ידי אדם אחר, אין אומרים בו שסופו נעשה על דעת הראשונה (כן משמע ממנחות טז א). לכן, לדעת התנאים הסוברים שאין מפגלים בחצי מתיר (ראה לעיל: הכלל וגדרו), כהן שהקטיר קומץ של מנחה במחשבת פיגול, ואחר כך הקטיר חברו את הלבונה בשתיקה, לא נתפגלה המנחה (גמ' שם). ואין הדברים אמורים במחשבת איסור בלבד, אלא אף במחשבת מצוה, ולכן סופר הממשיך כתיבת ספר תורה או גט שהתחיל חברו לשמה, צריך לומר מחדש שכותבו לשמה, ואין אמירת הראשון מועילה לו (מראה יחזקאל (הוכברג) יא; ספר סת"ם עז), ואפילו היה הראשון שלוחו של שני, שהרי סוף סוף שתי דעות הן (כן משמע מאחיעזר ב לא, במסקנתו; נתיבות הקודש מנחות טז א, בשם הגרי"ז; חזון איש קדשים כב יט)[3]. במקום שיש ראיות כנגדכשטוען שסיים בסתםהאומר לאחר מעשה שלא סיים את המעשה על דעת הראשונה, אלא סיימו בסתם, כתבו ראשונים - לשיטתם שגדר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה הוא שהכריעו חכמים את דעתו (ראה לעיל: הכלל וגדרו) - שאין סומכים על דבריו, אלא דנים כפי שהכריעו חכמים את דעתו, שעל דעת ראשונה עשה (כן משמע מאור זרוע א תריא), ולכן, השוחט קרבן פסח לשם פסח וסתם, אף על פי שאמר שלא נתכוין לדעה הראשונה, אלא עשה בסתם, אין סומכים על דבריו, אלא דנים שעל דעת ראשונה שחט, ועבודתו כשרה (אור זרוע שם). כשמוכח שאינו עושה על דעת הראשונהדמים הניתנים על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלשה של יום הכיפורים (ראה ערך עבודת יום הכפורים), לתנאים הסוברים שאין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר (חכמים בזבחים מא ב, ומנחות טז א), נחלקו אמוראים: יש סוברים דהיינו כגון שפיגל בראשונה ושתק בשניה ופיגל בשלישית, שאומרים: אם הזה בשניה על דעת הראשונה, מדוע חזר ופיגל במפורש בשלישית (רבא במנחות שם, בדעת רב); ויש סוברים שאין הדברים אמורים, אלא כגון שפיגל בראשונה ובשניה, ושתק בשלישית, שאומרים: אם הזה בשלישית על דעת הראשונה, מדוע חזר ופיגל במפורש בשניה (רב אשי בגמ' שם, בדעת רב, ורש"י ד"ה אלא). כנגד חזקת כשרותבמקרים בהם עומדת חזקת כשרותו של אדם כנגד הכלל של כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, כגון שאם נאמר שעשה את המעשה על דעת הראשונה, נאמר בהכרח שחשב מחשבת איסור, נחלקו הדעות:
באמירה על כל המעשההאומר בתחילת מעשה שעושה את כל המעשה לשמה, אין צריך לומר כן כל שעה שעושה את המעשה עד שיגמור, אלא דיו שיאמר כן בתחילת המעשה (כן משמע מתוספות זבחים ב ב ד"ה הא), ומועיל הדבר אף לסוברים שבלא אמירה זו אין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מתוספות שם). לכן, השוחט קרבן פסח לשם פסח וסתם, אפילו אם נאמר שהשוחט סתם אינו חשוב כשוחט לשם פסח, ושאין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (כן משמע מהגמ' שם), מכל מקום דיו שיאמר בתחילת השחיטה שתהא כל השחיטה לשם פסח (תוספות שם). במחשבהלא אמר בתחילת המעשה שעושה את כל המעשה בכוונה מסויימת, אלא חשב כן בליבו, נחלקו אחרונים:
בשני אנשיםאף על פי שאין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה בשתי דעות, דהיינו במעשים שתחילתם נעשית בידי אדם אחד, וסופם בידי אדם אחר (ראה לעיל: המעשה), יש מן האחרונים סוברים שאמירה שבתחילת המעשה על כל המעשה מועילה אף בשתי דעות, לפי שהדיבור שבתחילת המעשה מתפשט על כל המעשה, ואין צריך בהמשך המעשה שום מחשבה כלל (יד יוסף שם); ויש סוברים שכשם שאין אומרים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה בשתי דעות, כך אין אומרים שתועיל בשתי דעות אמירה שבתחילת המעשה על כל המעשה (כן משמע מבית יהודה יו"ד ג, והגהות הדברי חיים על שו"ע או"ח לב יט). בגילוי דעת שקודם מעשהכשגילה דעתו קודם עשיית המעשההמגלה דעתו קודם עשיית מעשה שכוונתו שהמעשה יחול באופן או בתנאי מסויים, ובשעת מעשה לא הזכיר הדבר, אלא עשאו בסתם, נחלקו ראשונים:
שידוכיןמי ששידך את בתו של חברו (ראה ערך שדוכין), ולאחר מכן נתן לו קידושין בסתם, ואמר לו: הרי בתך מקודשת לי, נחלקו הדעות:
מקח וממכרמוכר וקונה שלא הסכימו ביניהם על תנאי המכירה, ולאחר מכן תבע אחד מהם את חברו לקיים את המקח, נתקיים המקח על דעתו הראשונה של הנתבע (תוספתא קדושין (ליברמן) ב ט; רמב"ם מכירה כ א; טוש"ע חו"מ רכא א), שכל החוזר אצל חברו ותובעו, ביטל דעתו ורצונו לרצון חברו (שו"ת מהרי"ל לז). כוונה לסמוך על מעשיו ומחשבותיו הראשוניםהמקדש אשה על תנאי שאין עליה נדרים (רש"י יבמות קי א ד"ה על תנאי, וכתובות עב ב ד"ה קידשה), וכנסה סתם, ואחר כך נמצאו עליה נדרים (רש"י יבמות שם ד"ה וכנסה), נחלקו אמוראים:
להלכה פסקו ראשונים שצריכה גט מספק, שמא ביטל התנאי כשכנס (רי"ף כתובות שם, ורמב"ם אישות ז כג, לפי הר"ן שם; כן משמע מהטוש"ע אה"ע לח לה)[4]. הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
