הגדרה^[1] - בדיקת בהמות וחיות העומדות לאכילה, אם יש בהן סימני טהרה שבתוכה

החובה

מצוה לדעת הסימנים שמבדילים בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלם, ובין אלה שאין מותר לאכלם, שנאמר: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר (ויקרא כ כה), ונאמר: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל (שם יא מז. רמב"ם מאכלות אסורות א א), שחייב אדם להכיר אותם ולהבדיל בין הטמאים והטהורים, ולא לשנות בפיו בלבד, אלא שידע ויכיר איזה טמא ואיזה טהור (ראב"ד לתורת כהנים שמיני פרק יב ו).

אין חיוב זה אלא כשאינו מכיר את המין, אבל כשהוא מכירו שהוא ממינים הטהורים, אינו צריך לבדוק (רמב"ם שם ח).

המצוות הכלולות

מצוה זו נמנית במנין המצוות לארבע מצוות מיוחדות^[2]:

לבדוק בסימני בהמה וחיה שמותרים לאכלם (ספר המצוות מצות עשה קמט; סמ"ג עשין נט; חינוך קנג), שנאמר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וגו' אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (ויקרא יא ב-ג), ודרשו: אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה (תורת כהנים שמיני פרק ג א), שהבהמה שיהיו בה הסימנים האלו מותר לאכלה, והבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזהו לאו-הבא-מכלל-עשה שהוא עשה, ולכן אמרו (תורת כהנים שם) ש"אותה תאכלו" הוא מצות עשה (ספר המצוות שם; חינוך שם).

לבדוק בסימני העוף שמותרים באכילה (ספר המצוות מצות עשה קנ; סמ"ג עשין ס; חינוך תע), שנאמר: כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ (דברים יד יא) - זו מצות עשה (מדרש תנאים דברים יד א; ספר המצוות שם, בשם הספרי).

לבדוק בסימני חגבים המותרים באכילה (ספר המצוות מצות עשה קנא; סמ"ג עשין סא; חינוך קנח), שנאמר: אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה וגו' (ויקרא יא כב. ספר המצוות שם).

לבדוק בסימני דגים המותרים באכילה (ספר המצוות מצות עשה קנב; סמ"ג עשין סב; חינוך קנה), שנאמר: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם (ויקרא יא ט), ואמרו: האוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה (חולין סו ב), שמתוך שנאמר: "תאכלו", שומע אני שזולתו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה (ספר המצוות שם; חינוך שם).

גדר המצוה

בגדרה של מצוה זו נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שזוהי מצוה בקום ועשה, שעצם הבדיקה וההבדלה כשנרצה לאכלם היא המצוה, ואין זה כשאר לאו הבא מכלל עשה שהוא רק מצוה של מניעת האיסור (חינוך קנג, בדעת הרמב"ם; מגילת אסתר, מרגניתא טבא, קנאת סופרים ולב שמח בספר שורש ו, בדעתו), ואם אכל אחד ממיני בעלי חיים האמורים ולא בדק הסימנים, אף על פי שמצא אחר כך שהיה ממין המותר ואכל היתר, הרי זה בטל מצות עשה של בדיקת הסימנים (חינוך קנג, קנה וקנח, בדעת הרמב"ם; קנאת סופרים שם).

• ויש מפרשים שאין זו מצות עשה של קום ועשה, אלא מניעת האיסור, והוא לאו הבא מכלל עשה, שאנו רשאים לאכול הטהורים ולא הטמאים (מגיד משנה מאכלות אסורות א א, בדעת הרמב"ם; הגהות משנה למלך לחינוך קנג), ונמצא שעשה של הבדיקה ועשה של האכילה אחד הוא, שצורך הבדיקה הוא מפני איסור האכילה (לחם משנה שם).

הערות שוליים