|
לא חציף אניש הגדרה[1] - חזקה שאדם אינו עושה מעשים שיש בהם חוצפה, בתורת ראיה המבררת מהו המעשה שעשה, ולעניין חשש שיעשה מעשה להבא החזקה וגדרהכמה מעשים נזכרו בתלמוד ש"לא חציף איניש" - אין אדם חצוף - לעשותם (גיטין פז ב, וקדושין מה ב, ובבא בתרא לג ב, ושם לו א), וכתבו ראשונים שחזקה היא שאין אדם חצוף לעשות אותם מעשים (ראה ערך חזקה ג - בטבע האדם. רמב"ם טוען ט ו; פסקי רי"ד ועליות דרבנו יונה ור"י קרקושא וריטב"א בבא בתרא לג ב; רשב"ש תקעד), וביארו אחרונים בגדר החזקה שהיא חזקה הבאה מכוח רוב (ראה ערכו. פרי מגדים יו"ד א משבצות זהב סק"ו; שו"ת חתם סופר אה"ע א מט). בדיני תורהחזקה זו, סומכים עליה אף באיסור תורה (כן משמע מרבינא בקדושין מה ב). וכן מדין תורה יש שסומכים עליה להוציא ממון, כגון לעניין עדים החתומים על השטר, שמן התורה הרי הם כמי שנחקרה עדותם (ריש לקיש בכתובות יח ב, וגיטין ג א), וגובים בשטר, ואין צריך לקיים את החתימות (גיטין שם), שאין אדם חצוף לזייף שטר (רש"י שם ד"ה נעשה; פסקי רי"ד שם). וכן שטר שכתוב בו שמת פלוני, יש סוברים שמתירים את אשתו להינשא אפילו אין השטר מקויים (רמב"ן ורשב"א יבמות קכב ב; מאירי שם, בשם חכמי הדורות וגדולי הדור; ריטב"א שם א, בשם הר"ם; מגיד משנה גרושין יג כח, בדעת הרמב"ם; שו"ע אה"ע יז יא), שבעדות אשה הקלו חכמים לסמוך על דין תורה שאין אדם חצוף לזייף שטר (רמב"ן ורשב"א ומאירי שם; ריטב"א שם, בשם הר"ם). ומכל מקום מדרבנן חששו ואמרו שלא לסמוך על החזקה לעניין שטרי ממון, והצריכו חכמים לקיימם (גמ' שם). בגויחזקה זו, נחלקו בה אחרונים אם נאמרה רק בישראל, ולא בגוי (הגהות יעב"ץ קדושין מה ב, ושאילת יעב"ץ א לב; שו"ת חתם סופר שם; בית שלמה אה"ע מז; שו"ת הרי"מ אה"ע יב), שישראל ביישנים הם (ראה ערך ישראל: במעלות ובמידות), ואילו הגויים עזי פנים (ראה ערך גוי: טבעו. יעב"ץ שם ושם); או שנאמרה אף בגוי (כן משמע מבנימין זאב כח, ושו"ת מהרי"ט א יב). כשרבו הרמאיםחזקה זו תלויה בטבע בני אדם באותו זמן, ובזמן שנראה שרבו הרמאים, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין אומרים על הבא לפנינו שאינו רמאי משום "לא חציף איניש" (כן משמע מהמאירי בבא בתרא לג ב). כשראיות מוכיחות אחרתמעשה שהיה לנו לתלות שנעשה באופן מסויים, משום ש"לא חציף איניש" לעשותו בעניין אחר, יש שמחמת ראיות אחרות אין הולכים אחרי חזקה זו (מרכבת המשנה טוען ט ו), כגון הקוצץ דקל של חברו, וטוען שחברו אמר לו לקוץ את הדקל, שהוא חייב לשלם את דמיו (כן משמע מבבא קמא צא ב, ורמב"ם חובל ז יג; טור חו"מ שפב; רמ"א שם א), יש מן הראשונים סוברים שהוא אף כשקצץ את הדקל, באופן שאין אדם חצוף לעשותו אם לא אמר לו חברו לקוץ, לפי שלדעתם חזקה שאין אדם עשוי לומר לקוץ את דקלו (רמב"ן בבא בתרא לג ב, בשם יש אומרים), ונמצא שחזקה זו עומדת כנגד חזקת "לא חציף איניש" (מרכבת המשנה טוען שם); ויש פוטרים, שאף על פי שגם לדעתם חזקה שאין אדם אומר לקוץ את דקלו, והקוצץ את הדקל אפילו יש לו מגו (ראה ערכו) המסייעו לומר שחברו אמר לו לקצצו, אינו נאמן, שאין אומרים מיגו כנגד חזקה זו, מכל מקום אם קצצו בעניין שאין אדם חצוף לקצוץ בלי רשות - פטור (רמב"ן שם; ריטב"א שם, בביאור הראשון). כשהוכיח שהוא חצוףמי שעשה מעשה חוצפה, יש שאין אומרים בו "לא חציף איניש" באותו עניין, שהרי כבר הראה שהוא חצוף, כגון בהתרת-נדרים (ראה ערכו), אף על פי שאין פותחים לאדם בכבוד אביו ואמו, לומר לו: אילו היית יודע שעקב הנדר יזלזלו באביך ואמך, היית נודר - שאין אדם חצוף לומר שהיה נודר למרות כן (ראה להלן: שם), וחוששים שיאמר שהיה נמנע אף על פי שאינו אמת, ונמצא שאין הנדר ניתר (ראה ערך התרת נדרים: בפתח) - המדיר את אביו ואמו מנכסיו - שנחשב לחוצפה (כן משמע מנדרים סד ב, ותוספות שם ד"ה כיון, ופירוש הרא"ש שם ד"ה הכי, ור"ן שם ד"ה תנן) - ניתן לפתוח לו בכבוד אביו ואמו כדי להתיר את הנדר (כן משמע מהמשנה שם; טוש"ע יו"ד רכח יא), שכיון שהחציף פניו להדיר אביו ואמו, אם אינו מתחרט חרטה גמורה, יחציף פניו אף בשעת ההתרה לומר שלא היה נמנע מלידור משום כבודם (תוספות שם; רא"ש שם). כסברא בביאור הכתובסברת "לא חציף איניש" יש שהיא משמשת כסברא בביאור הכתוב, שיש לומר שאין הכתוב מדבר אלא באופן הרגיל, ולא באופן שאין אדם חצוף לעשותו, כגון דרשת חכמים: חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב כה), אין לי אלא שמשכנו ברשות - כי סתם חבלה על פי בית-דין (ראה ערכו) הוא, שלא שכיח שאדם יהיה חצוף להיכנס לבית וליטול מטלטלים שלא ברשות (רש"י בבא מציעא לא ב ד"ה שלא ברשות) - משכנו שלא ברשות מנין, תלמוד לומר חבל תחבל, מכל מקום (גמ' שם). החשוב חוצפהכמה דברים אמרו בהם שהם חשובים חוצפה, ואין אדם חצוף לעשותם:
לעבור עבירה בפרהסיאלעבור עבירה בפרהסיא, יש מהראשונים סוברים שהדבר ספק אם אדם חצוף לעבור (כן משמע מריטב"א כתובות כד ב), ולדעתם זהו שנסתפקו בנושא כפיו ככהן אם מעלים אותו משום כך לכהונה, שאפשר שזר (ראה ערכו) - העובר בעשה אם ישא כפיו (ראה ערך זר: בנשיאת כפים) - אינו חצוף לשאת כפיו (גמ' שם); ויש מהאחרונים סוברים שהספק הוא במעשה המיוחד לכהנים, שהדבר ספק אם זר חצוף לעשות אותו מעשה בפרהסיא (כן משמע משו"ת מהרי"ט א קמט, ופני יהושע כתובות שם). דינים שהחזקה משמשת בהםלהחזיק ממוןחזקת "לא חציף איניש" מועילה באופנים שונים להחזיק ממון, כגון ביורד לשדה חברו ואכל פירותיה פחות משלש שנים - שאילו היה טוען שקנה את השדה, לא היה נאמן (ראה ערך חזקת קרקעות: חזקת שלש שנים) - ובעל השדה טוען שבגזל לקחם, והיורד אומר שברשות אכל - שמכר לו את הפירות, (רשב"ם בבא בתרא לג ב ד"ה אמר רב זביד; טוש"ע חו"מ קלז א), או שהיה אריס בשדה (רבנו גרשום שם; רשב"ם שם), או שהשדה היתה ממושכנת לו לאכול פירותיה (רבנו גרשום שם) - נאמן היורד, ופטור מלשלם על הפירות שאכל (גמ' שם; רמב"ם טוען ט ו; טוש"ע שם), שאין אדם חצוף לאכול פירות שאינם שלו (ראה לעיל: החשוב חוצפה. גמ' שם; רמב"ם שם). זיוף שטר באמירה שהוא אחרבכתיבת שטר (ראה ערכו), שכותבים ללווה אף על פי שאין המלוה עמו, ולמוכר אף על פי שאין הלוקח עמו (משנה בבא בתרא קסז ב), כתבו ראשונים שאין כותבים אלא ללווה או מוכר מוּכָּר, שאפשר שאדם יאמר שהוא אחר על מנת לזייף את השטר (רמב"ם מלוה כד ג; רשב"א שם א; טוש"ע חו"מ מט ב, ושם רלח א), וביארו אחרונים שאין החשש אלא מדרבנן (מהרשד"ם אה"ע נט), שמן התורה נאמן אדם ב"לא חציף אניש" (כן משמע ממהרשד"ם שם). בדבר שבערוהאף בדבר שבערוה סומכים על חזקת "לא חציף איניש", כגון אב שאמר: קידשתי את בתי, ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר: אני קידשתיה - נאמן (משנה קדושין סג ב; רמב"ם אישות ט יב; טוש"ע אה"ע לז כא). ובפירוש הדבר נחלקו תנאים ואמוראים:
שם אביו לסימןגט שנחתם תחתיו: יעקב, וידוע שזה כתב ידו של ראובן בן יעקב, ואין זו חתימתו של יעקב, אין חתימה זו כלום, ואין תולים שזו חתימת ראובן, ועשה את שם אביו לסימן - וסימן יכול לשמש כחתימה (ראה ערך שטר) - שאין אדם חצוף לעשות את שם אביו סימן לחתימתו (כן משמע מגיטין פז ב, ובבא בתרא קסא ב). בחשש להבאבכמה מקומות סמכו שלא יחציף אדם לעשות מעשה, או חששו שלא יעשה מעשה שאין אדם מחציף פניו לעשותו:
הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
