|
לא ירבה לו סוסים הגדרה[1] - האיסור על המלך להרבות סוסים אסור למלך להרבות סוסים, שנאמר: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (דברים יז טז), ונמנה איסור זה במנין-המצות (ראה ערכו. ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסג; יראים שעט; סמ"ג לאוין רכג; חינוך תצט). אפילו סוס אחד אסור למלך להרבות, שנאמר: לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (דברים יז טו), אפילו סוס אחד (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד ה; גמ' שם). אם עובר בעשהיש מן הראשונים גורסים בתלמוד שהמרבה סוסים עובר אף בעשה, שדרשו: לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (דברים שם) - לעבור עליו בעשה (רבנו חננאל סנהדרין כא ב; רמ"ה שם, בשם הר"י מיגאש; חידושי הר"ן שם, בשם גירסת הספרים); ויש שאינם גורסים זאת (רש"י שם ד"ה בעשה; תוספות שם ד"ה סוסים), וכתבו ש"למען הרבות סוס" אינו עשה (תוספות שם), וכן מוני המצוות לא מנו עשה זה (רמב"ם; סמ"ג; חינוך). טעם האיסורטעם האיסור מבואר בתורה: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (דברים שם), שהסוסים באים ממצרים (רש"י על התורה שם), לפי שארץ מצרים רבת דשאים וארץ עמקים, וראויה לגידול סוסים (מאור האפלה שם), וצריך לשלוח שלוחים לשם לקנותם, ויעברו על האיסור לשבת בה (ראה ערך מצרים. רש"י סנהדרין שם ד"ה לו; רבנו יהונתן שם), שיקבעו את דירתם במצרים לגדל לו שם סוסים (חינוך תצט)[2]. ואמרו על שלמה המלך, שכתוב בו: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים (מלכים א ה ו), שאמר: אני ארבה ולא אשיב - שחשב שריבוי סוסים אין בו הכרח שיביא להשבת העם למצרים (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסה) - והרבה סוסים, וסופו שהשיב העם מצרימה, שנאמר: וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וגו' וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה (מלכים א י כח-כט. גמ' שם). וביארו ראשונים ששלמה סבר שיכול לקנות סוסים בארץ ישראל, ובסוף נתייקרו כל כך שהוצרך לקנותם במצרים (רבנו יהונתן שם)[3]. סוסים הבאים משאר מקומותסוסים הבאים משאר מקומות, ולא ממצרים, לתנאים הדורשים טעם הפסוק כשהוא מפורש בתורה (ראה ערך טעמא דקרא: חילוק בדין על פי הטעם), נחלקו אחרונים:
אלו סוסים נאסרוהאיסור למלך להרבות סוסים, הוא בריבוי סוסים בטלנים (גמ' שם), היינו שמרבה סוסים שיהיו מוכנים לרכב עליהם בכל יום שירצה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או שירוצו לפניו לכבוד (רמב"ם מלכים ג ג, ופירוש המשניות שם; חינוך תצט), כדרך שעושים שאר מלכים (רמב"ם שם ושם) להרחיב דעתו בריבוי סוסים (רש"י שם ד"ה לו), אבל סוסים למרכבתו ולפרשיו - לצורך רכיבת החיילים (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או לרכיבת מלויו (כן משמע מקטעים חדשים מספר המצוות לר"ח בן יצליח עמ' 53) - מותר המלך להרבות בהם (גמ' שם), וסברא היא, שמלכות בלא רכב ופרשים אינה חשובה (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י ד"ה הוה). ורשאי להרבות סוסים בריוח לרכבו ולפרשיו, שעל זה נאמר: לּוֹ (דברים יז טז) - כלומר לעצמו - אינו מרבה, אבל מרבה כדי רכבו ופרשיו (גמ' שם), ולא הוצרכו ללמוד מ"לו" אלא שרשאי להרבות לרכבו ולפרשיו אף בריוח (גמ' שם, לגירסתנו). הרוחה זו המותרת, נחלקו בה ראשונים:
לצורך המלךלצורך המלך, נחלקו הדעות במנין הסוסים שמותר להשאיר:
מלקותהרבה המלך סוסים - לוקה (רמב"ם מלכים ג ג, וסנהדרין יט ד), ובשעה שקונה את הסוס מתחייב (כן משמע מרדב"ז שם, ודינא דחיי לאוין רכג; כן מצדד במנחת חינוך תצט ב)[4]. על כל סוסמלך שהרבה כמה סוסים עובר בלא תעשה על כל סוס וסוס (גמ' שם, לגירסתנו), שנאמר: סוּסִים (דברים יז טז) - לשון רבים (תוספות סנהדרין שם ד"ה סוסים; יד רמה סנהדרין כא ב ד"ה לא) - לעבור על כל סוס וסוס (גמ' שם)[5]. ויש מן הראשונים שאינם גורסים דרשה זו (ראה רבנו חננאל ורמ"ה וחידושי הר"ן שם), ונחלקו אחרונים אם לדעתם מכל מקום לוקה על כל סוס (חקרי לב יו"ד א לד); או שכשקנה כמה סוסים בבת אחת, לוקה רק אחת (רדב"ז שם; דינא דחיי לאוין רכג)[6]. כשקיבלם במתנה ועל ידי כיבושמלך שנתנו לו סוסים במתנה - או על ידי כיבוש (ראה להלן) - נחלקו הדעות אם מותר לו לקבלם ולהשהותם אצלו:
היו לו סוסים קודם שמלךהיו לו סוסים קודם שמלך, רשאי להשאירם ברשותו, ולכן אדוניהו הרבה סוסים, כמו שנאמר: וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים (מלכים א א ה), כדי שיוכל להשאירם כשימלוך (אהבת יהונתן, הפטרת חיי שרה). עבר והרבההרבה המלך סוסים, חייב להוציאם מרשותו, ובכל רגע שמשהה הסוסים עובר על איסור (ישועות מלכו כתבים יח). הדיוטהדיוט מותר להרבות סוסים (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד ה; ירושלמי סנהדרין ב ו), ואין צריך מיעוט להתיר לו - כשם שהוצרך לגבי ריבוי נשים (ראה ערך לא ירבה לו נשים) - שהרי טעם האיסור להרבות סוסים הוא פן ישיב את העם מצרימה (ראה לעיל), וזה לא שייך בהדיוט (חידושי הר"ן סנהדרין כא ב). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
