|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר – תמר מצוי
"כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא: תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים" (מועד קטן, כה ע"ב).פירוש: ועוד מספרים על הספדים מפורסמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רבינא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] את הספדו בדברים הללו: תמרים הניעו ראש בעצב על צדיק כתמר, נשים לילות כימים בבכי, על אדם שהיה משים לילות כימים בלימוד התורה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
ראו עוד במאמר "כדי הקפת דקל" (סוטה, ד ע"א).
|
 |
 |
|
| תמונה 2. מטע תמרים – שדה אליהו | תמונה 3. דקל ושינגטוניה – ניתן לראות את היחס בין עובי הגזע הדק לגובה העץ |
הרחבה
הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים הקודמים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב (ראה בשרטוט).
תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל.
הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור" (ראו בהרחבה במאמר "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד"). חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול.
בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.
המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע. תופעה בוטנית זו עשוייה לשפוך אור על סוגייתנו וסוגיות נוספות:
א. "אמרי נהרדעי: האי מאן דזבין דקלא לחבריה - קני ליה משפוליה עד תהומא מתקיף לה רבא, ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך, עקור כורכמא דרישקא וזיל? אלא אמר רבא: בבא מחמת טענה" (בבא בתרא ל"ז ע"ב). ייתכן ובגלל היעדר ענפים צדדיים בחלקו התחתון של הדקל (הגזע מתחת לצמרת) השטח הנתפס על ידו מצטמצם רק לגזע דבר שהביא לבחירתו כדוגמא גם בדברי נהרדעי. הסוגייה עוסקת בשאלה האם מוכר עצים לחבירו מכר עמם גם את הקרקע. המוכר שלושה עצים מכר גם קרקע ואילו המוכר עץ אחד לא מכר קרקע. במוכר שני אילנות חולקים ת"ק ורבי מאיר במשנה (בבא בתרא, פ"א ע"א). רצף המצבים (שלושה עצים, שני עצים ועץ אחד) הוא במגמה כזו שהקטנת מספר העצים הנמכרים מקטין את הזיקה לקרקע עד למוכר עץ אחד שבו לכו"ע אין לקונה קרקע. נהרדעי חידשו שלמרות שהמכר היה של עץ אחד, ועץ בעל גזע צר במיוחד, הקונה זכאי בשטח שמתחתיו (למסקנה הדין כך רק כאשר הקונה טוען שקנה אותו באופן מפורש).
ב. "ההוא דאמר להו פלגא לברת, ופלגא לברת, ותילתא לאיתת בפירי. איקלע רב נחמן לסורא, עול לגבי רב חסדא, אמר ליה: כי האי גוונא מאי? אמר ליה: הכי אמר שמואל, אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו אבדה כתובתה. אמר ליה: אימור דאמר שמואל התם דאקני לה בגופה דארעא, הכא פירא הוא" (בבא בתרא, קל"ב ע"ב). בסוגיה זו מובאים דברי שמואל האומר שאשה שבעלה הקנה לה חלק בקרקע אבדה כתובתה. כדוגמא לקניין נוקט שמואל: "אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו". כפי שעולה מהדו-שיח בין רב חסדא ורב נחמן, קיימת אבחנה בין אם הבעל הקנה לאשה מטלטלין ובין אם הקנה קרקע ואפילו קנין זמני. בדברי הרשב"ם: "אלא דקל אחד - לאכול פירותיו עד שייבש האילן ושוב אין לה בקרקע כלום וכו'". לאור דברים אלו ניתן לומר ששמואל חידש שקניין מינימלי בקרקע (ורק בקרקע) די בו כדי לשלול את זכות האשה בכתובה. הדקל הוא הדוגמא הטובה ביותר מבין עצי הפרי לקנין מינימלי בקרקע שהרי כל חייו הוא נשאר דק ולכן תופס שטח קטן מאד בקרקע. בניגוד לעצים אחרים המתעבים הן בגזע עצמו והן בענפים המשתרעים לכל עבר כפי שראינו לעיל בסעיף א'. שמואל חידש שלא רק בעצים גדולים בעלי נוכחות גדולה בקרקע איבדה כתובתה אלא גם בעץ שכמעט איננו תופס שטח בקרקע. אגב, מסיבה זו ניתן לנטוע עצי דקל בצפיפות רבה כפי שניתן לראות במטעי תמרים (ראה תמונה). קשה להניח שהדקל נבחר בצרוף המילה "אפילו" בגלל חשיבותו הרבה כמקור לפרי משובח, משום שאז אין בו רבותא.
(1) פירוש: ומעירים: קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר היינו [הוא] הקפת דקל המוזכרת בברייתא הקודמת היינו [הוא] חזרת דקל ששני שיעורי זמן אלה זהים, ואם כן יש סתירה בין המקורות, שכן התם [שם] בברייתא הראשונה אמר ר' ישמעאל כדי הקפת דקל, ופליג [וחלק] ר' אליעזר עליה [עליו], ואילו הכא [כאן] אמר ר' אליעזר עצמו כדי חזרת דקל! אמר אביי: אין שיעורם שווה, אלא הקפה כוונתה משך הזמן שאדם מקיף דקל ברגל, וחזרה היא ברוח שהרוח מניעה את הדקל ואחר חוזר הדקל למקומו, והוא שיעור קצר יותר. בעי [שאל] רב אשי: חזרה זו ברוח האם שיעורה כי היכי דאזיל והדר אתי [כדי שהדקל הולך ושב] ואפילו הוא עדיין נע, או דילמא כי היכי דאזיל ואתי והדר קאי בדוכתיה [שמא כשהוא הולך ובא ושב ועומד במקומו] שנמשך הדבר זמן ארוך יותר עד שהדקל נשאר עומד ונח במקומו. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.