הגדרה^[1] - הראוי ללבישה באדם, בבגד שלם או בחלק ממנו.

מהותו

כל בגד האמור בתורה סתם אינו אלא של צמר או של פשתים, הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, שנאמר בנגעים: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים (ויקרא יג מז)^[2], הרי זה בנין-אב לכל הבגדים שנאמרו בתורה סתם (תנא דבי רבי ישמעאל שבת כו ב, ורש"י ד"ה הואיל וד"ה פרט; רמב"ם ציצית ג ב).

טומאה

נחלקו תנאים בבגד האמור בטומאת שרצים (ויקרא יא לב) ובטומאת מת (במדבר לא כ) ובטומאת שכבת זרע (ויקרא טו יז):

• יש אומרים שאינו אלא בגד של צמר או של פשתים, ורק הוא לבדו נטמא (תנא דבי רבי ישמעאל שבת כו ב, לפי אביי שם כז א, ורש"י שם כו ב ד"ה הואיל).

• ויש אומרים שבשאר הטומאות, מלבד נגעים, אף שאר בגדים מטמאים, כגון צמר גמלים וארנבים ונוצה של עזים ומשי וכיוצא (תנא דבי רבי ישמעאל שבת כז א), שנאמר בשרצים: אוֹ בֶגֶד (ויקרא יא לב), ו"או" בא לרבות שאר בגדים (גמ' שם).

ציצית

בבגד האמור בציצית: עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם (במדבר טו לח), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהוא בכלל מה שלמדנו מנגעים שבגד סתם אינו אלא של צמר או של פשתים, ולכן אין שאר בגדים חייבים מן התורה בציצית (רב נחמן בר יצחק שבת כז א-ב), אלא מדרבנן (ראה בערך ציצית), ועוד שכתוב: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" וגו' (דברים כב יא-יב), ונסמכו שני הפסוקים הללו ללמדנו שבגד הנאמר בציצית הוא רק בגד צמר או פשתים (גמ' שם ב).

• ויש אומרים שכל מין בגד חייב מן התורה בציצית, שנאמר: וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר שם), והמילה "הכנף" מיותרת, שהיה לו להיכתב: "ונתנו על הציצית פתיל תכלת", ולא בא אלא ללמדנו שהציצית יהיה ממין הכנף, ואם של משי הוא - ציצית של משי פוטר בה (רבא שם, ורש"י ד"ה כתיב וד"ה מין), ואין למדים כלל מנגעים, וסמיכות הפסוקים לומדים לענין זה של מין הכנף, שלמרות ששל משי פוטר רק בשל משי, הרי שהסמיכות מלמדת אותנו שצמר ופשתים פוטרים אף בשאינו מינם (רבא שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין חייבים בציצית מן התורה אלא בגד של צמר או של פשתים, שבגד סתם הוא צמר ופשתים (רמב"ם ציצית ג א-ב; שו"ע או"ח ט א).

• ויש פוסקים שכל הבגדים חייבים בציצית (תוספות מנחות לט ב ד"ה ורב, בשם רש"י ורבנו תם; כסף משנה שם, בדעת הראב"ד בהשגות; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

עור

בגד העשוי מעור אינו מוגדר כבגד ופטור מציצית אף מדרבנן (שלחן ערוך או"ח י ד, ובמשנה ברורה שם ס"ק יא).

שיעורו

צמר או פשתים של שלש אצבעות על שלש אצבעות (בשיעור אצבע – ראה ערכו), הלקוח מבגד גדול יותר (ראה להלן), נתרבה לקבלת טומאה מהטומאות שנאמר בהן בגד (כלים כז ב; רמב"ם כלים כב א), שנאמר בנגעים: וְהַבֶּגֶד (ויקרא יג מז), והה"א מיותרת, שהיה לו לכתוב: "ובגד" (חידושי הר"ן שבת כו ב), ולא בא אלא לרבות אפילו שלש על שלש, שראוי לעניים להשתמש בו (שבת כו ב) לתופרו לטלאי בבגדו (רש"י שבת כט א ד"ה חוץ), אבל פחות משיעור זה אינו בכלל בגד (רש"י בבא מציעא ז א ד"ה דכמאן), שאין לו חשיבות של תשמישי בגד (דבר אברהם ח"א ב בהג"ה).

בגדי עשירים

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאין הבדל בין בגדי עניים לבגדי עשירים, שכיון ששלש על שלש ראוי לעני, הרי הוא בגד לקבלת טומאה אף בעשיר (תוספות שבת מז א ד"ה בגדי, ועירובין כט ב ד"ה בגדי, בשם רבנו תם; ר"ש כלים כח ח).

• ויש אומרים שדוקא בגדי עניים מקבלים טומאה בשלש על שלש, אבל בגדי עשירים אינם מטמאים אלא בשלשה טפחים על שלשה טפחים (רש"י שבת שם ד"ה בגדי עניים, וד"ה בגדי עשירים, ועירובין שם ד"ה בגדי עניים).

בגדים של שאר מינים

במה דברים אמורים בבגדי צמר או פשתים, אבל בגדים של שאר המינים, לסוברים שנתרבו מ"או בגד" לקבלת טומאה משאר הטומאות, מלבד נגעים (ראה לעיל), נחלקו בהם:

• יש סוברים שלא נתרבו אלא לשלשה טפחים על שלשה טפחים (רבי שמעון בן אלעזר בשבת כו א, ותנא דבי רבי ישמעאל שם ב, לפי מסקנת רבא שם כז א), וכן הלכה (רמב"ם כלים כב א).

• ויש סוברים שנתרבו אף לשלש אצבעות על שלש אצבעות (תנא דבי רבי ישמעאל הראשון והשני שם כו ב, לפי רב פפא ורב נחמן בר יצחק שם כז א; תנא דבי רבי ישמעאל השני שם כו ב, לפי אביי שם כז א).

• ויש מהאחרונים שכתב שלדברי הכל שלש על שלש אצבעות נקרא בגד אף בשאר מינים, כיון שראוי לעניים, ולא נחלקו אלא בשיעור טומאתם (באר יצחק חו"מ ה).

אם המלל בכלל שלש על שלש

המלל - הוא מה שתופרי בגדים כופלים מעט סביב לתפר (רש"י שבת כט א ד"ה חוץ); או מה שמשייר האורג בראש הבגד כשיעור שתי אצבעות, והוא ענף של בגד ושתי בלי ערב (ערוך, מל ד) - נחלקו בו תנאים: יש אומרים ששלש האצבעות הן יחד עם המלל (חכמים בכלים כח ז); וכן הלכה (רב יוסף בשבת כט א; רמב"ם כלים כב א); ויש אומרים שאינו בכלל שלש על שלש (רבי שמעון בכלים שם).

שיעור בגד הנארג

לא אמרו שיעור של שלש על שלש אלא בקרעים שבאו מבגד גדול, אבל האורג בגד בפני עצמו הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא, שאף זה בכלל הריבוי של "או בגד" האמור בשרצים (שבת סג ב, ותוספות ד"ה מנין; רמב"ם כלים כח ז); ודוקא כשאין בדעתו להוסיף יותר, אבל אם דעתו לארוג עוד, אינו מקבל טומאה עד שיארוג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות (תוספות שבת כו א ד"ה אין, בשם רשב"א; רמב"ם כלים שם יב)^[3].

מטלית שאין בה שלשה על שלשה טפחים

מטלית שאין בה שלשה על שלשה טפחים, אינה מקבלת טומאה, ואם חישב עליה והכינה, מקבלת טומאה (רמב"ם כלים כב כא, על פי זבחים צד א), והיינו במטלית של שאר מינים, לא של צמר ופשתים, שאינם מקבלים טומאה בפחות משלשה על שלשה טפחים (משנה אחרונה כלים כא א).

מטלית שאין בה שלש על שלש אצבעות

היתה פחות משלש על שלש אצבעות, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שאינה מקבלת טומאה כלל, ואף על פי שהכינה (רמב"ם כלים כב כא).

• יש אומרים שאפילו בפחות משלש על שלש מקבלת טומאה אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו (תוספות סוכה טז א ד"ה דלא), או שחשב וייחדו (תוספות נדה ס ב ד"ה במטלניות).

• ויש אומרים שבמחשבה בלבד, שחשב עליה לתקן בה חלוקו, מקבלת טומאה (כן משמע מרש"י זבחים צד א ד"ה דאי).

טלית שבלתה

טלית של עני שבלתה, אם היו רוב שפתותיה קיימות, אף על פי שאין בה שלש על שלש בריא, מקבלת טומאה, ואם אין שפתותיה קיימות, אם יש בה שלש על שלש חזק ובריא, מקבלת טומאה, ואם לאו אינה מקבלת טומאה (תוספתא כלים, בבא בתרא (צוקרמאנדל) ו ג); ויש מהתנאים החולק על זה (רבן שמעון בן גמליאל שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם כלים כח כ).

בגדים עבים ורכים

הבגדים העבים והרכים, אינם מטמאים בשלש על שלש אצבעות (כלים כח ח; רמב"ם כלים כב ב), אלא בשלשה על שלשה טפחים בלבד (רמב"ם שם).

העבים הם הקשים ביותר, כגון הלבדים וכיוצא, והרכים הם הדקים ביותר, כגון בגדי פשתן של מצרים שהבשר נראה מתחתם (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם).

טומאת מדרס

לטומאת מדרס שיעור הבגד בשלשה על שלשה טפחים (כלים כז ב; רמב"ם כלים כב א), לפי שאין טמא במדרס אלא דבר הראוי לישיבה, ופחות משלשה על שלשה טפחים אינו ראוי לישיבה (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם), ואין טומאה זו בתורת בגד אלא בתורת משכב ומושב (ראה בערך מדרס).

לעניינים אחרים

כשם ששלש על שלש אצבעות הוא שיעור בגד לטומאה, כך יש עליו תורת בגד לעוד מספר עניינים:

• לענין היתר טלטול בשבת (ראה בערך מוקצה), שפחות משיעור זה אינו בכלל בגד, ואסור בטלטול (שבת קכה א).

• לענין קנין-סודר, כיון שתפס המקנה שלש על שלש אצבעות מסודרו של הקונה, הרי זה בכלל "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ" (רות ד ז), שבשיעור זה הוא בכלל כלי כמו נעל, אבל פחות משיעור זה אינו בכלל בגד, כשם שאינו בכלל בגד לטומאה (בבא מציעא ז א, ורש"י ד"ה דכמאן).

• לענין איסור הכנסת טומאה לעזרה, כשמכניס שלש על שלש אצבעות מבגד שלם, הרי זה בגד ועובר, אבל פחות מזה אינו בכלל בגד ואינו עובר (זבחים צה א, ורש"י ותוספות שם).

בכל אלה אין הבדל בין צמר ופשתים לשאר מינים, שבכולם השיעור הוא בשלש על שלש אצבעות (באר יצחק חו"מ ה).

ציצית

בגד, לענין חיובו בציצית יש לו שיעור אחר, שאינו תלוי בגדר בגד עצמו, אלא בתנאי האמור בציצית: אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ (דברים כב יב. ראה בערך ציצית).

ביטולו

השליכה לאשפה

• מטלית של שלש על שלש אצבעות שהשליכה לאשפה - טהורה (כלים כז יב; רמב"ם כלים כב כו), שנתבטלה מתורת בגד (כן משמע בר"ש ורא"ש שם); החזירה - מקבלת טומאה (כלים שם; רמב"ם שם), שהרי חזר והחשיבה (כן משמע בברטנורא שם).

• היתה של ארגמן או של זהורית טובה, אין השלכתה לאשפה מבטלתה מתורת בגד (תנא קמא שם)^[4], מפני שהיא חשובה (פירוש המשניות הרמב"ם ור"ש שם)^[5].

• שלשה על שלשה טפחים שהיה מושלך באשפה, אם היה בריא וראוי לצרור בו רובע הקב מלח^[6] ולא יקרע, אינו בטל מתורת בגד ומטמא, ואם לאו - בטל ואינו מטמא (כלים כז יא ור"ש שם).

• בגד שלם לעולם אין השלכתו לאשפה מבטלתו מתורת בגד, ומותר לטלטלו בשבת (שבת קכד ב), והוא הדין לטומאה (משנה אחרונה כלים כז יא).

עשאה כדור

• שלש על שלש אצבעות שנתנה בכדור, או שעשאה כדור בפני עצמה - שכרך את הבגד בעגול כמין כדור, כמו שהנשים עושות לתינוקות לשחק בו, ותופרות מעט על פיו (ר"ש כלים כח א) - טהורה (כלים שם; רמב"ם כלים כב כז), שנתבטלה מתורת בגד (פירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש שם).

• שלשה על שלשה טפחים שנתנו בכדור - טמא (כלים שם; רמב"ם שם), שאיננו מתבטל בנתינה לכדור אלא שמור שם (ר"ש שם).

• ואם עשאו כדור בפני עצמו, נחלקו ראשונים: יש אומרים שטמא (רמב"ם שם; ברטנורא שם); ויש אומרים שטהור (ראב"ד בהשגות שם; ר"ש שם), שהתפירה והכריכה מבטלות אותו מתורת בגד (ר"ש שם).

התקינו לתשמיש

פחות משלשה על שלשה טפחים שהתקינו לתשמיש שאינו חשוב, כגון לסתום בו את נקבי המרחץ:

• אם הניחו בקופסא, הרי זה גילה דעתו שחשוב לו וטמא (כלים כח ב, לפי שבת כט ב).

• אם תלאו במגוד – יתד או קולב (רש"י פסחים כו ב ד"ה מגוד) - או שהניחו אחורי הדלת, נחלקו תנאים: יש מטמאים (רבי אליעזר כלים שם, לפי שבת שם); ויש מטהרים (רבי יהושע כלים שם, לפי שבת שם). אף להלכה נחלקו ראשונים: יש מטמאים (רמב"ם כלים כב כב); ויש מטהרים (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם)^[7].

• ואם הוא שלשה על שלשה, הוא חשוב ואינו בטל בכך (רש"י שבת כט א ד"ה פחות).

תיקנה לפתילה

שלש על שלש אצבעות שקיפלה ותיקנה לפתילה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין הקיפול מועיל לבטלה מתורת בגד ומקבלת טומאה (רבי אלעזר במשנה שבת כח ב, לפי רוב האמוראים בגמ' שם).

• ויש אומרים שהקיפול מבטלה מתורת בגד והיא טהורה (רבי עקיבא במשנה שם, לפי רוב האמוראים שם)^[8].

בגד המנוגע^[9] - בגד שנטמא בטומאת נגעים^[10]

טומאתו

בגד המנוגע - שנטמא בטומאת נגעים - הוא אב מאבות-הטומאות (רמב"ם בטומאת צרעת יג יג, ובפירוש המשניות, הקדמה לסדר טהרות), ומטמא במגע ובמשא (רמב"ם שם).

ביאה

בגד זה מטמא בביאה, שאם הכניסוהו לבית הרי הוא מטמא כל אשר בבית, בין אדם ובין כלים, ונעשו כולם ראשון לטומאה (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), שנאמר: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת (ויקרא יד נה) - מקיש הכתוב בגד לבית, מה בית מטמא בביאה (ראה בערך בית המנוגע) אף בגד מטמא בביאה (תורת כהנים תזריע פרק טז יב).

מין הבגד

אין הפרש לענין זה בין בגד, או כלי עור, או שתי, או ערב (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר (ויקרא יג נט), הרי שכולם בכלל בגד, וכשהוקש בגד לבית לטמא בביאה, אף הם בכלל (תנא קמא בתורת כהנים תזריע פרק טז יב, לפי הר"ש נגעים יג ח)^[11].

בגד מוחלט ומוסגר

בגד המנוגע מטמא במגע ובמשא ובביאה, בין אם הוא בגד מוסגר [שהסגירו הכהן, וטרם קבע שיש כאן בודאות צרעות] ובין אם הוא בגד מוחלט [לאחר הקביעה הודאית של הצרעת] (רמב"ם טומאת צרעת יג יג).

טומאת משכב ומושב

אם בגד המנוגע מטמא משכב-ומושב, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמטמא משכב ומושב אפילו תחת האבן, שאפילו אם הניח כזית מהבגד מעל לאבן שמעל למושב, נטמא המושב (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), ואף על פי שאבן המנוגעת נתמעטה מדין משכב ומושב (ראה בערך בית המנוגע), בגד המנוגע לא נתמעט (כסף משנה שם).

• ויש אומרים שכשם שאבן המנוגעת אינה עושה משכב ומושב, אף בגד המנוגע כך (ראב"ד שם).

שילוחו

הבגד המנוגע משתלח חוץ לעיר, בין שהעיר מוקפת חומה, ובין שאינה מוקפת חומה (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ז יד; רמב"ם טומאת צרעת יג טו), לפי שבגד המנוגע הוקש לבית (ראה לעיל), ובית אבניו משתלחות מחוץ לכל עיר (באור הגר"א לתוספתא שם).

שריפתו

בגד מוחלט

בגד המנוגע שהוחלט לטומאה טעון שריפה (נגעים יא ה; רמב"ם טומאת צרעת יב א), שנאמר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד וגו' אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא יג נב).

אימרא

האימרא - השפה שסביב לבגד - אינה טעונה שריפה, ואפילו היא של צמר (נגעים יא י; רמב"ם טומאת צרעת יג י)^[12], שנאמר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד וגו' בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים (ויקרא יג נב) - להוציא את האמריות (תורת כהנים תזריע פרק טו ב), שמכיון שלא נכתב "הצמר או הפשתים" אלא "בצמר או בפשתים", משמע שישרוף רק חלק מהצמר, ובאה בקבלה שהאימרא ממועטת (פירוש המשניות לרמב"ם שם; קרבן אהרן שם).

בגד מוסגר

בגד מוסגר, כשהוא באופן שצריכים לקרוע את מקום הנגע מהבגד (ראה בערך נגעי בגדים) שורף מה שקרע (נגעים יא ה; רמב"ם טומאת צרעת יב א), שנאמר: וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד (ויקרא יג נו) - יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפות, תלמוד לומר: בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע (שם נז), לימד על הקרעים שהם טעונים שריפה (תורת כהנים תזריע פרק טז ב. וראה מלבי"ם שם).

איסור הנאתו

בגד המנוגע אסור בהנאה (תורת כהנים תזריע פרק יד יא; נגעים יא יב; רמב"ם טומאת צרעת יג יב), שנאמר: צָרַעַת מַמְאֶרֶת (ויקרא יג נא) - תן בו מארה ולא תהנה בו. אין לי אלא מוחלט, מוסגר מנין, תלמוד לומר: צָרַעַת (שם. תורת כהנים שם), שכל זמן שיקרא צרעת, ואפילו מוסגר, תן לו מארה ולא תהנה בו (תוספות יום טוב שם)^[13].

במנין המצוות

יש מהראשונים שמונים איסור הנאה מבגד המנוגע במנין המצוות, כמצות עשה: שנצטוינו להרחיק מליהנות בבגד שנראה בו נגע ונטמא, שנאמר: צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא (ויקרא יג נא), והנהנה ממנו עובר בעשה, ואינה נמנית עם משפט הצרעת בכלל כמצוה אחת, כי אין זה ענין לדין הטומאה והטהרה, אלא הוא דין מיוחד בפני עצמו (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מ"ע יד); ויש מהראשונים שלא מנוה כמצוה בפני עצמה, שלדעתם היא חלק מחלקי מצות נגעי בגדים (מגילת אסתר שם, בדעת הרמב"ם).

שיעורו

שיעור איסור ההנאה מן הבגד המנוגע, אפילו בכל שהוא, אף על פי שטומאתו אינה אלא בכזית (משנה אחרונה נגעים יא יב)^[14].

נתערב באחרים

המוחלט שנתערב באחרים כולם טמאים (נגעים יא יב; רמב"ם טומאת צרעת יג יב) וישרפו, אפילו אחד בכמה אלפים (רמב"ם שם); והמוסגר שנתערב באחרים, כולם טהורים (נגעים שם; רמב"ם שם יא. וראה ר"ש רא"ש וברטנורא שם).

אפרו

יש מהאחרונים שנסתפק אם אחר שנשרף הבגד המוחלט אפרו אסור בהנאה, כדרך שאפרה של האבן המנוגעת אסורה; או שאפרו מותר, כדרך כל הנשרפים שאפרם מותר (משנה למלך טומאת צרעת יב א), ויש שכתב בפשיטות שאסור (תפארת ישראל נגעים יא יב).

הערות שוליים