מגדולי האמוראים בדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל. ר' זירא היה בבלי ונחשב בבבל כאחד מגדולי החכמים, וגם בארץ ישראל נחשב מגדולי הדור. (בתלמוד הירושלמי הוא נקרא ר' זעירא). אביו של ר' זעירא שימש גובה מסים מטעם הממשלה הפרסית, אולם הוזכר לשבח בין הבודדים שמילאו תפקיד זה כראוי. כשעלה לארץ ישראל החליט להזדהות כולו עם תורת הארץ ומסופר שצם מאה תעניות, כדי שתישכח ממנו תורת בבל.
ר' זירא היה מפורסם כחריף, בעל "שמועות מחודדות", אף היה ירא שמים מופלג ורבים הסיפורים שסיפרו על הצטיינותו במידה זו. אף להסמך בתואר רבי לא רצה מחמת ענוה, ורק לאחר ששמע שיש בדבר משום כפרת עוונות - קיבל עליו.
מסופר כי הוא צם עוד מאה תעניות כדי שלא תשלוט בו אש הגיהנום והיה מנסה בעצמו על ידי כניסה לתנור מוסק. פעם בכל זאת נזוק ונחרכו שוקיו, ומאז קראו לו "קטינא חריך שקי" (=הגוץ חרוך השוקיים).
הוא היה בן דורם של רב חסדא ורב ששת ורבה בבבל ושל תלמידי ר' יוחנן, והוא נושא ונותן עמם הרבה בהלכה. כפי הנראה היה ר' זירא סוחר בפשתן בארץ ישראל, ויתכן שמשום כך גם חזר לבבל פעמים אחדות.
נשתמר בתלמוד נוסח פתיחת ההספד על ר' זירא: "ארץ שנער (בבל) הרה וילדה, ארץ צבי גדלה שעשועיה. אוי נא לה אמרה רקת (טבריה) כי אבדה כלי חמדתה".
בנו של ר' זירא, ר' אהבה, היה מחכמי הדור הבא.
(באדיבות מרכז שטיינזלץ)